Menachot 8b · Talmud

לֹא זוֹ קְדוֹשָׁה בְּלֹא זוֹ וְלֹא זוֹ קְדוֹשָׁה בְּלֹא זוֹ. וּלְרַבִּי חֲנִינָא, עִשָּׂרוֹן לָמָּה נִמְשַׁח? (וַהֲלֹא אֵינוֹ עָשׂוּי אֶלָּא לִמְדִידַת קֶמַח בִּלְבַד, וְהַקֶּמַח אֵינוֹ קָדוֹשׁ בְּלֹא שֶׁמֶן!) לְמִנְחַת חוֹטֵא. וְלוֹג, לָמָּה נִמְשַׁח? לְלוֹג שֶׁל מְצוֹרָע. וְאַף שְׁמוּאֵל סָבַר לַהּ לְהָא דְּרַב, דִּתְנַן: כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְאֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִדּוֹת, אֲבָל מִזְרָקוֹת (שֶׁל דָּם) מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מִנְחָה לַחָה הִיא! אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לַיָּבֵשׁ שֶׁבָּהּ, (דְּהַיְינוּ לְבוֹנָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קָסָבַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִנְחָה קְדוֹשָׁה עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן, יָבֵשׁ שֶׁבָּהּ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? וַהֲלֹא כּוּלָּן לַחִים הֵן מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶן! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבַר שְׁמוּאֵל: הַאי בְּלֹא הַאי.) וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִנְחָה, לְגַבֵּי דָּם – כְּיָבֵשׁ דָּמְיָא. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ בַּהֵיכָל – כְּשֵׁרָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּסִילּוּק בָּזִיכִין. מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: ״וְקָמַץ מִשָּׁם״ – מִמָּקוֹם שֶׁרַגְלֵי הַזָּר עוֹמְדוֹת. בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאִם קָמַץ בִּשְׂמֹאל, שֶׁיַּחֲזִיר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקָמַץ מִשָּׁם״ – מִמָּקוֹם שֶׁקָּמַץ כְּבָר. אִיכָּא דְּאָמְרִי: הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא, אַסְבְּרַהּ לָךְ – לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְהַכְשִׁיר אֶת כׇּל עֲזָרָה כּוּלָּהּ, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְעוֹלָה קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּמִנְחָה קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, מָה עוֹלָה טְעוּנָה צָפוֹן – אַף מִנְחָה טְעוּנָה צָפוֹן. מָה לְעוֹלָה, שֶׁכֵּן כָּלִיל, מֵחַטָּאת. מָה לְחַטָּאת, שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת, מֵאָשָׁם. מָה לְאָשָׁם, שֶׁכֵּן מִינֵי דָמִים! מִכּוּלְּהוּ נָמֵי, שֶׁכֵּן מִינֵי דָמִים! אֶלָּא אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּכְתִיב: ״וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְקָמַץ״, מָה הַגָּשָׁה בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית, אַף קְמִיצָה נָמֵי בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית, קָא מַשְׁמַע לַן. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן בַּהֵיכָל – כְּשֵׁרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״, וְלֹא יְהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר. מֵיתִיבִי: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁאִם הִקִּיפוּ גּוֹיִם אֶת הָעֲזָרָה, שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לַהֵיכָל וְאוֹכְלִין בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר:

לא זו קדושה בלא זו - בכל המנחות הטעונות שמן ולבונה אין כלי שרת מקדש אחד מהם אלא א"כ שלשתן ביחד בכלי: ולרבי חנינא עשרון - שהיתה במקדש לצורך מנחות כדאמר בפ' שתי מדות (לקמן מנחות פז.): למה נמשח - בשמן המשחה כדי לקדש את הנתון בתוכו הלא אינו מתקדש כלום לר' חנינא דאין מחזיק לא שמן ולא לבונה עם העשרון של סולת: ומשני לצורך מנחת חוטא - נמשח דסולת גרידתא הוא: להא דרב - דכלי שרת מקדש סולת גרידתא אע"ג דלא חזי להקטיר בלא שמן: דתנן - במס' זבחים בפ' המזבח מקדש הראוי לו: מדות של יבש - שתים היו עשרון וחצי עשרון בפ' שתי מדות (לקמן מנחות פז.): ל"ש - דאין כלי הלח מקדשין יבש אלא במדות לח הין וחצי הין כו' בפ' שתי מדות (מנחות פז.) דכל מדה לא חזיא אלא למילתא למדוד הלכך (לח) לא מיקדשין דמדת לח לא חזיא למדוד יבש דאין בלח עשרון וחצי עשרון: אבל מזרקות (של דם) - שהן כלי לח מקדשין יבש: שניהם מלאים סלת - ובמנחת נסכים קמשתעי דטעונה שמן וקאמר דמזרק וקערה קדשו סלת אלמא אית ליה לשמואל דכלי שרת מקדשין סלת בלי שמן ואם תאמר לר' חנינא קשיא מתני' דקתני מדות יבש מקדשין יבש איהו מוקי לה בעשרון דמנחת חוטא: מנחה לחה היא - דבלולה בשמן ומהאי קרא לא תיפוק דמזרקין מקדשין יבש: לא נצרכא אלא ליבש שבה - מנחה בלולה א"א בלא קרטין סלת יבש שלא יגיע בהן השמן ואפי' הכי מתקדשין במזרקין וכי היכי דאותו יבש מתקדש מסתברא נמי דסלת יבש נמי בלא (סלת) שמן מיקדשין: ואיבעיא אימא מנחה לגבי דם כיבש דמיא - דדם הוא צלול ומנחה הויא כעיסה ואפ"ה מקדש לה מזרק שהוא כלי דם הלכך יבשה גמורה נמי מקדש: רגלי הזר עומדות - אחת עשרה אמה בכניסת העזרה במזרח מקום דריסת ישראל אלמא עזרה בעינן: בן בתירא - לאו דוקא נקט אלא סיומא דברייתא היא: לא נצרכא - האי וקמץ משם אלא להכשיר כל העזרה ולאו למידק מינה עזרה ולאו היכל דלגופיה איצטריך קרא: בעולה ומנחה [נאמר] קדשי קדשים ובעולה כתיב צפון שנאמר (ויקרא א׳:י״א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה: עולה [כולה] כליל - לגבוה שנאמר וערכו בני אהרן את הנתחים וגו' (שם): מחטאת - הוי גמרינן דמנחה טעונה צפון להכי איצטריך וקמץ להכשיר כל העזרה: על חייבי כריתות - שוגגין: מאשם - [דאשם] אינו בא על כרת אלא על שבועת שקר ומעילות ושפחה חרופה וטעון צפון דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם (שם ו): מיני דמים - חמורה כפרתן דעיקר כפרה בדם כתיב כי הדם הוא בנפש יכפר (שם יז) אבל תאמר במנחה שאינה מין הדם: אלא איצטריך - וקמץ: הגשה - שמגיש כל המנחה קודם קמיצה ומגיע הכלי בחודה של קרן דרומית מערבית בפ"ג (לקמן מנחות יט:): קמ"ל - דאם רצה מחזירה אחר הגשה לכל מקום שירצה בעזרה וקומץ: הקיפו עובדי כוכבים - למלחמה ואין כהנים יכולים לאכול בעזרה מפני רמחים וקשתות: נכנסין להיכל - ולא אמרינן דליפסלו קדשים בהך יציאה דיצאו מעזרה להיכל:

ולרבי חנינא עשרון למה נמשח למנחת חוטא. תימה אכתי חצי עשרון למה נמשח לרבי חנינא דלקמן בפ' שתי מדות (מנחות דף פז.) מוכח דנמשח למנחת חביתין ומנחת חביתין טעונה שמן ולבונה וי"ל משום דמתחילה היו מקדשין המנחה של חביתין בביסא עם השמן והיה גנאי בדבר להוציא לכלי חול אחר שנתקדשה ולכך נמשח חצי עשרון וטעם זה אנו צריכין נמי לרבי יוחנן דאמר לעיל דאינה קדושה לחצאין דאחר שנתקדשה שלימה היה גנאי להוציאה מכלי שרת לכלי חול וצריך לומר השתא לרבי חנינא שלא היו מערבין בביסא המנחה עם השמן אלא בתוך הביסא עצמה היה זה לצד אחד וזה לצד אחר שאם היה הכל מעורב לא היו יכולין אחרי כן לחלק בחצי עשרון מפני לוג ומחצה שמן שהיא עודף על החצי עשרון ולכ"ע נמי צ"ל כן דבמתניתין דשתי מדות (שם) מוכח שהיו מחלקין הסולת בחצי עשרון והשמן במדה שהיא מחזקת לוג ומחצה ואם תאמר לר' מאיר דאמר לקמן בפ' שתי מדות (שם) דשני עשרונות היו במקדש אחד גדוש ואחד מחוק ובמחוק היו מודדין לחביתי כ"ג ועשרון המחוק (לא) נמשח לרבי חנינא דאין מנחה קדושה בלא שמן וי"ל פן יבא לטעות בשום פעם ולמדוד במחוק למנחת חוטא אבל אין לתרץ דר"מ סבר כר' יוחנן דאמר בפ' כל המנחות באות מצה (לקמן מנחות דף נז:) גמרינן דחייב על לישתה דמדת יבש לא נתקדשו בפ' שתי מדות (לקמן מנחות דף צ.) משמע דסבר ר"מ דנתקדשו גבי הא דתנן התם כל מדות שבמקדש היו גדושות ומוקי לה כר"מ ואפי' עשרון גדוש אפשר דמקדש דהא דאמר לעיל שהחזירן לביסא גדושה ומיבעיא לן נמי בפ' שתי מדות (מנחות פז:) גבי שולחן אי מקדשי בגדוש או לא משמע דשאר כלים לא מקדשי ההוא גדוש לא צריך אבל גדוש זה שהוא מדתו של כלי מקדש וזה אין להקשות לרבי אלעזר דאמר לעיל מנחת חביתין קדושה לחצאין עשרון מחוק לר"מ למה נמשח דבלאו טעמא דפרישית שלא יבא לטעות מצוה לקדש שלימה ולאו מקרא דמחציתה דההוא אוקימנא לעיל להביא חביתו שלם ולעכב משום דחוקה כתיבא ביה וא"ת לר"ש דאמר לקמן בפ' שתי מדות (מנחות דף פז:) דמדה יתירה היתה שם של לוג ומחצה שבה היה מודד לחביתי כ"ג לוג ומחצה בבוקר ולוג ומחצה בערב למה נמשח כיון דאין שמן קדוש בפני עצמו לר' חנינא וי"ל דתחילה מניחין שלשה לוגין שמן עם הסלת בביסא וכדפרישית לעיל שהיה גנאי להוציא מכלי שרת לכלי חול: כלי הלח מקדשין את הלח ומדות היבש כו'. מה שדקדק התנא דקרי לשל לח כלי ולשל יבש מדות משום דבשל יבש היו מדקדקין לעשות כענין זה שיהא גדוש תילתא כדרך כל שאר מדות מ"מ גם על של לח שם מדה עליו כדקאמר שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות מקדשין ובשל לח איירי ובפ' שתי מדות (מנחות פז:) תנן ז' מדות היו במקדש וקא חשיב דלח ובפ' המזבח מקדש (זבחים פח. ושם) פירש הקונטרס דכמה כלים היו מיוחדים ללח שאינם מדות כגון מזרקות וקערות לדם ליין ולשמן אבל ליבש לא היו מיוחדין אלא שתי מדות של יבש שהיו במקדש עשרון וחצי עשרון דכלים שנותנין בו מנחה כלי לח היו שמזרקות וקערות ראויין לכך: אבל מזרקות מקדשין [כו'] שנאמר שניהם מלאים סולת. פירש בקונטרס (דדייק) דאלמא מזרקות וקערות קידשו בלא שמן וזהו תימה דהכתיב בלולה בשמן ומנא ליה דמנחה קדושה בלא שמן ופירש ר' שמואל דדייק מדסבר (רישא) דמזרקות מקדשין שאינו ראוי לה כמו מנחה הואיל וראויה להתקדש בכלי אחר דהיינו ביסא אף מנחת סלת מתקדשת בלא שמן ולבונה אע"פ שאינה ראויה לכלי זה הואיל ומתקדשת בכלי אחר כגון מנחת חוטא ומלשון המשנה דקדק ר' שמואל דקתני פרק המזבח מקדש (זבחים פו.) כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להם כך כלים מקדשים ומדלא קתני כלי שרת מקדשין את הראוי להם ש"מ דמקדשין אע"פ שאינו ראוי להם כגון מזרקות של דם שמקדשין את המנחה ועל חנם הוצרך רבי שמואל לדיוק זה והא דלא ילפי' מינה מדות משום דלא נראו מעולם אלא זו למדידת לח וזו למדידת יבש ועוד יש לפרש דדייק הש"ס מדאמר שמואל אבל מזרקות מקדשין ולא קאמר מקדשין מנחות ונסכים דכתיב בההוא קרא ש"מ דאפי' מנחת חוטא קאמר דילפינן מלתא ממילתא ומדמקדשין מזרק וקערה מה שאין ראוי להם הואיל וראוי לכל אחד כ"ש זה הכלי שמקדש מה שראוי להיות בתוכו עוד יש לפרש דדייק מדיליף שמואל דורות משעה מנשיאים כ"ש דילפינן מילתא ממילתא כרב דמנחה קדושה בלא שמן כמו שמצינו במנחת חוטא ואע"ג דמוכח לקמן בהקומץ רבה (מנחות ד' יט:) דלא יליף שמואל דורות משעה אלא משום דתנא ביה קרא תריסר זימני מ"מ כיון דיליף דורות משעה בכל ענין שילמדו הוא הדין מילתא ממילתא:

מנחות ח:

Navigate the library