מנחותפ.
טוען את הדף…
אֶלָּא אַחֲלִיפֵי תּוֹדָה נְדָבָה, בֵּין לִפְנֵי כַפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה טְעוּנוֹת לֶחֶם – מַרְבֶּה בְּתוֹדוֹת הוּא! אֶלָּא, אַוְּלַד תּוֹדָה נְדָבָה – בֵּין לִפְנֵי כַפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה אֵין טְעוּנִין לֶחֶם, מוֹתַר דְּתוֹדָה הִיא! אֶלָּא, אַוְּלַד תּוֹדָה חוֹבָה – לִפְנֵי כַפָּרָה טָעוּן לֶחֶם, לְאַחַר כַּפָּרָה אֵין טָעוּן לֶחֶם. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּקָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ. הָוֵי בַּהּ נָמֵי אַבָּיֵי כִּי הַאי גַוְונָא. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חִילּוּפֵי תוֹדָה נְדָבָה, בֵּין לִפְנֵי כַפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה – טְעוּנָה לֶחֶם, מַרְבֶּה בְּתוֹדוֹת הוּא. וְלַד תּוֹדָה נְדָבָה, בֵּין לִפְנֵי כַפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה – אֵין טָעוּן לֶחֶם, מוֹתַר דְּתוֹדָה הוּא. וְולַד תּוֹדָה חוֹבָה, לִפְנֵי כַפָּרָה – טְעוּנִין לֶחֶם, לְאַחַר כַּפָּרָה – אֵין טְעוּנִין לֶחֶם. אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁבְּחַטָּאת מֵתָה – בְּתוֹדָה אֵין טְעוּנָה לֶחֶם, כֹּל שֶׁבְּחַטָּאת רוֹעָה – בַּתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם. מֵתִיב רַב עַמְרָם: מַהוּ אוֹמֵר ״הַתּוֹדָה יַקְרִיב״? מִנַּיִן לְמַפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת – מִנַּיִן שֶׁאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב וְלַחְמָהּ עִמָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַתּוֹדָה יַקְרִיב״. יָכוֹל תְּהֵא שְׁנִיָּה טְעוּנָה לֶחֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַקְרִיבֶנּוּ״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. וְאִילּוּ גַּבֵּי חַטָּאת כִּי הַאי גַּוְנָא רוֹעָה, דִּתְנַן: הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת – מִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן וּשְׁנִיָּה תָּמוּת, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַטָּאת מֵתָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת לְאַחַר שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלִים, הָא קוֹדֶם שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלִים – רוֹעָה. שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: אֲבוּדָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה – מֵתָה. אֶלָּא רוֹעָה, לְרַבִּי הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כִּדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הִפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחְרָיוּת, מִתְכַּפֵּר בְּאֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה. וְהָא גַּבֵּי תוֹדָה כִּי הַאי גַוְונָא אֵין טְעוּנָה לֶחֶם, אֶלָּא שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת. וְהָא רוֹעָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ כְּלָל. שְׁמוּאֵל נָמֵי חֲדָא קָאָמַר: כֹּל שֶׁבְּחַטָּאת מֵתָה – בְּתוֹדָה אֵין טְעוּנָה לֶחֶם. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ, קָמַשְׁמַע לַן דְּלָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא: זוֹ תּוֹדָה וְזוֹ לַחְמָהּ, אָבַד הַלֶּחֶם – מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר, אָבְדָה תּוֹדָה – אֵינוֹ מֵבִיא תּוֹדָה אַחֶרֶת. מַאי טַעְמָא? לֶחֶם לִגְלַל תּוֹדָה, וְאֵין תּוֹדָה לִגְלַל לֶחֶם. וְאָמַר רָבָא: הִפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹאלא אחליפי תודה נדבה - דקאמר הרי זו ואבדה ומפריש אחרת תחתיה כלומר דאסיפא דהא ברייתא קאי דקאמר מנין תמורה וחליפין דסתמא קתני וקמשמע לן בחליפי תודה נדבה ואמר רבי יוחנן עלה לא שנו כו': בין לפני כפרה בין לאחר כפרה - שנתכפר באחרות טעונות שתיהן לחם דמרבה בתודות הוא דהואיל ולא נתחייב להפריש אחרת והפרישה גלי אדעתיה שדעתו היה להרבות בתודות של נדבות והלכך מביא בלחמיהן: אלא אוולד תודה נדבה - כגון שהפריש וילדה בין הקריבה לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעונה לחם דמותר דתודה היא שכבר נתכפר באחר והוי כמפריש מעות לתודתו וניתותרו דכל דבר הבא מאליו כגון ולד חשיב מותר: אלא אוולד תודת חובה - וכי קתני לעיל ולא ולדה טעון לחם לאחר כפרה אבל לפני כפרה טעון והתם ליכא למיפרך בין לפני וכו' מרבה בתודות הוא דאין אדם מרבה בתודת חובה: אדם מתכפר בשבח הקדש - דהיינו הולד [של תודת חובה] וכיון דיכול להתכפר באיזו שירצה או באם או בולד הכי נמי טעונות לחם: הוי בה אביי נמי כהאי גוונא - אהייא ותירץ אוולד תודת חובה: לפני כפרה טעונות לחם - דאדם מתכפר בשבח הקדש לאחר כפרה אין טעונין לחם דמותר דתודה היא ובוולד דתודה נדבה להכי לפני כפרה נמי אין טעונין לחם משום דאין אדם מתכפר בתודת נדבה: כל שבחטאת מתה - מפרש לקמן: ואילו גבי חטאת - אם נמצאת לפני כפרה רועה שאין חטאת מתה אלא אותה שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים הא נמצאת קודם שכיפרו הבעלים רועה ואילו תודה בכה"ג דהפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה והרי שתיהן עומדות שניה אין טעונה לחם דכתיב (ויקרא ז) יקריבנו לאחד ולא שתים והיכי קאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם: שמואל כרבי סבירא ליה דאמר אבודה בשעת הפרשה דשניה מתה - אפילו נמצאת קודם שנתכפרו בעלים להכי לשמואל אין טעונין לחם: אלא רועה לרבי היכי משכחת לה - דקאמר שמואל כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם: והא גבי תודה כה"ג - שאם הפריש שתי תודות לאחריות שאם תאבד האחת תהא שניה תחתיה אין טעונה לחם דכתיב יקריבנו לאחד ולא לשנים והיכי קאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם: אלא שמואל - לא סבר לא כרבי ולא כרבנן: אלא כר"ש - דאמר חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושנתכפרו בעליה באחר ושעיברה שנתה דלית ליה השניה רועה ודכוותה גבי תודה אין טעונה לחם שאם הפריש ב' תודות לאחריות וכו' דהיינו שכפרו בעליה דמתה היא בחטאת להכי גבי תודה אין טעונים לחם: ופריך והיכי אמרת דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה והא ר' שמעון לית ליה רועה כלל ושמואל אית ליה דאמר כל שבחטאת רועה: מאי קמ"ל - שמואל לימא הלכה כרבי שמעון: לאפוקי מדרבי יוחנן - דאמר אדם מתכפר בשבח הקדש בולד: קמ"ל - שמואל דהלכה כר' שמעון דה' חטאות מתות ולד חטאת כו' ואין מתכפר בו ובתודה אין טעונה לחם: זו תודה וזו לחמה - אע"ג דלא אמר עלי אם אבד הלחם מביא לחם אחר דכיון דאמר זו נתחייב בלחמה וכל זמן שעיקר הזבח קיים חייב בלחמה: מ"ט לחם לגלל תודה - דכתיב והקריב על זבח התודה חלות (ויקרא ז׳:י״ב): ואין תודה לגלל לחם - משום הכי אבדה תודה אין מביא תודה אחרת אף על גב דלחמה קיים אין מביא תודה אחרת: הפריש מעות לזבח תודתו - וניתותרו:מאי קמשמע לן דקסבר רבי יוחנן מתכפר אדם בשבח הקדש. משמע הכא דפשיטא לן דאית ליה לרבי יוחנן הך סברא וכן משמע נמי בפרק בתרא דכריתות (דף כז.) דבעי רבי אלעזר אדם מתכפר בשבח הקדש או לא אמר רבי יוחנן כמה שנים גדל זה בינינו ולא שמע הלכה זו ממנו מכלל דאמרה ר' יוחנן אין ועל הדא אמרה דתנן וולד תודה ותמורתה כו' ומייתי הך דשמעתין ותימה דבתמורה בפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) אמר רבי יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר מאי טעמא קסבר ר' יוחנן אם שיירה משוייר עובר לאו ירך אמו הוא והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות רצה בה מתכפר רצה בחברתה ומותיב התם ר' אלעזר ומסיק כתנאי ופריך רבא ממאי דטעמא דר' יוחנן דאם שיירו משוייר דלמא היינו טעמא דרבי יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש א"ל רב המנונא מכדי רבי אלעזר תלמידיה דר' יוחנן ויתיב קמיה דר' יוחנן ולא אהדר ליה האי שינויא ואת אמרת טעמא דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש נראה לפרש דדווקא בחטאת צריך לומר טעמא משום דאם שיירו משוייר דאם איתא דאינו משוייר משום דעובר ירך אמו לא היה מתכפר בשבח הקדש משום דקיימא לן (מעילה דף י:) חמש חטאות מתות ולד חטאת כו' אבל השתא דעובר לאו ירך אמו הוא מתכפר בולד כבשתי חטאות לאחריות דמי והא דקיימא לן ולד חטאת מתה מיתוקמא בהפרישה ואח"כ נתעברה אבל בולד תודה מתכפר אפי' הפרישה ואח"כ נתעברה דאדם מתכפר בשבח הקדש כדאיתא הכא ובכריתות (דף כז.) ומתיישבת בכך שמעתא דבסמוך אמר שמואל כל שבחטאת מתה בתודה אין טעון לחם ומסיק שמואל כר"ש סבירא ליה דאמר חמש חטאות מתות ורועה לר"ש לית ליה כלל ושמואל מאי קמשמע לן לאפוקי מדרבי יוחנן הא שפיר אית ליה לרבי יוחנן נמי האי כללא דאם אדם מתכפר בשבח הקדש בתודה הכי נמי מתכפר בשבח הקדש בחטאת ואינה מתה בחטאת ולכך טעונה לחם כתודה אלא ודאי בחטאת אין מתכפר בשבח הקדש דאי כשהפריש חטאת מעוברת ההוא לא מיקרי שבח הקדש לר' יוחנן כיון דלאו ירך אמו הוא דאם שיירו משוייר דהוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות ואי בהפרישה ואחר כך נתעברה הוה ליה ולד חטאת מתה ואין מתכפר בה וכיוצא בה בתודת חובה טעונה לחם דמתכפר בשבח הקדש ומיהו קצת קשה דלקמן גבי מפריש חטאת מעוברת מסיק דלמא אם שיירו משוייר וטעמא דר' יוחנן דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש: רועה לרבי היכי משכחת לה. דרבי אושעיא אליבא דרבי אמרה כדאיתא בתמורה בפרק וולד חטאת (דף כד.): הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן. לא בהפריש בזו אחר זו דאם כן אין מתכפר בשניה ומתכפר באחת מהן משמע באיזה שירצה ובמפריש בבת אחת נמי לא איירי דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו כדאיתא בפ' האיש מקדש (קדושין דף נ:) אלא כגון דאמר תיקדוש אחת מהן מתוך השתים כי ההיא דליקדשו ארבעים מתוך שמונים דלעיל אבל צריך לדקדק דלא תיקשי אם אין ברירה דגבי תודה ששחטה על פ' חלות לא קשיא מברירה כדפרישית לעיל [מנחות דף עח: ד"ה ליקדשו]: