Menachot 40b · Talmud

חָמֵץ בְּפֶסַח וְיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּכָרֵת – סָמְכִינַן אַדִּיסְקֵי, הָכָא דַּעֲשֵׂה בְּעָלְמָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אָמְרִי, וְאִיתְּמַר בְּמַעְרְבָא מִשּׁוּם דְּרַבִּי זֵירָא כְּוָותִי: שֶׁמָּא יִקָּרַע סְדִינוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ וְיִתְפְּרֶנּוּ. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״תַּעֲשֶׂה״ – וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. שְׁרָא רַבִּי זֵירָא לִסְדִינֵיהּ. רַב זֵירָא אָמַר: גְּזֵירָה נָמֵי מִשּׁוּם כְּסוּת לַיְלָה. וְאָמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אֲמַרִי, וְאִיתְּמַר בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כְּוָותִי: הִיא שֶׁל בֶּגֶד וּכְנָפֶיהָ שֶׁל עוֹר – חַיֶּיבֶת, הִיא שֶׁל עוֹר וּכְנָפֶיהָ שֶׁל בֶּגֶד – פְּטוּרָה. מַאי טַעְמָא? עִיקַּר בֶּגֶד בָּעֵינַן. רַב אַחַאי אָזֵיל בָּתַר כָּנָף. אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: הֵטִיל לְבַעֲלַת שָׁלֹשׁ, וְהִשְׁלִימָהּ לְאַרְבַּע – פְּסוּלָה, ״תַּעֲשֶׂה״ – וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. מֵיתִיבִי: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁאָרְגוּ בָּהּ שָׁלֹשׁ, הָיוּ מְטִילִין לָהּ תְּכֵלֶת. אֵימָא: כֵּיוָן שֶׁפָּצְעוּ בָּהּ שָׁלֹשׁ, הָיוּ מְטִילִין לָהּ תְּכֵלֶת. וּמִי אָמְרִינַן ״תַּעֲשֶׂה״ – וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי? (אִינִי), וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא: הֵטִיל לְמוּטֶּלֶת – כְּשֵׁרָה. אָמַר רָבָא: הַשְׁתָּא בְּ״בַל תּוֹסִיף״ קָאֵי, מַעֲשֶׂה לָא הָוֵי? מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִמַּאי דְּגַבְרָא לְאוֹסוֹפֵי קָא מִיכַּוֵּין? דִּלְמָא לְבַטּוֹלֵי קָא מִיכַּוֵּין, וּ״בַל תּוֹסִיף״ לֵיכָּא, מַעֲשֶׂה אִיכָּא! אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּכֵלֶת אֵין בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וַאֲפִילּוּ בְּטַלִּית פְּטוּרָה. מַאי טַלִּית פְּטוּרָה? אִילֵּימָא דְּלֵית בַּהּ שִׁיעוּרָא, וְהָתַנְיָא: טַלִּית שֶׁהַקָּטָן מִתְכַּסֶּה בּוֹ רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ

חמץ בפסח כו' - כשהיו מעברים שנה היו שולחין אגרות לגולה לעשות ב' אדרים כדאמרינן בפ' קמא דסנהדרין (דף יא.) מודעין אנחנא לכון כו': הא מילתא אמרי - אנא הכא ואמרי במערבא משום רבי זירא כוותי דמשום הכי אסרו ציצית בסדין: גזירה משום שמא יקרע סדין - קודם לכן בתוך ג' אצבעות לשפת הכנף דהיינו מקום הציצית: ויתפרנו - בחוטי פשתן ויניח סוף החוטין התלויין שם ואחר כך יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שנים של לבן עמהם: והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי - ונמצאת ציצית פסולה והוו כלאים שלא במקום מצוה: תעשה ולא מן העשוי - דפסול היינו שעושה מתחילה שלא לשם ציצית ולא נעשה כמצותו ואחר כך תקנו קרינן ביה ולא מן העשוי ונמצא ציצית פסולה: שרא ר' זירא לסדיניה - התיר ציציותיו מסדינו שהי' של פשתן ונטלן משום שמא יקרע והיינו דאמר רבא איתמר במערבא משמיה דרבי זירא כוותי: ה"ג ר' זירא אמר גזירה משום כסות לילה - שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית שנאמר וראיתם אותו וזכרתם פרט לכסות לילה ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה: וכנפיה של עור - שנחתכו קרניה ותלה בהן עור: אזיל בתר כנף - ועביד איפכא: הטיל - ג' ציצית לבעלת ג' כנפים ואחר כך תלה בהן קרן ד' ועשה בו ציצית פסולה דג' ראשונות עשויין מתחילה שלא כמצותה וכי הדר מתקנה איכא תעשה ולא מן העשוי: חסידים - זריזין במצות: כיון שארגו - בטלית ג' אצבעות דמיקרי בגד כדאמרינן לגבי טומאה: היו מטילין בה תכלת - בשני קרניה ולכי גמרי לה היו מטילין לשנים אחרים ולא אמרינן תעשה ולא מן העשוי ואע"ג דלא הוה מחייבין בציצית עד שתהא כדי שיתכסה בה קטן ראשו ורובו כדלקמן שכל ציצית שלא נעשית מתחילתה לשם ציצית אע"פ כשנעשית שלא לצורך איכא מן העשוי דהא הכא שלא לצורך נעשית דלא היו לה אלא ב' קרנות דאלו קרנותיה האחרים אינן ראויין לציצית שהרי סופו להוסיף עליה הרבה והויא לה ציצית למעלה מג' ואנן תוך שלשה בעינן: כיון שפצעו בה ג' - כיון שהגיעו לג' אצבעות האחרונים מטילין לה תכלת מיד ולא משהו לה מידי דהשתא ליכא למימר תעשה ולא מן העשוי דהא מכיון שהגיעו לתוך ג' האחרונים הוו להו אותן שתי קרנות נמי ראויין לציצית שכשתגמר נמצאת ציצית בתוך ג': הטיל למוטלת - שהיה בה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים כשרה בהני בתראי ואע"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו: אמר רבא - לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוו מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הלכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי (עשיה) אבל שלא לצורך דבעלת ג' שאינו עובר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגומרה תעשה ולא מן העשוי: מעשה איכא - והדר קושיא לדוכתה: תכלת אין משום כלאים - קס"ד דהכי קאמר ציצית אין בהם משום כלאים ואפילו כו':

שמא יקרע סדינו בתוך ג'. פי' בקונטרס בתוך שלש לכנף וכשיתפרנו בחוטי פשתן יניח סוף החוטין תלויין שם לציצית והוה ליה תעשה ולא מן העשוי ואפי' לרבנן דאמרי (לעיל מנחות דף לח.) דתכלת אינה מעכבת את הלבן היינו כשיש ד' חוטין אבל הכא דליכא אלא ב' לא מיהו הוה ליה למינקט משום דבעינן טוויה או תלייה לשמה אבל תעשה ולא מן העשוי ליכא לפי מה שאפרש לקמן גבי עשאה מן הקוצים ומן הגרדין וכו' והא דתניא לקמן (מנחות דף מא.) טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך ג' רבי מאיר אומר לא יתפור וחכ"א יתפור אפי' לרבנן גזרינן שמא יתפור ויהא בו איסור כלאים ומיהו קשה מההוא דרב הונא דאמר לקמן (מנחות דף מא:) רחוק מן הכנף ד' הוי מצות ציצית אבל מברייתא דחסידי ליכא לאקשויי דהא מפרשינן בסמוך כיון שפצעו שלש לכך צריך לפרש תוך שלש היינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג' והוי כאילו נפסק לגמרי אבל אם נשתייר בו ג' לדברי הכל חיבור מעליא הוי והשתא שמעתין כר' מאיר אתיא והא דלא גזרינן שמא יקרע כולה דבהא לא טעו והא דמשמע פ' דם חטאת (זבחים דף צד:) גבי בגד שיצא חוץ לקלעים דאפילו נשתייר בו ג' אלא שאין בו כדי מעפורת לא חשיב חיבור ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכג:) מוכח דכדי מעפורת הוי טפי מג' שאני התם דכל הבגד נקרע אבל הכא שאינו נקרע רק חתיכה לא הוי בפסול: ר' זירא אמר. משמע דרב זירא לאו היינו רבי זירא ולא כפירוש הקונטרס בכתובות (דף מג:): משום כסות לילה. ר"ת פי' דכן עיקר כדאיתא פ' במה מדליקין (שבת דף כה:) ואינהו סבור משום כסות לילה מתוך כך יש להוכיח מכאן דהלכה כר' שמעון דלילה לאו זמן ציצית היא ועוד אמרינן פ' במה מדליקין (שבת דף כז.) אשר תכסה בה למה לי לאתויי כסות סומא והיינו כר"ש דלרבנן דרבי שמעון מוקמי ליה לרבות בעלת חמש אלמא סתם הש"ס כר"ש אתא ועוד בפ' ב' דברכות (דף יד:) אמרינן שלא היו אומרים במערבא פרשת ציצית בלילה [ורב יוסף אמר עלה] כמה מעליא האי שמעתא וסתם ברייתא נמי פ"ק דזבחים (דף יח:) כר' שמעון מוקי ורב יהודה דרמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה לקמן (מנחות דף מג.) ובפ"ק דסוכה (דף יא.) ר"י לבד היה עושה כן ובפ"ק דברכות (דף יג.) אמר ר' יהושע בן קרחה למה נסמכה פרשה וכו' לומר שזו נוהגת בין ביום בין בלילה וזו אינה נוהגת אלא ביום ואור"ת אע"ג דכסות יום חייב אפי' בלילה וכסות לילה פטור אפי' ביום מכל מקום מיקרי שפיר זמן גרמא שהיום גורם לחייב המלבוש מיהו בירושלמי דקדושין ובתוספתא גרסינן איזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון אבידה ושילוח הקן ומעקה וציצית ורבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור אמר ר' אילא טעמא דרבנן שאם היתה טלית המיוחדת ליום וללילה חייבת ובספרי נמי תניא על כנפי בגדיהם שומע אני אף בעלת ג' וכו' שומע אני אף כסות לילה במשמע ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה ואם היתה טלית מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית וצ"ע: והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה. תימה היכי ס"ד דרבי זירא לית ליה תעשה ולא מן העשוי הא ר' זירא גופיה אית ליה לעיל וי"ל דס"ד כיון דתחילת הנחתן לשם מצוה לא שייך ביה תעשה ולא מן העשוי אבל לעיל כי חתך נתבטלה הנחתו: בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי. דכיון דעביד איסורא לא חשיב עשייה ובשעת קציצת הראשונים זו היא עשייתן ולא דמי לההיא דפ' קמא דסוכה (דף יא.) דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן וצ"ע: ממאי דגברא לאוסופי קמיכוין. אפילו למאן דאמר בפ' בתרא דעירובין (דף ק.) דלעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה ומשמע נמי בההוא פירקא דלרבי יהושע לא בעי כוונה מ"מ הכא מודה דליכא בל תוסיף כיון דלבטולי קמיכוין: תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה. מדקאמר ואפילו ולא קאמר אפי' בלא וי"ו משמע דבלא טלית פטורה איצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים וכי האי גוונא דייק פ' טרף בקלפי (יומא מו.) אומר היה ר"מ אברי עולת חול שניתותרו עושה להן מערכה וסודרן ואפי' בשבת ומוכחא סוגיא דהתם דתרתי מילי אשמעינן ואור"ת דהכא נמי אשמעינן דאפילו בלילה אין בה משום כלאים אף על גב דלאו זמן ציצית היא דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית והא דגזרינן לעיל משום כסות לילה היינו כסות שאינו מיוחד רק ללילה (ור"ת סותר פירוש שלמעלה) דכסות יום חייב אפילו בלילה וכן פרק קמא דקדושין (דף לד.) ותדע דאמרינן לקמן (מנחות דף מד.) טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת ואפי' של כלאים ואע"ג דפטור מדאורייתא דאין לחלק כיון דלגבי גברא דהוי דידיה ליכא כלאים וכן לנשים והא דאמרינן (לקמן מנחות מג.) גבי הכהנים נהי דבעידן עבודה אישתראי שלא בעידן עבודה לא לא דמי כלל דהא כתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר שבמקום גדילים תלבש שעטנז משמע דכל לבישה שרא רחמנא ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים אבל בגדי כהונה לא לביש אלא בעידן עבודה ועוד אומר ר"ת דבגדי כהונה נמי. שלא בעידן עבודה שרו והכי קאמר נהי דבעידן עבודה אישתראי כלומר המיוחדים לעבודה שלא בעידן עבודה כלומר אותם שאינם מיוחדים לעבודה לא אישתראי וכן מוכח בתוספתא דכלאים דתניא בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים בגדי כ"ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור וצ"ע אי לילה דומה למדינה דחייב וי"ל דחייב מדרבנן וההוא עובדא דשמעון הצדיק פרק בא לו (יומא דף סט.) דעת לעשות לה' הפרו תורתך בדרבנן נמי שייך הפרה מיהו לא משמע הכי אלא נראה טפי דחייב מדאורייתא ואין לדמות מקומות למדינה דבמדינה ליכא שום היתר ותדע דהתם לא מפליג בין שעה הראויה לשרת לשעה שאינה ראויה לשרת והא דאמרינן פרק בא לו (גם זה שם) גבי בגדי כהונה שמקפלין אותן תחת ראשיהן דלאו דווקא [תחת ראשיהן אלא שלא כנגד ראשיהן] משום כלאים היינו בהצעה דלא דמי ללבישה דשרא רחמנא אבל גבי ציצית אין לחלק בין הצעה ללבישה ובספרי תניא כסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית רבי יהודה בן בבא אומר ביחוד בטלו חכמים את כסות של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית אלא מפני שבעלה מתכסה בו לכך נראה דכלאים בציצית שרי בין ביום בין בלילה בין לאשה:

מנחות מ:

Navigate the library