מנחותלד:
טוען את הדף…
תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְטֹטֶפֶת״ ״לְטֹטֶפֶת״ ״לְטוֹטָפוֹת״ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, ״טַט״ בְּכַתְפִּי שְׁתַּיִם, ״פַּת״ בְּאַפְרִיקִי שְׁתַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יִכְתְּבֵם עַל אַרְבָּעָה עוֹרוֹת, וְיַנִּיחֵם בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים בְּאַרְבָּעָה עוֹרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ״, זִכָּרוֹן אֶחָד אָמַרְתִּי לָךְ, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה זִכְרוֹנוֹת. הָא כֵּיצַד? כּוֹתְבָן עַל אַרְבָּעָה עוֹרוֹת וּמַנִּיחָן בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים בְּעוֹר אֶחָד. וְאִם כְּתָבָן בְּעוֹר אֶחָד, וְהִנִּיחָן בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים – יָצָא, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא רֶיוַח בֵּינֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ. וְשָׁוִין, שֶׁנּוֹתֵן חוּט אוֹ מְשִׁיחָה בֵּין כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאִם אֵין חֲרִיצָן נִיכָּר – פְּסוּלוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד כּוֹתְבָן? תְּפִלָּה שֶׁל יָד כּוֹתְבָהּ עַל עוֹר אֶחָד, וְאִם כְּתָבָהּ בְּאַרְבַּע עוֹרוֹת וְהִנִּיחָה בְּבַיִת אֶחָד – יָצָא. וְצָרִיךְ לְדַבֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ״, כְּשֵׁם שֶׁאוֹת אַחַת מִבַּחוּץ – כָּךְ אוֹת אַחַת מִבִּפְנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וּמוֹדֶה לִי רַבִּי יְהוּדָה בְּרִיבִּי, שֶׁאִם אֵין לוֹ תְּפִילִּין שֶׁל יָד וְיֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁטּוֹלֶה עוֹר עַל אַחַת מֵהֶן וּמַנִּיחָהּ. מוֹדֶה? הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ! אָמַר רָבָא: מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי חָזַר בּוֹ רַבִּי יְהוּדָה. אִינִי? וְהָא שְׁלַח רַב חֲנַנְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: תְּפִלָּה שֶׁל יָד עוֹשִׂין אוֹתָהּ שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ שֶׁל יָד, לְפִי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדוּשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדוּשָּׁה קַלָּה. לָא קַשְׁיָא, הָא בְּעַתִּיקָתָא, הָא בְּחַדְתָּתָא. וּלְמַאן דְּאָמַר הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא, דְּאַתְנִי עֲלַיְיהוּ מֵעִיקָּרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד סִדְרָן? ״קַדֶּשׁ לִי״ ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״ מִיָּמִין, ״שְׁמַע״ ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ מִשְּׂמֹאל. וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא? אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן מִימִינוֹ שֶׁל קוֹרֵא, כָּאן מִימִינוֹ שֶׁל מַנִּיחַ, וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא כְּסִדְרָן. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: הֶחְלִיף פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ פְּסוּלוֹת. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַןלטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד' - מכאן שכותב ד' פרשיות בד' בתים: טט בכתפי שתים - באותו מקום קורין לשתים טט: על ד' עורות - ד' חתיכות קלף ויניחנה בד' בתים של ד' חתיכות קלף: בד' בתים בעור אחד - שמפשיטין עגל קטן [ולוקחים חתיכת עור] ומניחין אותו בדפוס שיש בו כמין [ד'] אצבעות ומניחין אותו לייבש על הדפוס ונוטלין את הדפוס ונעשים בתים מאליהן: ואם כתבן בעור אחד - שעשה עור אחד וכתבו בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור אחד כמה שפירשנו: וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות - כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור אחד יחתוך מלמעלה העור כמין ד' אצבעות ויניחן בד' בתים ויהיה מדובק למטה עור אחד כדי שתהא פרשה אחת בבית אחד: ביניהם - בתוך הד' בתים של עור האחד: שנותן חוט או משיחה - בין כל בית ובית: ואם אין חריצן - החריץ שבין כל בית ובית אם אינו ניכר מבחוץ פסולה כגון אם עשה מחיצות הבתים מבפנים ואין חריץ ניכר מבחוץ: כותבה על עור אחד - כל הארבע פרשיות: בד' עורות - בד' אגרות: וצריך לדבק - את הד' אגרות ביחד בתפירה או בדבק שקורין גלו"ד: אות - סימן: והיה לך לאות - אפי' לך לא יהא אלא אות אחת דכי הוו בפנים ד' אגרות שאינם דבוקות ונתונות בבית אחד לאחרים שאין רואין אלא חיצון חשוב אות אחת אבל לך המשמש בהן וניכר ממשן של ד' אגרות כל אחת לבדה הוו ב' אותות: אינו צריך - לדבק: יהודה ברבי - יהודה החכם: ויש לו ב' - (זוגות) תפילין של ראש העשויין בד' בתים: שטולה עור על אחת מהן - על הד' בתים מכסה עור אחד ונראין כבית אחד: ומניחה - בידו אע"פ שאין מדובקות בפנים: מתוך דבריו של רבי יוסי נשמע שחזר בו רבי יהודה - ואין צריך לדבק: תפילין של ראש חמורה קדושתה - שרובו של שדי נעשה (בקשר) בשל ראש שי"ן דל"ת אבל בשל זרוע אין אלא יו"ד שיש שם רצועה קטנה כשיעור רחב אצבע ובסוף ראשה מעט כמין יו"ד ועוד כתיב וראו כל עמי וגו' ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש (לקמן מנחות לה:): עתיקתא - שכבר נקשרו בראש אסור להורידן ולעשות של יד: ולמאן דאמר - בסנהדרין בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:): הזמנה מילתא היא - ומשזימנה לצורך הראש אין רשאי לשנותה לשל יד: כגון דאתני עליה - מעיקרא לשל יד אי צריך להם: כיצד סדרן - סדר הנחתן: כאן מימין של קורא כאן מימינו של מניח - כשהקורא עומד כנגד מניח הוי ימינו של זה לשמאל של זה: והקורא קורא כסדרן - כסדר שהן כתובין בתורה מוקדם מוקדם ומאוחר מאוחר הילכך הא דקתני לעיל קדש והיה כי יביאך מימין מימינו של קורא קאמר דהשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו ונמצא קוראן כסדרן והא דתנא איפכא דמשמע קדש והיה כי יביאך משמאל אמניח קאמר דהוא ימין של קורא: החליף - כדמפרש:לטטפת לטטפת לטוטפת. בשמע והיה אם שמוע כתיב לטטפת בוהיה כי יביאך כתיב ולטוטפת בספרים מדויקים אבל בין פ"א לתי"ו לא כתיב וי"ו ותימה היכי משמע תרי ואי הוה אמרינן גורעין ומוסיפין ודורשין ניחא אבל לא אשכחן אלא בתחילת תיבה ובסוף תיבה בפ' שני דזבחים (דף כה. וע"ש) גבי ולקח מדם הפר דדרשינן דם מהפר יקבלנו וכן ונתתם את נחלתו לשארו דדרשינן בפרק י"נ (ב"ב דף קיא:) ונתתם נחלת שארו לו ומפרש ר"ת דוי"ו קמא דולטוטפת מוקמינן בסוף כאילו כתיב לטוטפות כדאשכחן בפ' הזהב (ב"מ דף נד:) שקליה לוי"ו דויסף ה"ל חמישיתו והשתא מוקמינן ליה באמצע תיבה והוה ליה חמישיותו ומוקמינן ליה במקום יו"ד באמצע תיבה וק' לפי' דפריך בתר הכי א"ה גבי הקדש נמי דכתב ויסף חמישית כו' ומשני דכי שקלת לוי"ו דויסף ה"ל חמישיתו והשתא לוקמיה באמצע תיבה דליהוי חמישיות הילכך נראה דבשום פעם לא מוקמינן ליה אלא בסוף תיבה ככל הני שהבאתי. מ"ר: לטוטפת. נראה דלשון טוטפת הוא הראש אצל המצח כמו טוטפת וסרביטים דפרק במה אשה (שבת ד' נז.) דהיינו כלילא שמקפת כל המצח א"נ נקראו טוטפות על שם שהם בראש בין העינים לשון הבטה כמו (מגילה דף יד:) שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין וכן ציץ לשון הבטה על שם שהוא למעלה מבין שתי ריסי עיניו ותפילין נראה לשון ויכוח כמו (סנהדרין דף מד.) ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כגון דאמרינן לקמן (מנחות דף לה:) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש. מ"ר: טט בכתפי שתים. להאי תנא לא אמרינן דליבעי י"ב בתים דמסתבר ליה שכתוב הכל בפסוק אחד דלא אשכחן בתורה שלא הוזכרו תפילין אלא בד' פרשיות יש גורסין טוט ומפרשין כי האי דאמרינן במו"ק (דף טז.) טוט אסר טוט שרי גבי שמתא היינו שני ת"ח אוסרין וב' אחרים יכולין להתיר ואין נראה דתרי לאו ב"ד נינהו אלא בתקיעת שופר איירי כדאמר התם בארבעה מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז אפיק שיפורא ושמתיה. מ"ר: ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת. היינו דוקא בכתובות בעור אחד אבל בד' עורות לא ויש נוהגין אפי' בד' עורות. מ"ר: והקורא קורא כסדרן. פירש בקונטרס כסדר שהן כתובין בתורה מוקדם מוקדם מאוחר מאוחר הילכך הא דקתני לעיל קדש והיה כי יביאך מימין מימינו של קורא קאמר והשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו נמצא קורא קורא כסידרן וקשה לר"ת דאמאי פלגינהו שקורא שתיהן הראשונות מימין וכל האחרונות משמאל היה לו לומר ראשונה מימין וכל אחרות משמאל או איפכא דג' ראשונות מימין ורביעית משמאל כמו גבי נר מערבי דפרק שתי הלחם (לקמן מנחות דף צח:) דיליף דנרות של מנורה מזרח ומערב מונחים מדכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ולא אמרינן חצי הנרות לפני ה' וחצי האחר לאו לפני ה' ומפרש ר"ת קדש והיה כי יביאך מימין של קורא ומשמאל של קורא הוי שמע מבחוץ ואחריה והיה אם שמוע מבפנים וניחא השתא מה שחלקו וכן פירש רבינו חננאל בסנהדרין (דף פט.) כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע וכן רב האי גאון והיה מניח סימן הויות להדדי פי' והיה כי יביאך והיה אם שמוע פנימיות זו אצל זו וכן בתשובת הגאונים שכתב ה"ר יוסף טוב עלם והאי דקאמר הקורא קורא כסדרן לאו כמו שפירש בקונטרס כסדר שכתובות בתורה אלא מפרש ר"ת דהוא סיום הברייתא דכיצד סדרן וקאמר שקורא כסדר שמונחין בתפילין מימינו לשמאלו דהיינו קדש והיה כי יביאך והיה אם שמוע שמע ואפילו לא יהא מן ברייתא אין קשה כלום ובמכילתא משמע כפירוש הקונטרס בפרשת והיה כי יביאך דקתני התם בד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ארבע פרשיות כו' והדר קתני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסידרן יגנזו משמע כסדר ששנאן ברישא ויש לדחות דבכתיבת הסופר קאמר אבל אין קובעין בתפילין כסדר זה ואין נראה כלל ובשימושא רבא תיקון התפילין משמע כפירוש הקונטרס וז"ל ומשוי פרשתא דקדש מימין בביתא קמא ופרשתא דבסמוך ליה בביתא תניינא והיה כי יביאך ופרשתא דשמע בשלישית ופרשה דוהיה אם שמוע ברביעית. מ"ר: