טוען את הדף…
הוֹאִיל וּכְתִיב ״וּמִן הַצֹּאן״, כְּמַאן דִּכְתִיב ״יַחְדָּו״ דָּמֵי. וּלְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, דְּאָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא כְּתִיב ״יַחְדָּו״ כְּמַאן דִּכְתִיב ״יַחְדָּו״ דָּמֵי, לִיבְעֵי קְרָא! הָכְתִיב: ״אִם עֹלָה קׇרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר״, ״וְאִם מִן הַצֹּאן קׇרְבָּנוֹ״. וְאִידָּךְ, אִיצְטְרִיךְ – סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בִּמְפָרֵשׁ, אֲבָל בִּסְתָמָא – לַיְיתֵי מִתַּרְוַיְיהוּ! קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר: תּוֹדָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ זֶבַח״. אַטּוּ תּוֹדָה לָאו זֶבַח הוּא? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיכָּא לֶחֶם בַּהֲדַהּ – לָא תִּיבְעֵי נְסָכִים. וּמַאי שְׁנָא מֵאֵיל נָזִיר, דְּאִיכָּא בַּהֲדֵיהּ לֶחֶם, וּבָעֵי נְסָכִים? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָתָם שְׁנֵי מִינִין, הָכָא אַרְבַּעַת מִינִין – קָא מַשְׁמַע לַן. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה״, וְלָא בָּעֵי ״עֹלָה״? אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״עֹלָה״, הֲוָה אָמֵינָא: ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳״ – כְּלָל, ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה״ – פְּרָט, ״לְרֵיחַ נִיחֹחַ״ – חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא, אַף כֹּל שֶׁאֵין בָּא עַל חֵטְא. אוֹצִיא חַטָּאת וְאָשָׁם, שֶׁהֵן בָּאִין עַל חֵטְא, אָבִיא בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וָפֶסַח, שֶׁאֵין בָּאִין עַל חֵטְא – תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״עֹלָה״, כְּלָל וּפְרָט, מָה מְרַבֵּית בֵּיהּ? מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב וְעוֹמֵד, אַף כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב וְעוֹמֵד. לְהָבִיא וַלְדוֹת קֳדָשִׁים, וּתְמוּרָתָן, וְעוֹלָה הַבָּאָה מִן הַמּוֹתָרוֹת. וְאָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּה, וְכׇל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ ״אוֹ״ לִדְרָשָׁא, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה, לְמָה לִי? לְחֶלְקָם. אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: עַד דְּמַיְיתֵי נֶדֶר וּנְדָבָה לָא לִיבְעֵי נְסָכִים, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַיְיתִי נֶדֶר לְחוֹדֵיהּ לִיבְעֵי נְסָכִים, וְאִי אַיְיתִי נְדָבָה לְחוֹדֵיהּ לַיְיתֵי נְסָכִים. הָנִיחָא לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹנָתָן לְמָה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אַיְיתִי נֶדֶר לְחוֹדֵיהּ – לִיבְעֵי נְסָכִים, אַיְיתִי נְדָבָה לְחוֹדֵיהּ – לִיבְעֵי נְסָכִים, אַיְיתִי נֶדֶר וּנְדָבָה – תִּיסְגֵּי בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמַע לַן. ״אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכֶם״ לְמָה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי דְּקָא מַיְיתֵי עוֹלָה בְּנֶדֶר וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, אִי נָמֵי אִיפְּכָא. אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֶדֶר, אִי נָמֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, שֵׁם נֶדֶר אֶחָד וְשֵׁם נְדָבָה אַחַת הִיא, וְתִיסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמַע לַן ״אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכֶם״. ״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח״, לְמָה לִי? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֶדֶר, אִי נָמֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה. אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתֵי שְׁתֵּי עוֹלוֹת, חֲדָא בְּנֶדֶר וַחֲדָא בִּנְדָבָה, אִי נָמֵי שְׁנֵי שְׁלָמִים, אֶחָד בְּנֶדֶר וְאֶחָד בִּנְדָבָה, אֵימָא שֵׁם שְׁלָמִים אַחַת הִיא, שֵׁם עוֹלָה אַחַת הִיא, וְתִיסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמַע לַן. ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים״, לְמָה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּמַיְיתֵי שְׁתֵּי עוֹלוֹת, חֲדָא בְּנֶדֶר וַחֲדָא בִּנְדָבָה, אִי נָמֵי שְׁנֵי שְׁלָמִים, חֲדָא בְּנֶדֶר וַחֲדָא בִּנְדָבָה. אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתֵי שְׁתֵּי עוֹלוֹת בְּנֶדֶר, וּשְׁתֵּי עוֹלוֹת בִּנְדָבָה, אִי נָמֵי שָׁנֵי שְׁלָמִים בְּנֶדֶר וּשְׁנֵי שְׁלָמִים בִּנְדָבָה, שֵׁם עוֹלָה אֶחָד הוּא וְשֵׁם נֶדֶר אֶחָד הוּא, וְתִיסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, הַאי ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״ לְמָה לִּי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי [בִּתְרֵי מִינֵי, אֲבָל בְּחַד מִינָא – תִּסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמַע לַן. ״כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד״, לְמָה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי] בְּזֶה אַחַר זֶה, אֲבָל בְּבַת אַחַת – תִּיסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד; קָא מַשְׁמַע לַן. אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טָעוּן נְסָכִים, מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת מִנְחָה״ – בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּמִנְחָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה״, הֱוֵי אוֹמֵר בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם טְעוּנָה נְסָכִים וְאִם לָאו, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״, ״עֹלָה״ – זוֹ עוֹלַת מְצוֹרָע, ״זָבַח״ – זוֹ חַטַּאת מְצוֹרָע, ״אוֹ לַזָּבַח״ – זוֹ אֲשַׁם מְצוֹרָע. וְתִיפּוֹק לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ מִ״זָּבַח״,הואיל דכתיב בויקרא ומן הצאן - כיון דהוה ליה למיכתב מן הצאן וכתיב ומן כמו דכתיב יחדו דמי וגבי אביו ואמו אע"ג דכתיב ואמו לא משמע יחדו משום דהתם לא אפשר בלא וי"ו דהיכי ליכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קילל אמו: ולר' יאשיה דאמר אע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי - והאי מן הבקר או מן הצאן מיבעי ליה להוציא עולת העוף: ליבעי קרא - לחלק דרצה אחד מביא: הא כתיב - קרא אחרינא לחלק: אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו וגו' - דמשמע לחלק: ורבי יונתן אמר לך אף ע"ג דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר איצטריך ליה מן הבקר או מן הצאן לחלק: ה"מ - דאי בעי הך לייתי: במפריש - בשעת הנדר צאן או בקר: תודה לאו זבח הוא - מהיכא דנפקי עולה ושלמים מההוא נמי משמע תודה למה לי לרבויי מאו: הואיל ואתי לחם בהדה - ואינה חשובה זבח לא ליבעי נסכים אי נמי משום דהוי הלחם במקום נסכים (אי נמי) ליקום במקום נסכים: וליכתוב קרא לפלא נדר או בנדבה - ולא ליכתוב לא עולה ולא זבח דכל שבא בנדר ובנדבה דהיינו עולה ותודה ושלמים ומנחה דאין טעונה נסכים מימעיט ממן הבקר או מן הצאן: אביא בכור (ופסח) ומעשר ופסח: והשתא דכתיב עולה - ולא מצית לרבויי בכור ומעשר ופסח והוי עולה גופה פרט דהוי כלל ופרט וכלל דועשיתם אשה לה' כלל עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה פרט לעשות ריח ניחוח חזר וכלל: מאי מרבית ביה - דהואיל ואמרת אוציא חטאת ואשם יש לך לומר מה הפרט מפורש אף כל ומאי נינהו דקאמר לרבויי מפרט זה: שאין מחוייב ועומד - שאין מחוייב בעולה דבעולת נדבה מיירי: להביא ולדות של קדשים - נקבות של שאר קדשים דעולה זכר [ולא שייך ולד]: ועולה הבאה מן המותרות - כדאמרינן בפירקין לעיל (מנחות דף צ:): ותמורתן - היינו שהמיר את העולה: ואשם שניתק לרעייה - ושחטו לשם עולה ולעשותו כליל כעולה הילכך טעון נסכים: וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - שהן כשרים אלא שלא עלו לבעלים שטעונין נסכים: והשתא דאמרת או - מן הצאן אתי לדרשא לחלק או דלפלא נדר או נדבה למה לי לחלק איצטריך דסד"א כו': הניחא לרבי יאשיה - דאמר אע"ג דלא כתיב יחדו כמו דכתיב דמי להכי איצטריך האי או לחלק: אי נמי איפכא - דאייתי שלמים בנדר עולה בנדבה בעי נסכים כל חד וחד: או זבח - או למה לי: או שלמים - או למה לי: ורבי יאשיה - דנפקא ליה מיעוט עולת העוף מן הבקר או למה לי דבשלמא לרבי יונתן דדריש האי או לחלק ורבי יאשיה נפקא ליה לחלק מן ואם מן הצאן ומאם עולה קרבנו מן הבקר ולמעוטי עולת העוף נפקא ליה ממן הבקר ומן הצאן: [בתרי מיני - הוא] דבעי נסכים לכל חד בחד מן הצאן או בקר תסגי ליה כו': ככה תעשו לאחד - דמשמע נמי לכל אחד נסכיו בפני עצמו למה לי והדר פירש דינו של כל אחד: אבל אייתי בבת אחת - נדר ונדבה אימא תסגי וכו': ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן - במצורע עשיר כתיב: במנחה הבאה עם הזבח - כלומר שזקוקה לזבח שקריבה עמו: או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה - כלומר שהמנחה אינה זקוקה לזבח אלא מנחה בפני עצמה היא: ועדיין איני יודע אם טעונים נסכי יין אם לא - דהא לא כתיב בה יין בפירוש: תלמוד לומר - בפרשת שלח ויין לנסך רביעית ההין וגו' לא הוה צריך קרא למימר דכבר כתיב בראש הפרשה עולה או זבח מה תלמוד לומר על העולה או לזבח: אלא עולה - זו עולת מצורע: זה אשם מצורע - ששלשתן טעונים נסכים: ותיפוק ליה תרוייהו - חטאת ואשם מזבח ולא ליבעי קרא לכל חד וחד:הואיל וכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדו. דמדכתיב מן הבהמה והדר כתיב מן הבקר ומן הצאן משמע שניהם (ובקונטרס פירש בע"א) דתרוייהו אפירושא דבהמה מדלא כתיב מן הבקר והצאן משמע שניהם דאתא לפרש מאיזו בהמה מן הבקר ומן הצאן מזה אחד ומזה אחד ואף ע"ג דדרשי' בתמורה (דף כח:) כוליה דוי"ו דידיה נמי דריש התם מ"מ אי לא כתיב הכא או לחלק הוה דרישנא ליה למימר דבעינא יחדו: וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. תימה הא למה לי קרא כיון דדרשינן בריש מכילתין (דף ב.) אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ליבעי נסכים כנדבה וכי תימא דלגבי נסכים לא הוה מוקי ליה לקרא הא על כרחיך צריך לאוקומי הכי שאם אי אתה אומר כן פסלתו כדאמר רבי יוחנן לעיל גבי אשם מצורע ונראה דכדי נסביה משום דאי לאו קרא דמוצא שפתיך מהכא הוה נפקא ליה ועיקר קרא לאחרינא אתא: