מנחותקט.
טוען את הדף…
וְאַמַּאי? לִיחְזֵי הֵיידֵן נְפַל, הֵיידֵן מֵת! לוֹקֵחַ קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי לוֹקֵחַ, דְּיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא עֲלִיָּיה דִּגְרִיעָה – יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. מַתְנִי׳ ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ – יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ, וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ – לֹא יָצָא. ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ״ – יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ, וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ – יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זוֹ עוֹלָה. ״הֲרֵינִי נָזִיר״ – יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ, וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ – לֹא יָצָא. ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֲגַלֵּחַ בְּבֵית חוֹנְיוֹ״ – יְגַלֵּחַ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ – יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה נָזִיר. גְּמָ׳ יָצָא? הָא מִקְטָל קַטְלַהּ! אָמַר רַב הַמְנוּנָא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, עַל מְנָת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּיב בְּאַחְרָיוּתָהּ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֲגַלֵּחַ בְּבֵית חוֹנְיוֹ – יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ, וְאִם גִּילַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ – יָצָא, הָכִי נָמֵי דְּנַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּיב בְּאַחְרָיוּת קׇרְבְּנוֹתָיו״? נָזִיר כַּמָּה דְּלָא מַיְיתֵי קׇרְבְּנוֹתָיו – לָא מִתַּכְשַׁר! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָדָם זֶה לְדוֹרוֹן נִתְכַּוֵּין, אָמַר: אִי סַגִּיא בְּבֵית חוֹנְיוֹ – טָרַחְנָא, טְפֵי – לָא מָצֵינָא לְאִיצְטַעוֹרֵי. נָזִיר נָמֵי, הַאי גַּבְרָא לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ קָא מִיכַּוֵּין, אָמַר: אִי סַגִּיא בְּבֵית חוֹנְיוֹ – טָרַחְנָא, טְפֵי לָא מָצֵינָא לְאִיצְטַעוֹרֵי. וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר לָךְ: נָזִיר – כִּדְקָאָמְרַתְּ, עוֹלָה – עַל מְנָת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּיב בְּאַחְרָיוּתָהּ קָאָמַר. וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר לַהּ לְהָא דְּרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ״, וְהִקְרִיבָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – יָצָא, וְעָנוּשׁ כָּרֵת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הֲרֵי עָלַי עוֹלָה שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בַּמִּדְבָּר, וְהִקְרִיבָהּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן – יָצָא, וְעָנוּשׁ כָּרֵת. מַתְנִי׳ הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ – לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה׳ בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּקֶרֶב אֲחֵיהֶם״. הֲרֵי אֵלּוּ כְּבַעֲלֵי מוּמִין – חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין וְלֹא מַקְרִיבִין. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה: כֹּהֵן שֶׁשָּׁחַט לַעֲבוֹדָה זָרָה, קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: מַאי קְרָאָה? ״יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן עַל כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי״. אִי עֲבַד שֵׁירוּת – אִין, שְׁחִיטָה לָאו שֵׁירוּת הוּא. אִיתְּמַר: שָׁגַג בִּזְרִיקָה, רַב נַחְמָן אָמַר: קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּכְתִיב: ״וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן״, מַאי לָאו – אוֹ מִכְשׁוֹל אוֹ עָוֹן, וּ״מִכְשׁוֹל״ – שׁוֹגֵג, וְ״עָוֹן״ – מֵזִיד. וְרַב נַחְמָן – ״מִכְשׁוֹל״ דְּ״עָוֹן״. אָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה״, מְלַמֵּד שֶׁכֹּהֵן מִתְכַּפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ. בְּמַאי? אִילֵימָא בִּשְׁחִיטָה – מַאי אִירְיָא שׁוֹגֵג? אֲפִילּוּ מֵזִיד נָמֵי! אֶלָּא לָאו בִּזְרִיקָה. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר לָךְ: לְעוֹלָם בִּשְׁחִיטָה, וּבְמֵזִיד – לֹא נַעֲשָׂה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה?! וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִתְּמַר: הֵזִיד בִּשְׁחִיטָה – רַב נַחְמָן אָמַר: קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ. רַב נַחְמָן אָמַר: קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, דְּלָא עֲבַד שֵׁירוּת. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ,ואמאי ניחזי הי נפיל - אי גדול נפל הפסיד לוקח דהא גדול שבבתים משמע ואי קטן נפל לית ליה פסידא: בעל השטר - כגון האי לוקח שבא בשטר מכירה ידו על התחתונה דהוי מוציא מחבירו עליו הראיה שהמוכר מוחזק בבתים הלכך ראיה על הלוקח אבל גבי הקדש גדול משמע: מתני' שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש - דכיון דאמר הרי עלי עולה איחייב ליה בעולה: אם הקריבה בבית חוניו יצא - מפרש טעמא בגמ': יגלח במקדש - מביא קרבנותיו: גמ' והא מקטל קטלה - דשוחט חוץ הוא ואיהו איחייב בעולה מכי אמר הרי עלי עולה: אמר רב המנונא - כיון דאמר על מנת שאקריבנה בבית חוניו הוי כאילו אמר על מנת שאהרגנה ולא איתחייב באחריותה ומשום הכי יצא אבל חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי קרא עליה שם עולה: נזיר לא מצי לאתנויי על מנת שלא אתחייב באחריות דקרבנותיו דכיון דחלה עליו נזירות לא פקעא מיניה עד דמייתי קרבנותיו: לדורון בעלמא קא מיכוין - ולא חל עליה שם עולה: טפי לא מצינא לאיצטעורי - ברחוק מארץ ישראל עומד וקרוב לחוניו ואליבא דרבא לא מחייב משום שחוטי חוץ: ואמר ליה רב המנונא נזיר הוי ודאי טעמא כדקאמרת דלא חל עליה שם נזירות אבל עולה היינו טעמא נעשה כאומר וכו' ושם עולה עליה וחייב כרת: והקריבה בארץ ישראל - שלא בירושלים ולהכי נקט בא"י דאף על גב דלא קיים נדרו יצא דקביעותא דבית חוניו לאו קביעות הוא (אלא היינו טעמא) דהוי כאומר על מנת שאהרגנה ועל מנת שלא אתחייב באחריותה דמה לי קטלה התם מה לי קטלה הכא וענוש כרת משום שחוטי חוץ אלמא שם עולה חל עלה כדרב המנונא: במדבר - קסבר משום משכן שהיה שם יהא עדיין המדבר קדוש: והקריבה בעבר הירדן - בארץ ישראל שלא בירושלים אפי' הכי יצא דעל מנת שלא אתחייב באחריות קאמר: מתני' ואין צריך לומר לדבר אחר - אם שמשו לעבודת כוכבים לא ישמשו עוד בירושלים: הרי אלו כבעלי מומין - שחולקין ואוכלין בקדשים כדאמר באלו מנחות (לעיל מנחות עג.) איש חולק ואפי' בעל מום: גמ' כהן ששחט בהמתו לעבודת כוכבים - לפני עבודת כוכבים ושב קרבנו שהוא מקריב במקדש אחרי כן ריח ניחוח הוא: אי עביד שירות - בעבודת כוכבים מיתסר במקדש ושחיטה לא איקרי שירות דהא במקדש כשרה בזר: שגג בזריקה - זרק דם לעבודת כוכבים בשוגג דהשתא עבד ליה שירות אלא ששוגג היה: מאי לאו או מכשול או עון - כלומר או שוגג או מזיד עשו שירות לעבודת כוכבים וכתיב לא יגשו אלי לכהן לי: עון מזיד - כדאמרי' במסכת יומא (דף לו:) עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת עונה בה: בחטאה בשגגה - משמע אפי' נפש כהן בחטאה בשגגה יכול להקריב קרבנו ולהקריב על עצמו ובההיא פרשתא בעבודת כוכבים מישתעי כדכתיב (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו וגו' זו עבודת כוכבים ששקולה כנגד כל התורה כולה: במאי - פלח לעבודת כוכבים דאיצטריך קרא לאכשורי לעבוד במקדש כי שגג:אפילו תימא עלייה דגריעה יד בעל השטר על התחתונה. תימה דבפ' הנודר מן הירק (נדרים נו.) מסיק מאי עלייה מעולה שבנכסיו ושמא דיחויא הוא אבל קשיא דמסיק יד בעל השטר על העליונה ושמא לאפוקי יציע דווקא קאתי: שאקריבנה בבית חוניו. אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאטרח כדאיתא בגמ': לא ישמשו במקדש בירושלים. בספר הזהיר כתוב כהן שהמיר דתו לא ישא את כפיו ולא יקרא ראשון דכתיב וקדשתו והוא אחליה לקדושתיה ועבדו ליה רבנן מעלה מפני דרכי שלום והאי כיון דאידחי אידחי כדתנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים ורש"י פירש דכשר וזה לשונו הרי אלו כבעלי מומין כו' מהכא נפקא לן דכהן שהמיר דתו וחזר בתשובה כשר לדוכן שהרי לא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אלא אם היה לו מום בידיו כדאמרינן במגילה (דף כד:) מפני שהעם מסתכלין בו ותו הא דקתני לא ישמשו במקדש בירושלים ולהכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כל שכן בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחילה ותו אמרינן (תענית דף כז.) אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ת"ל לעמוד לשרת לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר עד כאן לשונו: כהן ששחט לעבודת כוכבים קרבנו ריח ניחוח. ולרב ששת בשוגג ולרב נחמן אפי' במזיד: