טוען את הדף…
רַבִּי יְהוּדָה בָּתַר חֲזוּתָא אָזֵיל, וְאִידֵּי וְאִידֵּי מִין בְּמִינוֹ הוּא. אֶלָּא, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: נְבֵילָה וּשְׁחוּטָה בְּטֵילוֹת זוֹ בָּזוֹ. רַבִּי חִיָּיא אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן – הָא אָמְרִי: עוֹלִין הוּא דְּלָא מְבַטְּלִי אַהֲדָדֵי, הָא מִין בְּמִינוֹ בָּטֵיל! וְאִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה – כׇּל מִין בְּמִינוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה לֹא בָּטֵיל! לְעוֹלָם אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְכִי קָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵל – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִיהְוֵי כְּוָותֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִיהְוֵי כְּוָותֵיהּ – בָּטֵל. וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּרַב חִסְדָּא סָבַר: בָּתַר מְבַטֵּל אָזְלִינַן. וְרַבִּי חֲנִינָא סָבַר: בָּתַר בָּטֵל אָזְלִינַן. תְּנַן: שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בְּזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ – כְּשֵׁרוֹת, וְאִם לָאו – פְּסוּלוֹת. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּקָמֵיץ לֵיהּ מֵחֲדָא – אִידַּךְ הֲוָה לֵיהּ שִׁירַיִם, וְלָא קָא מְבַטְּלִי שִׁירַיִם לְטִיבְלָא. מַנִּי? אִי רַבָּנַן – הָא אָמְרִי: עוֹלִין הוּא דְּלָא מְבַטְּלִי הֲדָדֵי, הָא מִין בְּמִינוֹ בָּטֵל! אֶלָּא פְּשִׁיטָא – רַבִּי יְהוּדָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: בָּתַר בָּטֵל אָזְלִינַן, בָּטֵל הָוֵי כִּמְבַטֵּל, דִּלְכִי קָמֵיץ מֵאִידַּךְ – הָווּ לְהוּ שִׁירַיִם כִּי הָנֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר מְבַטֵּל אָזְלִינַן, שִׁירַיִם מִי קָא הָווּ טִיבְלָא? לֵימָא אַלִּיבָּא דְּרַב חִסְדָּא, דְּלָא כְּרַבִּי חִיָּיא. הָתָם, כִּדְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: נֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בְּקוֹמֶץ, וְנֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בְּשִׁירַיִם. מָה הַקְטָרָה הָאֲמוּרָה בַּקּוֹמֶץ – אֵין הַקּוֹמֶץ מְבַטֵּל אֶת חֲבֵירוֹ, אַף הַקְטָרָה הָאֲמוּרָה בַּשִּׁירַיִם – אֵין שִׁירַיִם מְבַטְּלִין אֶת הַקּוֹמֶץ. תָּא שְׁמַע: הַקּוֹמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה – לֹא יַקְטִיר, וְאִם הִקְטִיר – זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְלָא קָא מְבַטֵּיל לֵיהּ טִיבְלָא לְקוֹמֶץ. מַנִּי? אִי רַבָּנַן – הָא אָמְרִי: עוֹלִין הוּא דְּלָא מְבַטְּלִי הֲדָדֵי, הָא מִין בְּמִינוֹ בְּטִיל! אֶלָּא פְּשִׁיטָא – רַבִּי יְהוּדָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: בָּתַר מְבַטֵּל אָזְלִינַן, מְבַטֵּל הָוֵי כְּבָטֵל, דְּכֹל פּוּרְתָּא חֲזֵי לְמִקְמַץ מִינֵּיהּ, וְהָוֵי לֵיהּ מִין וּמִינוֹ, וּמִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר בָּטֵל אָזְלִינַן, קוֹמֶץ מִי קָא הָוֵי טִיבְלָא? לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי חִיָּיא? הָא נָמֵי כִּדְרַבִּי זֵירָא. תָּא שְׁמַע: נִתְעָרֵב קוּמְצָהּ בְּשִׁירַיִם שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ – לֹא יַקְטִיר, וְאִם הִקְטִיר – עָלְתָה לַבְּעָלִים. וְהָא הָכָא דְּלָא הָוֵי מְבַטֵּל כְּבָטֵיל, וְלָא קָא מְבַטְּלִי לֵיהּ שִׁירַיִם לְקוֹמֶץ. מַנִּי? אִי רַבָּנַן וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי זֵירָא: נֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בַּקּוֹמֶץ, וְנֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בַּשִּׁירַיִם, מָה הַקְטָרָה הָאֲמוּרָה בַּקּוֹמֶץ – אֵין קוֹמֶץ מְבַטֵּל אֶת חֲבֵירוֹ, אַף הַקְטָרָה הָאֲמוּרָה בַּשִּׁירַיִם – אֵין שִׁירַיִם מְבַטְּלִין אֶת הַקּוֹמֶץ. תָּא שְׁמַע: תִּיבְּלָהּ בְּקֶצַח, בְּשׁוּמְשְׁמִין, וּבְכׇל מִינֵי תַּבְלִין – כְּשֵׁרָה. מַצָּה הִיא, אֶלָּא שֶׁנִּקְרֵאת מַצָּה מְתוּבֶּלֶת. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּאַפֵּישׁ לַהּ תַּבְלִין טְפֵי מִמַּצָּה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר בָּטֵל אָזְלִינַן, בָּטֵיל הָוֵי כִּמְבַטֵּל, דִּלְכִי מִעַפְּשָׁא (הוי) [הָוְיָא] לַהּ כְּתַבְלִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר מְבַטֵּל אָזְלִינַן, תַּבְלִין מִי קָא הֲווֹ מַצָּה? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּלָא אַפִּישׁ לַהּ תַּבְלִין, דְּרוּבַּהּ מַצָּה הִיא, וְלָא בָּטְלָה. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: מַצָּה הִיא, אֶלָּא שֶׁנִּקְרֵאת מַצָּה מְתוּבֶּלֶת, שְׁמַע מִינַּהּ. כִּי סְלֵיק רַב כָּהֲנָא, אַשְׁכְּחִינְהוּ לִבְנֵי רַבִּי חִיָּיא דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: עִשָּׂרוֹן שֶׁחִלְּקוֹבתר חזותא אזיל - דקאמרי' לעיל אין דם מבטל דם ואע"ג שא"א לה להיות כזה ה"נ אזיל בתר חזותא והואיל ושניהם מין (כשר) אין בטלים זה בזה: בטלות זו בזו - ורבי חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דרבי חייא ובהא פליגי דרב חסדא סבר נבילה בשחוטה א"ר חייא ולא שחוטה בנבילה ורבי חנינא מפרש איפכא: לעולם אליבא דרבי יהודה כו' - ואי קשיא גבי דמים דא"ר יהודה לעיל אין דם חולין מבטל דם קדשים בשלמא לרבי חנינא הכא אפשר לקדשים להיות כמבטלין כחולין שכשילין לילה אחד יצא מקדושתו כחולין אלא לרב חסדא ליבטל דהא אי אפשר לחולין להיות כקדשים וה"ל מין בשאינו מינו לרב חסדא והוי דלא כר' חייא: הוה ליה שירים - מה שנשתייר ממנחה זו ולא מבטלי שירים דהך מנחה לטיבלא דאידך מנחה מה שנתערב שאין ניכר דלהוי ליה כמנחה שחסרה קודם קמיצה אלא תיהוי קמיצה לאידך: עולין הוא דלא מבטלין - ושירים לאו עולין נינהו: לימא דלא כרבי חייא - דאמר לא אמר ר' יהודה דאין בטל אם לא היכא דאפשר למיהוי כוותיה ואמאי דלא מבטל ליה טיבלא לשירים דתיהוי כריבה סלתה לא מצי למפרך לרבי חנינא דנימא מהכא דבתר מבטל אזלינן דאי בתר בטל אזלינן שיריים מי הוו טיבלא דאי נמי בתר בטל אזלינן וטיבלא מבטל לשיריים לא הוה ריבה סלתה דבטל כמאן דליתיה דמי ולא אייתר ליה: הקטרה בשירים - כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ויקרא ב׳:י״א) ואמרינן כל שממנו לאשים דהיינו שירים הרי הוא בבל תקטירו אלמא איכא הקטרה בשירים: אין הקומץ מבטל את חבירו - דהא אפי' רבי יהודה מודה דלא פליג רבי יהודה במתני' אנתערב קומצה בקומץ חבירתה: הקומץ שנתערב - מתני' היא וכבר פירשתיה למעלה: דכל פורתא ופורתא חזי למקמץ מיניה - אי לא נתערב: לא יקטיר - דאין מצות הקטרה אלא בקומץ: תיבלה בקצח - לעיסת פסח: הוו ליה כתבלין - כלומר יצאה מתורת מצה בתבלין: דיקא נמי דקתני מצה היא - אלמא רובה מצה:ולא מבטלי שירים לטיבלא. השתא ניחא ליה האי דטיבלא לא מבטלא לשיריים דליהוי כריבה סולתה ובקונטרס פירש טעמא אבל עדיין קשה דליהוי כשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וי"ל דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בפ"ק (לעיל מנחות ט.) מקטיר קומץ עליהם ור' שמעון בן לקיש חזר בו: לימא דלא כרבי חייא. משמע מתוך הלשון דפשיטא ליה דאיכא דמפליג על רבי חייא ולעיל פירש טובא דלא כוותיה: התם כר' זירא. בסמוך אנתערב קומצה בשיריה אמרה רבי זירא לעיקר מלתיה משום דלא מיתריץ כלל בענין אחר ועוד בפרק השוחט והמעלה (זבחים קי.) על הא דתנן קמצה ואחר כך חזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב פריך ונבטלו שיריים לקומץ ומשני רבי זירא נאמרה הקטרה כו' ולא משני כדרבי זירא אלא אהנך תרתי איתמר עיקר מילתיה: תיבלה בקצח כו'. (כדתניא) לענין מצה מיתניא כדקתני מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ובתוספתא דפסחים (פ"ב) תני כה"ג יוצאין במצה מתובלת אבל ברייתא זו לא אשכחן. לא במנחות ולא בפסחים: קסלקא דעתך דאפיש לה תבלין טפי ממצה. אע"פ שאין דרך לעשות כן פעמים שנאספין תבלין במקום אחד ואכל מאותו צד שיש בו רוב תבלין: אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן תבלין מי קא הוו מצה. יש לתמוה דמדמי ההיא דלעיל שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה דכיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת ידי חובתו כדאמרינן בפ' התערובות (זבחים עח. ושם) עשה עיסה מן חטים ומן אורז (ומן שעורים ואורז) אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח וצ"ל דהך שמעתא פליגא אההיא דהתם ואין להקשות אההיא דתערובות מהא דאמרינן בערבי פסחים (פסחים קטו.) לא ליכריך איניש מצה ומרור בהדי הדדי דלמא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם המצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן ועוד יש לפרש דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי: כי סליק רב כהנא אשכחינהו לבני רבי חייא. מכאן יש סייעתא לפי' הקונטרס שפירש בפרק בתרא דגיטין (דף פד:) דבימי רבי חייא עלה רב כהנא מבבל גבי כיצד יעשה יטלנו ממנה כו' דקאמר מאן תנא אמר חזקיה ר"ש בן אלעזר היא ורבי יוחנן אמר דילכון אמר הואיל וקנאתו ליפסל בו ופי' שם בקונטרס דלחזקיה רבו היה אומר שרב כהנא עלה מבבל כמו בנו של רבי חייא שהיה מבבל ורבי יוחנן שאל הרבה ספיקות לרב כהנא כדאיתא בפ' בתרא דב"ק (דף קיז:) והיו מקשים לפי' הקונטרס דמשמע שכבר שכיב רבי חייא כשעלה רב כהנא מבבל דחזקיה רבו של רבי יוחנן היה כדמוכח בפרק אלו קשרים (שבת קיב:) וכשעלה רב כהנא היה רבי יוחנן זקן ויושב בישיבה דמסרחי ליה גביניה והתלמידים יושבים לפניו שורות שורות ורבי שמעון בן לקיש לומד לפניו והשתא אינה קושיא דעל כרחך בימי חזקיה עלה כדמוכח כאן ושמא כמה פעמים עלה דאשכחן עדיין שעלה בימי רבי שמעון בר רבי שהיה חבירו של רבי חייא דאמרינן בזבחים בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נט.) כי סליק רב כהנא אשכחיה לר"ש ברבי דיתיב וקאמר משמיה דר' ישמעאל בר' יוסי מזבח שנפגם כולו אבל ודאי הא דשאל לו רבי יוחנן ספיקותיו היה בסוף ימיו כשהיה ר' יוחנן ראש ישיבה כדמוכח בסוף ב"ק (דף קיז:) ור"ת פי' ההיא דגיטין (דף פד:) רבי יוחנן לתלמידיו שמבבל היה אומר כמו שמפרש הא לן והא להו בקידושין (דף כט:):