Menachot 42b · Talmud

מִפַּשְׁרוּנְיָא: סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן מִין, כּוּתִי, גּוֹי, עֶבֶד, אִשָּׁה, וְקָטָן, וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד – פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּקְשַׁרְתָּם״ ״וּכְתַבְתָּם״, כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה, כֹּל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה אֵינוֹ בִּכְתִיבָה. וּבְיִשְׂרָאֵל אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דִּשְׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל תְּפִילִּין שֶׁל יָד אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, עַל תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״, וְאִילּוּ ״לַעֲשׂוֹת תְּפִילִּין״ לָא מְבָרֵךְ! אֶלָּא לָאו הַיְינוּ טַעְמָא: כׇּל מִצְוָה דַּעֲשִׂיָּיתָהּ גְּמַר מִצְוָה, כְּגוֹן מִילָה, אַף עַל גַּב דִּכְשֵׁירָה בְּגוֹי – בְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְבָרֵךְ, וְכׇל מִצְוָה דַּעֲשִׂיָּיתָהּ לָאו גְּמַר מִצְוָה, כְּגוֹן תְּפִילִּין, אַף עַל גַּב דִּפְסוּלוֹת בְּגוֹי – בְּיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וּבְצִיצִית, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר חוֹבַת טַלִּית הוּא, וּמָר סָבַר חוֹבַת גַּבְרָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ. אֲנַן הָכִי מַתְנֵינַן לַהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן לְצִיצִית בְּגוֹי שֶׁכְּשֵׁירָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית״, יַעֲשׂוּ לָהֶם אֲחֵרִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲשָׂאָן מִן הַקּוֹצִים, וּמִן הַנִּימִין, וּמִן הַגְּרָדִין – פְּסוּלָה, מִן הַסִּיסִין – כְּשֵׁירָה. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר: אַף מִן הַסִּיסִין פְּסוּלָה, בָּעֵינַן טְוִיָּיה לִשְׁמָהּ. כְּתַנָּאֵי: צִיפָּן זָהָב, אוֹ שֶׁטָּלָה עֲלֵיהֶן עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה – פְּסוּלוֹת. עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – כְּשֵׁירוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עִיבְּדָן לִשְׁמָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה פְּסוּלוֹת, עַד שֶׁיְּעַבְּדֵן לִשְׁמָן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה: הָא תְּכֵילְתָּא הֵיכִי צָבְעִיתוּ לַהּ? אֲמַר לֵיהּ: מַיְיתִינַן דַּם חִלָּזוֹן וְסַמָּנִין, וְרָמֵינַן לְהוּ בְּיוֹרָה, וְשָׁקְלִינַן פּוּרְתָּא בְּבֵיעֲתָא, וְטָעֲמִינַן לְהוּ בְּאוּדְרָא, וְשָׁדֵינַן לַיהּ לְהָהוּא בֵּיעֲתָא, וְקָלֵינַן לֵיהּ לְאוּדְרָא. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ טְעִימָה פְּסוּלָה, וּשְׁמַע מִינַּהּ דְּבָעֵינַן צְבִיעָה לִשְׁמָהּ, וּשְׁמַע מִינַּהּ טְעִימָה פָּסְלָה. הַיְינוּ טְעִימָה פְּסוּלָה, הַיְינוּ צְבִיעָה לִשְׁמָהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: מָה טַעַם קָאָמַר – מָה טַעַם טְעִימָה פְּסוּלָה? מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן צְבִיעָה לִשְׁמָהּ. כְּתַנָּאֵי: טְעִימָה פְּסוּלָה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּלִיל תְּכֵלֶת״, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מַרְאֶה שֵׁנִי שֶׁבָּהּ כָּשֵׁר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁנִי תוֹלָעַת״. תָּנוּ רַבָּנַן: תְּכֵלֶת אֵין לָהּ בְּדִיקָה, וְאֵין נִיקַּחַת אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה. תְּפִילִּין יֵשׁ לָהֶם בְּדִיקָה, וְאֵין נִיקָּחִין אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה. סְפָרִים וּמְזוּזוֹת יֵשׁ לָהֶן בְּדִיקָה, וְנִיקָּחִין מִכׇּל אָדָם. וּתְכֵלֶת אֵין לָהּ בְּדִיקָה? וְהָא רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה בָּדֵיק לֵיהּ! (סִימָן בְּגֶשֶׁם) מַיְיתֵי מַגְבְּיָא גִּילָא, וּמַיָּא דְּשַׁבְלִילְתָּא, וּמֵימֵי רַגְלַיִם

מפשרניא - שם מקום: צדוקי עובד כוכבים - להכי נקט דסתמיה בקי בכתיבה: תפילין עשייתן לא זו היא גמר מצותם עד שיקשרם: בהא פליגי - רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב רב חסדא סבר ציצית חובת טלית הילכך עשייתן היא גמר מצותן ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זוהי מצותה: הכי מתניתו לה - להא דאמר רב יהודה אמר רב לעיל משום הכי קשיא להו לעיל דרב אדרב: עשאה לציצית מן הקוצים - הנקצצים היינו חוטין התלויין בכל היריעה שקורין פרוקי"ש וקוצצין אותם מן הבגד. ל"א להכי קרי להו הוצין שיוצאין מן הבגד כהוצין: נימין - היינו אותן שיוצאין מן הבגד בתפירה: גרדין - פרינ"ש: פסולה - כל זמן שמחוברין לבגד דבעינן עשייה לשמה: ציפן זהב - לתפילין: פסולות - בתים דתיק של עור בעינן דאפילו קשירתן אינן אלא רצועות במינן כדאמרינן בהקומץ: או שטלה עליהן - שעשה בתים של עור בהמה טמאה פסולות כדאמרינן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קח.) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך: וסממנים - דרך הצובעים לשרות בגדים בצריף שקורין בייצ"א: וטעמ' ליה באודרא - אודרא מוך וצובעין אותה בתוך אותה קליפה לידע אם תכלת יפה: שמע מינה - מדקלינן לאודרא בעינן צביעה לשם ציצית: ושמע מינה - מדשדינן ביעתא לברא ולא שדינן ליה ביורה: טעימה פסולה - אם עירה צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה: משום שנאמר כליל תכלת - כל תכלת בעינן (כליל) שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחילתה: אפילו מראה שני שבה - שכבר נצבע בה צמר אחר וזה השני כשר: ושני תולעת - משמע שני דאפילו מראה שני של זהורית קרוי תולעת וה"ה לתכלת דכתיב נמי בההוא קרא: אין לה בדיקה - קס"ד אין אדם יכול לבודקו אם תכלת הוא אם קלא אילן הוא: ואינה נקחת אלא מן המומחה - דהואיל ואין לה בדיקה אין לוקחין אותה אלא מן המומחה שיודע שקלא אילן אסור: תפילין יש להן בדיקה - אדם יכול לבודקן אם דקדק בהן בחסרות ויתרות אם לאו ואעפ"כ אין נקחין אלא מן המומחה היודע שצריכין עיבוד לשמם: ונקחין מכל האדם - דליכא בהן עיבוד לשמן: מגביא גילא - בייסא ובלשון צרפת אלום: מיא דשבלילתא - מים היוצאין מן התלתן שקורין פנגרי"א:

ואילו לעשות תפילין לא מברך. ויודע היה [שלא לברך לעשות תפילין] ששאלו כל ענייני ברכות ופ' הרואה ירושלמי מצריך לברך אעשיית ציצית סוכה ותפילין ובערוך הביאו בערך צץ ג' וחולק על הש"ס שלנו ובתוספתא דברכות (פ"ו) תני העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו ובפ' הרואה (ברכות דף נד.) נמי אמר דאכלים חדשים מברך שהחיינו וכ"כ רב שרירא גאון: הקוצים כו'. פירש בקונטרס משום תעשה ולא מן העשוי ולי נראה דמה דעביד אחר כך היינו העשייה דאמר רב גופיה תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן כשר דזו היא עשייתן וכן פרק קמא דסוכה (דף יא.) גבי הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת דקציצתן זו היא עשייתן אלא טעמא משום דבעינן תלייה לשמה והא דתנן פרק קמא דסוכה (דף ט.) סוכה הישנה בית הלל מכשירין ופריך בגמ' ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה אלמא בעינן טוייה לשמה הכא נמי בעינן עשייה לשמה לפי. אותה גירסא אדשמואל פריך ולא מרב ומרב נמי מצי למפרך: כתנאי ציפן זהב. תימה דילמא ציצית שאני דפ"ק דסוכה (דף ט.) דריש גדילים תעשה לך לשם חובך ואי משום דכתיב לך לאות הא דרשינן ליה לעיל (מנחות דף לז:) לך לאות ולא לאחרים והתם גבי סוכה פריך כי האי גוונא מחג הסוכות תעשה לך [ומשני] דאיצטריך למעוטי גזולה ולא דרשי תו מיניה לשם חובך ואי משום דתפילין איתקוש למזוזה ומזוזה וספר תורה יליף (לעיל מנחות דף לד.) כתיבה כתיבה מגט הא בגט גופיה לא בעינן עשייה לשמו: עד שיעבדן לשמן. אומר ר"ת דהילכתא כרשב"ג דאע"ג דהילכתא כרב באיסורי דסוגיין דהניזקין (גיטין דף נד:) דגוילין שלו לא עיבדתים לשמן כוותיה אזלא והא דפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מח:) דאיפליגו אביי ורבא בהזמנה אי מילתא היא אי לא ומייתי הני תנאי ופי' בקונטרס דרבא כרבנן דלא בעו עיבוד דהזמנה לאו מילתא היא מיהו ר"ת ור"ת פירשו דרבא כרשב"ג דכיון דבעי עיבוד לשמו א"כ הזמנה לאו מילתא היא דאי מילתא היא אפשר בחיתוך העור ובתיקונים קטנים סגי לשויי לשמה והא דבעא אביי מרב שמואל בר' יהודה בסמוך היכי צבעיתו ליה ואהדר כרשב"ג לא קיבלה מיניה וי"מ דההיא דהניזקין אפילו כרבנן דלא פליגי אלא בעור תפילין דתשמיש מצוה וליתא דהא איכא שי"ן של תפילין ועיקר קדושה יש בה כדמוכח פ' במה מדליקין (שבת דף כח:) ופ' במה אשה (שבת דף סב.): וסממנים. דבר תימה הוא היאך מערב שום דבר בהדי תכלת ושמא עם הסממנין נקרא תכלת ובקונטרס פי' לשרות בהן כדרך הצובעין ששורין אותו בצריף: מה טעם טעימה פסולה. ואפילו לשם ציצית מ"מ לשם נסיון נמי עבידא והוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה והשתא הנך תלת תרי נינהו: משום שנאמר כליל תכלת. פי' בקונטרס שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחילה ואפילו צמר והוא שקרוי מראה שני שבה משמע דאם צבע בה שני פעמים זה אחר זה פסול אפילו לשמו ולעיל משמע דלא פסלי' אלא טעימה משום דהויא שלא לשמה ומשמע דלא מייתי תנאי אלא מטעמה פסלה אבל לכ"ע הטעימה כדלעיל א"כ לא אתיא כחד תנא מילתא דהקונטרס לכך צ"ל דאפילו מאה פעמים לשמו משמע דכשר דהא כליל תכלת קרינן ביה אבל כשטעם הרי יש צבע שאינו ראוי לתכלת ולכך קרוי מראה שני ואע"ג דהאי קרא בבגדי כהונה כתיב ילפינן תכלת מבגדי כהונה ופ' בא לו (יומא דף עב.) דריש ליה לדרשא אחרינא: ואין ניקחים אלא מן המומחה. שיש ריעותא שמא הוא צבעם ואינו בקי אבל אם נמצאו בשוק רוב מצויין אצל תכלת מומחין הן ולכך מכשירין המוצא חוטי תכלת פ' המוצא תפילין (עירובין צו:) וכה"ג אמר בחולין גבי שחיטה (דף יב.): תפילין יש להן בדיקה. פי' בקונט' בחסירות ויתרות ואפי' הכי אין נקחין אלא מן המומחה לעבדן לשמן אבל ספרים ומזוזות לא בעי עיבוד לשמן וכן פי' ה"ר משה בר מיימון דמזוזה לא בעיא לשמה ולא פירש מנא ליה ושמא מהכא וקשה דפ' הניזקין (גיטין דף נד:) משמע דספר תורה בעי עיבוד ושמא הכא בשאר ספרים איירי ונראה לפרש תפילין יש להם בדיקה בחסירות ויתירות ואפ"ה אין ניקחין שגנאי לסותרן אבל לעיבוד לשמה לא חיישינן שהכל בקיאין בו והא דתניא בהמוצא תפילין (עירובין דף צז.) הלוקח תפילין מן השוק בודקה אחת אחת בדיעבד איירי (ולפי' הקונטרס נראה לי לפרש דבדיעבד לא חיישינן) והכי תניא בתוספתא דמסכת ע"ז אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה ואם לקח ממי שאינו מומחה ומצא בידו שנים או שלשה צמדים בודק ממנו תפילין אחד של יד או של ראש בצמיד הראשון וכן שני וכן שלישי והא דתנן (שם דף צה.) המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אע"פ שלא בדקן התם משום כבוד דתפילין לא חיישינן א"נ מוצא שאני דרוב מצויין אצל תפילין מומחין הן ובמכילתא איתא נאמר כאן ימימה ונאמר להלן (ויקרא כ״ה:כ״ט) ימים תהיה גאולתו מה להלן י"ב חדש אף כאן מגיד שצריך לבדוק תפילין אחת לי"ב חדש דברי ב"ה ב"ש אומרים אין צריך בדיקה שמאי אומר אלו תפילין של אבי אימא ופרק המוצא תפילין ירושלמי נמי תניא תפילין צריך [בדיקה] אחת לי"ב חדש דברי רבי רשב"ג אומר אין צריך וכל הני דמצרכי בדיקה סבירא להו בחזקת תפילין הכתוב מדבר ולא קי"ל הכי מיהו בשימושא רבה איכא שמצריך לבדקן פעמיים בשבוע והני בדיקות לא הוו משום חסירות ויתירות אלא שמא בלו ונתקלקלו ובמזוזה אשכחן בדיקה דאמרינן במס' יומא (דף יא.) שנבדקת פעמיים בשבוע ויש לחלק:

מנחות מב:

Navigate the library