מנחותצט.
טוען את הדף…
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר צָפוֹן וְדָרוֹם, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִזְרָח וּמַעֲרָב, מִכְּדֵי שֻׁלְחָן כַּמָּה מָשׁוּךְ מִן הַכּוֹתֶל? שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וְאַמָּה דִּידֵיהּ, וּשְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה דְּבֵינֵי בֵּינֵי. וְאַמָּה, וּשְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה דְּבֵינֵי בֵּינֵי, וְאַמָּה דִּידֵיהּ – אִישְׁתְּכַח דְּקָאָכֵיל שׁוּלְחָן פַּלְגָא דְּאַמְּתָא בְּדָרוֹם. מִי סָבְרַתְּ שֻׁלְחָן דְּמֹשֶׁה בַּהֲדַיְיהוּ הֲוָה יָתֵיב? לָא, דְּמַידְלֵי לֵיהּ, וּמַנַּח לֵיהּ, וּמְיתַתֵּי לְהוּ לְדִידְהוּ פּוּרְתָּא, כְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה שֻׁלְחָנוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְלֹא הָיוּ מְסַדְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב״. עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְלֹא הָיוּ מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב״. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: עַל כּוּלָּם הָיוּ מְסַדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים״, וּבְכוּלָּן הָיוּ מַדְלִיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר״. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מְסַדְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁל מֹשֶׁה, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב״? אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שֻׁלְחָנוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְּאוּלָם מִבִּפְנִים לְפֶתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל כֶּסֶף נוֹתֵן לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. אֶחָד שֶׁל זָהָב בִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. וּמְנָא לַן דְּאֵין מוֹרִידִין? אָמַר רַבִּי: דְּאָמַר קְרָא: ״וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו״. וּמְנָלַן דְּמַעֲלִין? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב: דְּאָמַר קְרָא ״אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה׳ וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בַּתְּחִילָּה תַּשְׁמִישֵׁי מִזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו גּוּפוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִין בָּאָרוֹן. מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ, שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן. (סִימָן ״בִּיטֵּל״ ״סָרַח״ ״וְשָׁכַח״). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פְּעָמִיםבשלמא למ"ד צפון ודרום שפיר - דאע"ג דלא אפשר שלא יהא מקצת מן השולחן בדרום דאי אפשר לצמצם שולחנות של עשר אמות בעשר אמות אפ"ה דמאי דטפי טפח לא הוי לא חשיב ליה: אלא למ"ד מזרח ומערב - הוא האורך והרוחב מצפון לדרום מכדי שורה הצפונית כמה מרוחקת מכותל צפוני שתי אמות ומחצה שיהו כהנים הנושאים שני סדרים יכולים להלך זה בצד זה כדאמרינן במתני' דשנים היו מסדרין בבת אחת ולהילוך שני בני אדם בעינן שתי אמות ומחצה כדאמרינן לעיל גבי בדי ארון ושלחן רוחב אמה ושתי אמות ומחצה בין שורה צפונית לשלחן של משה ואמה דידיה ושתי אמות ומחצה בינו לשורה דרומית ואמה רוחב השולחנות הרי עשר אמות ומחצה אישתכח דקאכיל פלגא באמתא דדרום. אכל תפס ולמ"ד צפון ודרום ליכא למיפרך הכי דלדידיה הוי רוחבו ממזרח למערב ושורה מערבית משוכה מכותל מערבי שתי אמות ומחצה ואמה רוחב דשולחן ושתי אמות ומחצה בינו ובין השלחן של משה כו': דמשה בהדייהו הוה יתיב - באמצע ממש דליבעי שתי (אמות) הפרשות של שתי אמות ומחצה: לא דמידלו ליה ומנח ליה כו' - שלא יהא מונח ביניהם ממש אלא משוך לצד מערב וראשו מכוון כנגד אויר שבין שתי השורות דהשתא ליכא אלא חדא הפרשה: 
כתלמיד היושב לפני רבו - נמוך הימנו כך אותם של שלמה נמוכין משל משה דבית המקדש היה משופע ולצד מערב מגביה יותר: ומיתתי ליה פורתא - מושיבם לצד מזרח במקום נמוך: את השלחן - לשון יחיד: על כולן היו מסדרין - פעמים בזה פעמים בזה: שנים שהיו באולם מבפנים - אצל פתח ההיכל אחד של כסף ואחד של זהב והאי דקרי הכא כסף ובמתניתין שייש משום דשייש לבן ככסף: בכניסתו - כשמגיעין לפתח מניחין אותו עליו ועומדין לפוש: ועל של זהב ביציאתו - ושם היה מונח עד שיוקטרו הבזיכין כדקתני מתני': שמעלין בקודש - כגון בכניסתו מניחו על של כסף וכשמגיע להיכל מסדר על של משה שמצופה זהב הרי עלייה ולא מורידין לכך ביציאתו מניחו על של זהב: ויקם משה את המשכן וגו' - מדרישיה וסיפיה דקרא בלשון הקמה דאפי' בצחות הלשון לא הורד שמע מיניה אין מורידין ואי נמי דלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והאדנים ש"מ אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים ל"א מעיקרא ויקם משה את המשכן (שמות מ׳:י״ח) דהיינו יריעות שבתחילה פורס היריעות ולא הורידן בהקמת העמודים והאדנים אלא אחז היריעות בידו עד שהקים כולן: אשר שברת ושמתם בארון - שישים השברים בארון:כמה משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה. כדתניא ביומא פרק אמר להן הממונה (דף לג:) ובקונטרס פירש הטעם שיהיו שני הכהנים הנושאים שני הסדרין יכולין להלך זה בצד זה: מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון. בפרק קמא דבבא בתרא (דף יד.) אמרינן והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין ג' ואם כל אחת בפני עצמה היתה ששה על ששה אי אפשר ליישבן בארון זו אצל זו כ"ד טפחים לארבעתן וארכו של ארון לר"מ חמש עשרה טפחים באמה בת ששה ולר' יהודה י"ב טפחים ומחצה דאמרינן באמה בת חמשה דאמתים וחצי ארכו וצ"ל שהיו שברי לוחות תחת השלימות ובירושלמי דשקלים בפ' י"ג שופרות (ה"א) משמע דאורכן ששה ורוחבן שלשה ומונחות אורכן לארכו של ארון ויכול ליישב ארבעתן זו אצל זו ברחבן והכי נמי איתא בפרק בתרא דתענית ירושלמי והש"ס שלנו נמי דקאמר בב"ב (דף יד.) ארכן ששה ורחבן ששה מצית למימר דמיירי בין שתיהן כשהיו זו אצל זו לרחבן והא דקאמר כמה לוחות אוכלות בארון י"ב טפחים היינו בין לוחות ושברי לוחות כשהיו מונחות זו אצל זו ארכן לארכו של ארון: