Menachot 70a · Talmud

דְּאַמְדִינְהוּ וְעַשְּׂרִינְהוּ וְשַׁתְלִינְהוּ (וְהוֹסִיפָה) [וְאוֹסִיפָא] לְהוּ. אִם תִּמְצָא לוֹמַר, לָא אָזְלִינַן בָּתַר עִיקָּר, וְתוֹסֶפֶת בָּעֵי עַשּׂוֹרֵי – עִיקָּר מַאי? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא מִכׇּל חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי דְּעָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה – לָא מִיבַּעְיָא לִי, אֶלָּא כִּי קָמִיבַּעְיָא לִי – דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, מַאי? תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִיטְרָא בָּצָל שֶׁתִּיקְּנוֹ וּזְרָעוֹ – מִתְעַשֵּׂר לְפִי כּוּלּוֹ. הָתָם – הַיְינוּ זְרִיעָתוֹ, הָכָא – לָאו הַיְינוּ זְרִיעָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְאַבָּיֵי: עָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, מַהוּ? אִי לֹא נָקוּב – הָא לֹא נָקוּב! דִּלְמָא חָזַר וּנְקָבוֹ, קָא אָמְרַתְּ? הָכָא, חֲדָא זְרִיעָה הִיא, אִיחַבּוֹרֵי הוּא דְּקָא מִיחַבְּרָא וְעוֹלָה; הָתָם – שְׁתֵּי זְרִיעוֹת נִינְהוּ. בָּעֵי רַבִּי אֲבָהוּ: שִׁבּוֹלֶת שֶׁמֵּרְחָהּ בִּכְרִי, וּשְׁתָלָהּ, וְקָרָא עָלֶיהָ שֵׁם בִּמְחוּבָּר – מַהוּ? כֵּיוָן דְּמֵרְחָהּ טָבְלָא לַהּ, כִּי קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם קָדְשָׁה לַהּ, אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּשַׁתְלַהּ – פְּקַע לֵיהּ טִבְלָא מִינַּהּ. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְאַבָּיֵי: אִם כֵּן, מָצִינוּ תְּרוּמָה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, וּתְנַן: לֹא מָצִינוּ תְּרוּמָה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע! אֲמַר לֵיהּ: כִּי תַּנְיָא הָהִיא – לְעִנְיַן אִיחַיּוֹבֵי מִיתָה וָחוֹמֶשׁ, דְּאִי תָּלֵישׁ וְאָכֵיל – תָּלוּשׁ הוּא, וְאִי גָּחֵין וְאָכֵיל – בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם. וּמַאי שְׁנָא מִדִּכְתַב אַפִּינַקְסָא דְּאִילְפָא: בֵּיצֵי נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר, מִקְצָתָן בַּחוּץ וּמִקְצָתָן בִּפְנִים – מִבִּפְנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, מִבַּחוּץ אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה. תָּלוּשׁ – עֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּאָכְלִי הָכִי, בִּמְחוּבָּר – לָא עֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּאָכְלִי. אָמַר רַב טָבְיוֹמֵי בַּר קִיסְנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: הַזּוֹרֵעַ כִּלְאַיִם בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב – אָסוּר. אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא אִי אַשְׁמְעִינַן לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן – שַׁפִּיר, אֶלָּא אָסוּר – מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דְּמִדְּרַבָּנַן הָוְיָא זְרִיעָה? תְּנֵינָא: תָּרַם מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב – תְּרוּמָה, וְיַחְזוֹר וְיִתְרוֹם. מַתְנִי׳ הַחִיטִּין, וְהַשְּׂעוֹרִין, וְהַכּוּסְּמִין, וְהַשִּׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל, וְהַשִּׁיפוֹן – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצוֹר מִלִּפְנֵי הָעוֹמֶר. אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר – הָעוֹמֶר מַתִּירָן, וְאִם לָאו – אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא הָעוֹמֶר הַבָּא. גְּמָ׳ תָּנָא: כּוּסְּמִין – מִין חִיטִּים, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן – מִין שְׂעוֹרִין. כּוּסְּמִין –

דאמדינהו ועשרינהו - שקצר שבולין הרבה ולא דשן אלא עישרן ושתלם לאותן של חולין אם תמצא לומר לחומרא דלא אזלינן בתר עיקר למיפטר תוספת ממעשר ותוספת בעי עשורי עיקר גופיה מאי למהדר בעי עשורי או לא: מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא - דאע"ג דמיעשרי כי הדר זרע להו בעי עשורי הא נמי בעי עשורי: דבר שזרעו כלה - כגון חיטי ושערי שהזרע כלה בקרקע ומתעכל ויצא זרע ירק ובא זרע אחר: לא מיבעיא לי - דודאי בעי עשורי הכל דכולהו אחריני נינהו: כי קמיבעיא לי שאין זרעו כלה - כגון הך שבולת ששתלו אין העיקר מתעכל אלא הולך ומוסיף מאי: שתקנו - שעישרו וזרעו כלומר ששתלו: מתעשר לפי כולו - שצריך לעשר אף ליטרא ראשונה אלמא הדר בעי עשורי ואע"ג דאין זרעו כלה להכי נקט ליטרא שיודע שיעור מה ששתל שהיה מעושר דאפ"ה צריך לעשר אף הליטרא: עציץ שאינו נקוב מהו - וקא פריך הש"ס אי לא נקוב הא לא נקוב ושפיר תרם דמן הפטור על הפטור הוא: דלמא - בניחותא חזר ונקבו קאמרת דהכי קמיבעיא לן עציץ שאינו נקוב וגדלה התבואה במקצת ואחר כך נקבו מהו לעשורי מיניה וביה ואם תמצא לומר לא אזלינן בתר עיקר ותוספת שגדל אחר נקיבה בעי עשורי הלכך לא מצי עשורי מן העיקר על התוספת דהוה ליה מן הפטור על החיוב או דלמא עיקר נמי מיחייב דזיל בתר תוספת לחומרא לחייב את העיקר ומצי לאפרושי מיניה וביה וכעין בעיא דרבא מיבעיא ליה דהכי משמע עציץ שאינו נקוב ונקבו מהו לתרום מלא נקוב ממה שגדל קודם הנקיבה על מה שגדל לאחר הנקיבה: חדא זריעה היא - ועכשיו כשנקבה היא מתחלת להשריש אבל גבי בעיא דרבא שתי זריעות הן דשבולת הלכך אצטריך ליה למיבעי אי הדר מחייבא ליה תוספת לעיקר למיהדר עשורי או לא: שמירחה בכרי - שהשוו אותה ברחת דזהו קביעותא למעשר וקרא עליה שם תרומה במחובר: מהו - מי הויא תרומה או לא: א"כ - דחל עליה שם תרומה מצינו כו': כי תניא ההיא - דלא מצינו לענין איחיובי עלה מיתה וחומש: תלושה היא - ואכתי במחובר לא משכחנא לה: ואי גחין ואכיל לה - כשהיתה מחוברת בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה: מאי שנא מדכתיב אפינקסיה דאילפא ביצי נבילת עוף טהור - כגון ביצים המעורין בתרנגולת ומקצתן בחוץ שבשעת מיתתה התחילה להטיל ביצתה: מבפנים - כגון אם הכניס פיו למעיה ואכלן בפנים מטמא בגדים אבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור והא דתניא בגמרא דביצה (דף ז.) האוכל מנבלת עוף טהור ומן השלל של ביצים טהור מיתוקמא נמי בדתלשינהו ואכלינהו אבראי אבל אכלינהו אגואי הכי נמי דמטמו אלמא הויא אכילה ולא אמר בטלה דעתו: תרומה היא ויחזור ויתרום - מן הנקוב אלמא מדחייל עלה שם תרומה זריעה היא מדרבנן: מתני' ומצטרפין זה עם זה - מפרש בגמרא: ואסורין בחדש - לאכול: גמ' כוסמין מין חיטין - לענין חלה איצטריך כדאמרינן במסכת חלה החיטין אין מצטרפין עם הכל חוץ מן הכוסמין השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין והאי דתנא ליה הכא משום דמתני' איירי בחלה וקתני ומצטרפין זה עם זה ואתא תוספתא לפרושה:

ליטרא בצל שתיקנו וזרעו מתעשר לפי כולו. צריך ליישב דלא תיקשי הא דתניא בסוף הנודר מן הירק (נדרים נח:) ליטרא מעשר שזרעה בקרקע והצמיחה והרי היא כעשר ליטרין חייבת במעשר ובשביעית ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון ובדבר שאין זרעו כלה מיירי כדמשמע באותה סוגיא לכאורה: חזר ונקבו קאמרת. פירש בקונט' דאת"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת שגדל לאחר נקיבה בעי עשורי אבל עיקר לא מיחייב הלכך לא מצי לעשורי מן העיקר על התוספת דהוה ליה מן הפטור וזהו תימה שהרי הכל מעורב לגמרי. מה שגדל קודם נקיבה ומה שגדל לאחר נקיבה ובהקומץ רבה (לעיל מנחות דף ל:) אמר גבי חדש וישן כיצד עושה צובר גורנו לתוכו ושמא אפשר להיות שהעיקר הוסיף לאחר נקיבה ומלמעלה הוסיף ענבים הרבה: ביצי נבלת עוף טהור. כגון ביצים המעורים בתרנגולת מקצתן בחוץ שבשעת מיתה התחילה להטיל ביצתה שבפנים כגון אם הכניס פיו למעיה ואכלן בפנים מטמאין בגדים אבית הבליעה כדין נבילת עוף טהור ולא אמרינן בטלה דעתו והא דתניא בגמרא דביצה (דף ז.) האוכל מנבלת עוף טהור ומן השלל של ביצים טהור מיתוקמא נמי בתלשינהו ואכלינהו אבראי אבל אכלינהו גואי הכי נמי דמטמאו כך פי' בקונטרס וזו היא הלכתא בלא טעמא דאטו בשביל שהכניס פיו בתוך מעיה יחשבו יותר בשר אלא התם מיירי בגמורות שנגמר חלמון שלהם והא דמפליג בין אשכול לשלל ולא מפליג בשלל גופיה בין גמורות לשאינם גמורות דלמא שאינם גמורות אשכול קרי להו כדקאמר התם בחד לישנא ומאי אשכול מהנך דמעורי באשכול ואפי' למאן דמטהר נמי באינם גמורות היינו בשקרובות לגמר דלא מערו כולי האי והא דמטהר הכא שבחוץ היינו טעמא משום דמיתה עושה ניפול כדאמר פ' בהמה המקשה (חולין עג:) גבי אבר המדולדל וא"ת ומנא ליה דמיירי הכא באכלן בפנים דלמא בתלשינהו ואכלינהו ויש לומר דאי בתלשינהו אם כן הוה לן למגזר בחוץ אטו שבפנים לפי שאין לידע מה היה בחוץ ומה היה בפנים ועוד דלא הוה לן למימר אלא שבחוץ אין מטמאין ואנא ידענא דשבפנים מטמאין ומדנקט שבפנים שמע מינה דמיירי אפילו אכלו בפנים ור"ת מצא בספר רבינו גרשון מעי נבלת עוף טהור מקצתה בחוץ כו' שדרך העוף סמוך למיתתו חולה ויוצאין מיעיו לחוץ וקאמר שבפנים מטמאין בגדים אבית הבליעה אע"פ שהם מאוסים ולא אורחא למיכלינהו דלא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם וכי גחין ואכיל נמי לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם ומשני תלוש עבידי אינשי דאכלי הכי: תנא כוסמין מין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורין. לאו לענין כלאים מיתניא דהתנן בריש כלאים החיטין והזונין אינן כלאים זה בזה השעורין ושבולת שועל הכוסמין והשיפון הפול והספיר הפורקדן והטופח פול הלבן והשעועית אינם כלאים זה בזה וכולן זוזי קתני משמע דאינך הוו כלאים ולענין לצאת ידי מצה בפסח לא מיתניא דתניא לקמן בסוף ואלו מנחות (מנחות עה:) ליקט מכולן כזית ואכלו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ומכולן היינו מכל חמשת המינין דאי מכל חמש מנחות הא קתני חמץ וכולן באות מצה אלא לענין חלה מיתניא ולהכי מייתי לה אמתניתין דמיתניא לגבי חלה דתנן החיטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה והך ברייתא לא פליגא אמתניתין דמצטרפין דמתניתין לאו אכולהו קאמר שיצטרפו זה עם זה אלא כדמפרשא ברייתא וכן פי' בקונטרס ומיהו על חנם דחק דמתני' היא כמו כן משני בריש חלה ופריך בגמרא בירושלמי תמן תנינן איזהו מין במינו החיטין אינן מצטרפים עם הכל אלא עם הכוסמין השעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החיטין רבי יוסי אומר לה סתם ר' יונה בשם רבי יוחנן תמן בנשוך וכאן בבלול פירוש כשהמינין בלולין יפה ועושין מהן עיסה אחת כולן מצטרפין וכשעושה עיסה מכל מין בפני עצמו אחרי כן נושכין זה בזה מצטרפין בכי האי גונא דקתני וההיא דמייתי בירושלמי היא משנה בפ' בתרא דחלה והא דקתני התם השעורים מצטרפין עם הכל משמע דמצטרפין עם הכוסמין והכא קתני כוסמין מין חיטין משמע אבל מין שעורין לא לא קשיא מידי דהכי קאמר כוסמין אף מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין דוקא וא"ת והנך מינין שהן כלאים זה בזה כדתנן בריש כלאים היאך הן מצטרפין הא תנן בפ' שני דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה וי"ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה לפי שעיסותיהן דומות זו לזו כדאיתא בירושלמי בפ' בתרא דחלה ועוד יש לפרש דכשיש בכל אחד בפני עצמו כדי חיוב חלה אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו והכי מוכח בתוספתא דחלה דקתני קב חיטין וקב שעורין וקב כוסמין הרי אלו אין מצטרפין כשהוא תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו חצי קב חיטין חצי קב שעורין וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין ונראה שזהו הטעם דחמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה ומיירי כגון שהשלש מינין נושכין כולן זה בזה שכל אחד נושך בשני המינים ומשום הכי ברישא תורם מכל מין ומין כיון שהשנים אחרים מחויבין בלא השלישי אבל לצרף נוטל מן הכוסמין שעיסתו דומה לשניהם:

מנחות ע.

Navigate the library