מנחותקד.
טוען את הדף…
וְהָהוּא גַּבְרָא עַל פַּלְטֵר סָמֵיךְ. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יְהוּדָה מוֹרְיָינָא דְּבֵי נְשִׂיאָה הֲוָה, וְאוֹרִי לֵיהּ כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל. דַּם נְבֵילוֹת – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁטִּמְּאוּ בֵּית הִלֵּל, לֹא טִמְּאוּ אֶלָּא בִּרְבִיעִית, הוֹאִיל וְיָכוֹל לִקְרוֹשׁ וְלַעֲמוֹד עַל כְּזַיִת. מַתְנִי׳ אֵין מִתְנַדְּבִין לוֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִין שְׁלֹשָׁה, וְאַרְבָּעָה, וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ – יֵשׁ קֶבַע לִנְסָכִים, אוֹ אֵין קֶבַע לִנְסָכִים? הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דְּאַיְיתִי חַמְשָׁה. אִי אָמְרַתְּ אֵין קֶבַע לִנְסָכִים – מָשֵׁיךְ וּמַקְרֵיב אַרְבְּעָה מִינַּיְיהוּ, דַּחֲזֵי לְאַיִל, וְאִידַּךְ הָוֵי נְדָבָה. וְאִי אָמְרַתְּ יֵשׁ קֶבַע לִנְסָכִים – עַד דִּמְמַלֵּי לְהוּ לָא קׇרְבִי. מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע, שִׁשָּׁה לִנְדָבָה, וְאָמְרִינַן: כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד מוֹתַר חַטָּאת, וּמוֹתַר אֲשָׁמוֹת, וּמוֹתַר אֲשַׁם נָזִיר, וּמוֹתַר אֲשַׁם מְצוֹרָע, וּמוֹתַר קִינִּין, וּמוֹתַר מִנְחַת חוֹטֵא. וְאִם אִיתָא, לִיתַקֵּין שׁוֹפָר אַחֲרִינָא כְּנֶגֶד מוֹתַר נְסָכִים! הָנָךְ לְנִדְבַת צִבּוּר אָזְלִי, הָנֵי שְׁכִיחִי, אֶפְשָׁר דְּמִצְטָרְפִי דְּמָר וּדְמָר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְקָרְבִי. אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, ״אֶזְרָח״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין נְסָכִים, וְכַמָּה? שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין. וּמִנַּיִן שֶׁאִם רָצָה לְהוֹסִיף יוֹסִיף? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״. יָכוֹל יִפְחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״. מַאי ״יוֹסִיף״? אִילֵּימָא אַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה – מַאי שְׁנָא שְׁלֹשָׁה? דַּחֲזוּ לְכֶבֶשׂ – אַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה נָמֵי חֲזוּ לְאַיִל וּפַר! אֶלָּא לָאו, חֲמִשָּׁה, וּשְׁמַע מִינַּהּ אֵין קֶבַע לִנְסָכִים. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְהָא אֲנַן לָא תְּנַן הָכִי? אֵין מִתְנַדְּבִין לוֹג שְׁנַיִם וַחֲמִשָּׁה. קָתָנֵי חֲמִשָּׁה דּוּמְיָא דִּשְׁנַיִם, מָה שְׁנַיִם דְּלָא חֲזוּ כְּלָל, אַף חֲמִשָּׁה נָמֵי דְּלָא חֲזוּ כְּלָל. מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתַהּ, וְהָא כִּדְאִיתַהּ. אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּמְצָא לוֹמַר אֵין קֶבַע לִנְסָכִים – הָא אֵין קֶבַע לִנְסָכִים, אִם תִּמְצָא לוֹמַר יֵשׁ קֶבַע לִנְסָכִים – עַד עֲשָׂרָה פְּשִׁיטָא לִי, אַחַד עָשָׂרוההוא גברא - אדידיה קאמר דהא אפלטר סמכינא ואין דעתי מיושב להשיב לו: מאי הוי עלה - דהאי שיעורא: רבי יהודה בר אילעאי מוריינא דבי נשיאה הוה - והיה להם לבית רבי מורה הוראות ועל פיו היו עושין כל דבריהם והוא צוה להם לשערה: כשמעתא דידיה - דאמר בית הלל מטמאין בדם נבילות: ששה דברים במסכת עדיות קא חשיב להו: על כזית - ושיעור טומאת נבילה בכזית: מתני' אין מתנדבין לוג - יין לנסכו שלא מצינו מנחת נסכים של לוג ולא שנים ולא חמשה אבל מתנדבין שלשה דחזו לכבש וארבעה לאיל דהיא שלישית ההין וששה דחזו לפר ומששה ולמעלה דשבע חזו ג' מינייהו לכבש וד' לאיל ושמנה חזו לשני אילים תשעה חזו לפר וכבש עשרה חזו לפר ואיל י"א חזו לשני אילים וכבש וכך לעולם: גמ' יש קבע לנסכים - אמר הרי עלי כך וכך לוגין מי הוי קבע דאין יכול להקריבם אלא הכל ביחד דהוו קרבי בקרבן א' או אין קבע ויכול להקריבם [מה] דחזו באפי נפשייהו: היכי דמי - למאי נפקא מינה: ואידך הוי נדבה - נדבת ציבור וימכר ויפלו דמיו לשופרות או יקרב הוא עצמו ויצטרף עם השני לוגין אחרים ויקרב לנסכי תמיד דהוו נמי לציבור: ואי אמרת יש קבע עד דממלא להו - ויביא לוג הששי כי היכי דליתחזי לפר לא קרבי דהא אין יכול להקריב בפני עצמו: ששה לנדבה - גבי י"ג שופרות שהיו במקדש קאי די"ג שופרות הוו בשבעה מהם היו נותנין הנך מעות דמפרש במסכת יומא (דף נה:) ובמסכת שקלים (דף ט:) תקלין חדתין ועתיקין קינין גוזלי עולה עצים ולבונה וזהב לכפורת וששה מהם היו לנדבה ליתן בהן מעות ההולכות לנדבת צבור: ואמרינן - לקמן בפרק בתרא (מנחות דף קז:): כנגד מי כנגד מותר חטאת - כגון הפריש מעות לחטאת והוזלו הכבשים ונתותרו לו מעות: ואחד למותר אשם - סתם כגון גוזלות ומעילות: ואחד למותר אשם נזיר - דאותו מותר לא היה מעורב עם מותר אשם סתם לפי שזה לכפר וזה להתירו ביין: ואחד למותר אשם מצורע - דלא דמו להנך שבא להתירו במחנה ואינך מפרש בפרק בתרא (לקמן מנחות קז:) וכל הנך מותרות אזלי לנדבת צבור כשהמזבח בטל לוקחין באותם מעות עולות הבשר לשם ועורות לכהנים דזהו מדרשו של יהוידע במסכת תמורה (דף כג:): ואם איתא - דהמביא חמשה לוגין קרבי ארבע מהם ואחד יהא נדבה: ליתקין לו שופר - להפיל בו הדמים: הנך - מותרות לנדבת ציבור אזלי: הנך - נסכים למה להו שופר הואיל ושכיח כל יומא שהרי רוב קרבנות טעונין נסכים: אפשר דמצטרפי דמר ודמר - אם נדר ה' יקריב ד' ויניח לוג הנשאר ויצטרף עם מותר נסכים אחרים עד שיהו ד' או ג': אזרח - גבי נסכים כתיב כל האזרח יעשה ככה את אלה וקרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיבי כל דין נסכים מלמד שמתנדבין נסכים בלא קרבן וכמה שלשת לוגין דבציר מהכי לא חזי למידי: יהיה - חצי ההין יהיה לפר משמע דמנחה דהויא אחריתי לישנא אחרינא בפרשת נסכים כתיב ככם כגר יהיה: ככה - עיכובא: אילימא ארבעה וששה - פשיטא מי צריך קראי לרבויי: מאי שנא שלש - דפשיטא לן דחזו לכבש כו': אלא לאו - מידי דלא חזו ליה אתי לרבויי ולמשמע דמתנדבין ויקריבו ארבעה והחמישי יהא מותר: מה שנים לא חזו כלל - דליכא למימר משיך חדא מינייהו ומקריב לה: הא כדאיתא - שנים אין מתנדבין לגמרי חמשה לכתחילה הוא דלא שאין מפרישין תחילה למותרות אבל דיעבד מקריב ארבע וחמישי יהא מותר לנדבה: הא אין קבע לנסכים - וכמה דבעי משנים ולמעלה מייתי וכי מייתי חמשה מקריב ארבעה מינייהו ואידך מותר וכל מה דבעי מייתי ומאי דחזי מקריב ואידך מותר לנדבה והכא ליכא למיבעי ולא מידי: עד עשרה פשיטא לי - דלוג ושנים וה' לגמרי [לא קרבי] עד דממלי להו שלש לכבש חזו וד' לאיל וששה לפר ושבעה לכבש ואיל ח' לשני אילים ט' לפר וכבש י' לפר ואיל:מוריינא דבי נשיאה. של בית רבי ואפשר שהיה בימיו דאפי' רבי מאיר דנפטר קודם רבי יהודה כדמוכח בפרק שני דקידושין (דף נב:) היה קיים עדיין בהלולא דרבי שמעון בר רבי כדמוכח בירושלמי דביצה דעבר קמי פתחא ושמע שהיו מטפחין ואמר מחללין את השבת ואף בימי רב היה כדמשמע בפרק קמא דעירובין (דף יג:) דאמר רב האי דמחדדנא מחבריא דחמיתיה לרבי מאיר מאחוריה ויש גורסין שם רבי משום עובדא דירושלמי: הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. משמע דדם טמא מחמת דחשיב כבשר ותימה דבמעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף יז.) אמר מנין לדם שרצים שהוא טמא שנאמר וזה לכם הטמא תיפוק לי דחשיב כבשר ויש לומר דאיצטריך קרא לרבויי דם צלול דמטמא בכעדשה דס"ד עד שיהא בו כדי שיוכל לקרוש ולעמוד על כעדשה ולהכי תנן דם השרץ ובשרו מצטרפין דשיעורן שוה אבל דם נבילה ובשרה לא דאין שיעורן שוה וכן מוכח בירושלמי דאמר דם נבילה טמא והדתנן דם השרץ ובשרו מצטרפין ואין לנו כיוצא בו וא"ת ולמה לי קרא בפרק בהמה המקשה (חולין עב.) לרביעית דם מן המת הרי יכול לקרוש ולעמוד על כזית ויש לומר דשאני מת דהוה ממעיטנן דם משום דגזעו מחליף כדדרשינן בריש דם הנדה (נדה נה.) מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו שינים שלא נבראו עמו יצאו שער וצפורן שאע"פ שנבראו עמו גזען מחליף ופריך והרי בשר דגזעו מחליף וטמא ומשני מקומו נעשה צלקת ועוד קשה בפרק כל שעה (פסחים דף כב.) דלא משני אקושיא דדם כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה ודמה הותרה כדמשני אקושיא דחלב וגיד משמע דלא חשיב כבשר לפיכך צריך לומר שיש שום ריבוי דמרבינן ביה דם נבילות ולבתר דמרבה ביה מסתבר לאוקומי רבויא ברביעית שיכול לקרוש ולעמוד על כזית: אין מתנדבין לוג שנים וחמשה. תימה כי היכי דאמרי' (לעיל מנחות דף קג.) גבי מנחות דאם אמר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא שלשה שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר ושמא הכי נמי היכא דאמר הרי עלי אבל הכא מיירי בנדבה דיש לוג אחד או שנים לפניו ואמר הרי אלו לנסכים ובגמרא גבי יש קבע לנסכים פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך לוגין למדה: ששה לנדבה. בפרק בתרא (דף קז:) מייתי לה לקמן ופליגי אמוראי כנגד מי: אמר אביי אם תמצא לומר כו'. מספקא ליה לאביי משום קושיא דרב אשי: עד עשרה פשיטא לי אחד עשר מיבעיא לי. ואם תאמר שבעה נמי תיבעי אי לשני כלים איכוין עד דממלא להו לא קרבי או לאיל וכבש איכוין וי"ל דלא מיבעיא ליה אלא בתרי מחד מינא וחד מחד מינא אי אמר או לא אבל פשיטא דחד מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן: