מנחותט:
טוען את הדף…
מִנְחָה מַאי עֲבִידְתֵּהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: מִנְחַת נְסָכִים. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבַהֲדֵי זֶבַח אָתְיָא – כִּי גּוּפֵיהּ דְּזֶבַח דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן. וּמַאן דְּפָסֵל – שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״, ״הַמִּנְחָה״ – עַד דְּאִיתַהּ לְכוּלַּהּ מִנְחָה לֹא יַקְטִיר. וְאִידָּךְ, ״מִן הַמִּנְחָה״ – מִנְחָה שֶׁהָיְתָה כְּבָר שְׁלֵימָה בִּשְׁעַת קְמִיצָה יַקְטִיר, אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא אֵינָהּ שְׁלֵימָה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עַד שֶׁלֹּא פֵּרְקָהּ נִפְרַס הַלֶּחֶם – פָּסוּל, וְאֵין מַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבָּזִיכִין, וְאִם מִשֶּׁפֵּרְקָהּ נִפְרַס לַחְמָהּ – הַלֶּחֶם פָּסוּל, וּמַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבָּזִיכִין. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא פֵּרְקָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לְפָרֵק, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פִּירְקָהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אָמֵינָא לָךְ מִשְׁנָה שְׁלֵימָה, וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַאי אִירְיָא נִפְרַס? אֲפִילּוּ שָׂרוּף וְאָבוּד נָמֵי מַכְשַׁר! אִישְׁתִּיק. וְאַמַּאי שְׁתֵק? לֵימָא לֵיהּ: צִבּוּר שָׁאנֵי, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרַי טוּמְאָה לְגַבַּיְיהוּ – אִישְׁתְּרַי נָמֵי חֲסֵרוֹת! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַחֶסְרוֹן כְּבַעַל מוּם דָּמֵי, וְאֵין בַּעַל מוּם בַּצִּבּוּר. יָתֵיב רַב פָּפָּא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר שְׁמַעְיָה לְרַב פָּפָּא: מִי לָא עָסְקִינַן דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ בְּמִנְחַת הָעוֹמֶר דְּצִיבּוּר הִיא, וּפְלִיגִי? אָמַר רַב מַלְכִּיּוֹ, תָּנָא חֲדָא: ״מִסׇּלְתָּהּ״ – שֶׁאִם חָסְרָה כׇּל שֶׁהוּא פְּסוּלָה, ״מִשַּׁמְנָהּ״ – שֶׁאִם חָסְרָה כׇּל שֶׁהוּא פָּסוּל. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה״ – פְּרָט לַמִּנְחָה שֶׁחָסְרָה הִיא, וְשֶׁחָסַר קוּמְצָהּ, וְשֶׁלֹּא הִקְטִיר מִלְּבוֹנָתָהּ כְּלוּם. תְּרֵי קְרָאֵי בַּחֲסֵרוֹת לְמָה לִי? לָאו חַד לְמִנְחָה שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם קְמִיצָה, וְחַד לְשִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּתַרְוַיְיהוּ? לָא, חַד לְמִנְחָה שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם קְמִיצָה, דְּאִי מֵבִיא מִבֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנָּה – אִין, וְאִי לָא – לָא, וְחַד לְשִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה, דְּאַף עַל גַּב דְּמַקְטִיר קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן – אוֹתָן שִׁירַיִם אֲסוּרִים לַאֲכִילָה. דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה מַקְטִיר קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן, אוֹתָן שִׁירַיִם מָה הֵן בַּאֲכִילָה? אָמַר זְעֵירִי, אָמַר קְרָא: ״וְהַנּוֹתֶרֶת״, וְלֹא הַנּוֹתֶרֶת מִן הַנּוֹתֶרֶת. וְרַבִּי יַנַּאי אָמַר: ״מֵהַמִּנְחָה״ – מִנְחָה שֶׁהָיְתָה כְּבָר. קָמַץ בִּשְׂמֹאל – מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה״ – כַּף זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלּוֹג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית״ – כָּאן שְׂמָאלִית, הָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״כַּף״ אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין. וְהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ? ״שְׂמָאלִית״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאֵימָא: אֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת? ״שְׂמָאלִית״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. כָּאן שְׂמָאלִית, וְאֵין אַחֵר שְׂמָאלִית. וְאֵימָא: אַדְּרַבָּה, מָה כָּאן שְׂמָאלִית – אַף בְּעָלְמָא נָמֵי שְׂמָאלִית! אַרְבָּעָה ״שְׂמָאלִית״ כְּתִיבִי: תְּרֵי בְּעָנִי, וּתְרֵי בְּעָשִׁיר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: ״עַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית״ דִּכְתִיב בְּשֶׁמֶן דִּמְצוֹרָע עָשִׁיר לְמָה לִּי?מנחה מאי עבידתה - מאי זריקה יש במנחה: במנחת נסכים - הבאים עם הזבח אם אבד חלב ובשר של זבח ומנחה קיימת לא יזרוק הדם מן המנחה: והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה - עד דאיתא לכולה קיימת ואי לא לא יקטיר (את אזכרתה): שהיתה כבר - שהיתה כבר שלימה בשעת הקומץ אע"ג דהשתא אינה שלימה יקטיר: ומקטיר בזיכין - אלמא שירים שחסרו בין (סילוק) קמיצה להקטרה מקטירים עלייהו הקומץ: ואמר ר"א כו' - לא איצטריך אלא איידי דתנא לעיל תנא הכא: משנה שלימה - סתם משנה: מישתרי טומאה לגבייהו - דכתיב בתמיד (במדבר כח) במועדו ומשמע אפילו בשבת וטומאה: זאת אומרת - מדלא שני הכי שמע מינה חסרון כבעל מום דמי ואין בעל מום שרי בצבור טפי מביחיד הלכך חסרון דבין קמיצה להקטרה אי הוי פסול ביחיד הוה פסול נמי בצבור הלכך אישתיק: להא שמעתא - דאישתיק ולא שני ליה צבור שאני: מי לא עסקינן - (דמשום) פלוגתא דלעיל דכי נמי קאמר ר"ל אין מקטירין קומץ עליהם במנחת צבור נמי אמר כגון בזיכים דלחם הפנים: סלת עשרון - בעי לוג שמן דאמר בפ' שתי מדות (לקמן מנחות פח.) למנחה ולוג שמן: (מן המנחה) והנותרת מן המנחה פרט לשחסרה היא - דמנחה שלימה משמע: ושחסר קומצה - דשירי מנחה העשויה כהלכתה משמע וקומץ החסר נפקא לן בהקומץ רבה (לקמן מנחות דף כז.) דפסול מדכתיב מלא קומצו תרי זימני: ושלא הקטיר מלבונתה כלום - נפקא בהקומץ [רבה] (לקמן מנחות דף כז.) דהקטרת לבונה וקומץ (מעכבות זו את זו): מלבונתה כלום - אבל אם הקטיר קצת נאכלים השירים כדאמר לקמן בהאי פירקא (מנחות דף יב.) דאם חסרה בשעת הקטרה כשרה: תרי קראי - מסולת ומן המנחה אבל משמנה לא חשיב דהאי לגופיה אתא לקודם קמיצה אבל בסולת למה לי תרי קראי: לאו לקודם קמיצה - דלא יביא מתוך ביתו וימלאנה: לשירים שחסרו - דאין מקטירין קומץ עליהם: אסורים באכילה - דהאי קרא דמן המנחה לא משתעי אלא בשירים: נותרת מן הנותרת - (כגון) דמתחילה היו כל השירים נותרות מן הקומץ וכשחסרו שירים היו הנותרים שירי שירים: שהיתה כבר - בשעת הקומץ היתה שלימה אע"פ שחסרה בין קמיצה להקטרה קרינא ביה והנותרת מן המנחה ופליג ר' ינאי אדזעירי ל"א שהיתה כבר בשעת הקטרה והכי משמע והנותרת מן המנחה שהיתה שלימה כבר בשעה שנעשו אלו שירים יאכלו אהרן ובניו אבל לא יאכלו אותם שירים שנעשו שירים ממנחה חסירה והיינו דזעירי ומשמעות דורשין איכא בינייהו (בן בתירא אומר קומץ לתוך הכלי ויחזור ויקמוץ בימין): לגופיה - שמאלית ולא ימנית: שמאלית אחרינא כתיב - נמי לעשיר: ואימא - להכי אתא שמאל אחרינא למיעוט אחר מיעוט דמתרוייהו שמעינן ימנית לא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפי' ימין דכהן כשרה בשמן דמצורע: שמאלית אחרינא כתיב - בעני ואי משמע מיעוט אחר מיעוט תלתא למה לי: ארבע שמאלית כתיבי - חד לגופיה וחד לגלויי עלייהו דהנך תרתי דלאו למיעוט אחר מיעוט אתו וחד שלא תאמר האי דקמיה להכי אתא מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית דא"כ האי בתרא למה לי: אלא מדכתיב האי בתרא הוי להו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לשון אחר שמאלית תרי לגופייהו חד בעני וחד לעשיר שלא תאמר הואיל ואשתני בעניות אישתני בימין ותרי לאשמועי' כאן שמאלית ולא אחר דהוו להו שני כתובין דאי כתיב חד הוה אמינא מה כאן שמאלית אף בעלמא יד שמאלית ואין מיעוט אחר מיעוט נמי ליכא לאקשויי דהא מכולהו שמעינן מינה ימנית לא וא"כ כל הני למה לי. הני לישני לא נהירא דכל שני כתובין הבאין כאחד שבהש"ס אין דומין לאלו דכי אמרינן אין מלמדין הני מילי כשגילה שני כתובין בשני דברים דאמרי' דאי ניחא למילף מינייהו נכתוב חד ונילף אידך מיניה אבל הכא דבחדא מילתא כתיבי אינן שני דברים הבאין כאחד אלא קראי יתירי נינהו ונראה בעיני דמדכתיב כל הנך יתירא ילפינן לה כאן גילה לך שמאלית אבל בעלמא כל כף הוה ימין דאי למילף מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית מכדי דאם אינו ענין כאן תנהו ענין לכל המקומות הוא ואם כן בחדא יתירא סגי ונכתוב תלתא ונשתוק חד לגופיה וחד מה כאן שמאלית וכו' וחד שלא תאמר מיעוט אחר מיעוט הוא: אמר ליה ר' ירמיה - לר' זירא כיון דדרשת (כל השנוי בפרשת מצורע עני לדרשה) כל שמאלית דמצורע דריש נמי על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית בין בשמן מצורע עשיר בין בעני: למה לי - כיון דכתיב על דם האשם יתן את השמן אנא ידענא דעל ידו הימנית היא דהא כתב בהן יד ורגל בדם האשם לעיל מיניה:אותן שיריים אסורין באכילה. וא"ת כיון דאסירי הרי הוא כאילו לא נשתייר כלום והיאך מקטיר קומץ עליהם הא בכל זבחים קא"ר יהושע דהיכא דלא נשתייר כלום דאין זורק הדם וי"ל כיון דילפינן מנחה מזבח תהא כזבח דכיון דלא אבדו הוי כאילו הן בעין וצריך לחלק בין זה לנטמא דכיון דאין זבח נפסל ע"י חסרון אע"ג דשיריים נפסלין עבדינן ליה כזבח להקטיר קומץ עליהם: אותן שיריים מה הן באכילה. הוה מצי למיפשטה מהא דאם משנפרקה נפרס לחמה הלחם פסול: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ואם תאמר ולשתוק מתרוייהו וכי האי גוונא מצי להקשות בכל מיעוט אחר מיעוט: על בהן ידו הימנית כו'. בין דעני בין דעשיר קא בעי דכיון דכתיב על דם האשם ועל מקום דם האשם ממילא ידעינן בשמן וה"ה דמצי למיבעי מתנוך אוזן ולפי שהתחיל לדרוש כף דמצורע קא מסיק על בהן מאי דרשת ביה בין דעני בין דעשיר: