מנחותלג.
טוען את הדף…
בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כַּמָּה דִּמְרַחַק מְעַלֵּי, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּתָבָהּ עַל שְׁנֵי דַּפִּין – פְּסוּלָה. מֵיתִיבִי: כְּתָבָהּ עַל שְׁנֵי דַּפִּין וְהִנִּיחָה בִּשְׁנֵי סִיפִּין – פְּסוּלָה, הָא בְּסַף אֶחָד – כְּשֵׁרָה! רְאוּיָה לִשְׁנֵי סִיפִּין קָאָמַר. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּמְזוּזָה, הַלֵּךְ אַחַר הֶיכֵּר צִיר. מַאי הֶיכֵּר צִיר? אָמַר רַב אַדָּא: אֲבַקְתָּא. הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן פִּיתְחָא דְּבֵין תְּרֵי בָּתֵּי, בֵּין בֵּי גַבְרֵי לְבֵי נְשֵׁי. רֵישׁ גָּלוּתָא בְּנָא בֵּיתָא, אֲמַר לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: ״קְבַע לִי מְזוּזְתָּא״, אָמַר רַב נַחְמָן: ״תְּלִי דַּשֵּׁי בְּרֵישָׁא״. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: עֲשָׂאָהּ כְּמִין נֶגֶר – פְּסוּלָה. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר: כּוּלְּהוּ מְזוּזָתָא דְּבֵי רַבִּי כְּמִין נֶגֶר הֲווֹ עֲבִידָן, וְהַהִיא פִּיתְחָא דְּעָיֵיל בֵּיהּ רַבִּי לְבֵי מִדְרְשָׁא לָא הֲוָה לַהּ מְזוּזָה! לָא קַשְׁיָא: הָא דַּעֲבִידָא כְּסִיכְּתָא, הָא דַּעֲבִידָא כְּאִיסְתָּוִירָא. אִינִי? וְהָא הָהוּא פִּיתְחָא דַּהֲוָה עָיֵיל בַּהּ רַב הוּנָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, וְהַוְיָא לֵהּ מְזוּזָה! הָהוּא רְגִיל הֲוָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּמְזוּזָה הַלֵּךְ אַחַר הָרָגִיל. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בִּתְחִלַּת שְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן, וְרַב הוּנָא אָמַר: מַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וּמַרְחִיק מִן הַקּוֹרָה טֶפַח, וְכׇל הַפֶּתַח כּוּלּוֹ כָּשֵׁר לִמְזוּזָה. מֵיתִיבִי: מַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וּמַרְחִיק מִן הַקּוֹרָה טֶפַח, וְכׇל הַפֶּתַח כּוּלּוֹ כָּשֵׁר לִמְזוּזָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״וּקְשַׁרְתָּם״ ״וּכְתַבְתָּם״, מָה קְשִׁירָה בְּגוֹבַהּ – אַף כְּתִיבָה בְּגוֹבַהּ. בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא, הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר – כְּמַאן? לֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יוֹסֵי,בטפח הסמוך לרשות הרבים - (כדאמר לקמן דקדים פגע במצוה) אם היה עובי החלל ד' טפחים או ה' כגון חומת אבנים יניחנה בחלל טפח הסמוך לרה"ר כדאמר לקמן דקדים פגע במצוה כי אתי לביתיה: כמה דמרחיק - מן הבית טפי מעלי ויניחנה מבחוץ קמ"ל: על שני דפין - חציה בדף זה וחציה בדף זה: בשני סיפין - בשני מזוזות של פתח: ראויה לשני סיפין - שהניח גויל חלק בין דף לדף וראוין לחלק לשתים חציה כאן וחציה כאן: אבקתא - אותו חור שבאיסקופה שציר הדלת סובב בו: היכי דמי - האי הלך אחר היכר ציר דרב יהודה: כגון פתחא דתרי בתי בי גברי ובי נשי - אדם שחולק ביתו חציו להילוך אנשים המחזרין בביתו וחציו לאשתו לעשות מלאכתה בהצנע ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה"ר ואמרי' לקמן (מנחות דף לד.) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו ההוא צד שהחור בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין בו נותנין מזוזה: תלי דשי ברישא - העמיד הסיפא בבנין תחלה ואח"כ קבעינהו המזוזות דגמרינן מציצית דכתיב בה תעשה ולא מן העשוי ואי קבענא תחילה המזוזה בסיפא והדר הסיפא בבנין הוה ליה עשוי המזוזה קוד' שתבא לידי מצוה: עשאה כמין נגר - שקבעה ותחבה בסף כנגר שתוחבין הנגרין בכותל כזה: 
פסולה - דמצות' לתתה באורך בסף כזה. נגר קביליא: ההוא פתחא דעייל ביה רבי לבי מדרשא - פתח קטן היה לו לרבי אצל מקומו ונכנס ויצא בו כדי שלא יטריח תלמידיו לעמוד בפניו אם יעבור לפניהם: איסתוירא - היינו מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כזה כשירה: עבידא כסיכתא - נגר כשל אומנים כזה 
פסול. ל"א איסתוירא כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה כך הניחה למזוזה כשירה הואיל וראשה אחד זקוף: רגיל הוה - רוב הנכנסין לבית המדרש באותו פתח: הלך אחר הרגיל - אם יש ב' פתחים לחדר א' באותו פתח שרגיל לצאת ולבא יותר יניח המזוזה: בתחילת שליש העליון - ימדוד מלמטה שני שלישי הפתח ולכשיכנס לתחילת שליש העליון יתן המזוזה: מה קשירת תפילין בגובה הראש - כדאמרי' בהאי פירקא (דף לז.) מקום שמוחו של תינוק רופס: אף נתינת מזוזה בגובה הפתח - ומשמע סמוך לתקרת הפתח יניחנה ולא כשמואל דאמר בתחילת שליש העליון מלמטה למעלה:כתבה על שני דפין פסולה. פי' בקונטרס שהניח גויל חלק בין דף לדף ולפירושו יש ליישב בדוחק הניחו בשני סיפין אלא על ב' דפין בשתי חתיכות קאמר כי ההיא דפ"ב דסוטה (דף יח.) דאמר בשני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים והיינו בשתי חתיכות דומיא דגט בפ"ב דגיטין (דף כ:) דבעי רבא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו ופריך תיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ספרים ומשני לא צריכא דמעורה ועל כרחיך לא מיפסיל לגט בשני דפין בחתיכה אחת דהא אמרינן בפרק בתרא דגיטין (דף פז:) שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני כשר ולא אמרינן דהוי כשני ספרים ופסול ויש לדחות משום דגבי גט כתוב ספר אבל בסוטה כתוב בספר דמשמע בספר המבורר ומיוחד למעוטי ב' דפין אפילו בחתיכה אחת ובירושלמי משמע דבשני עורות פסולה דפריך ולמה לא תנינן שהספרים נכתבין בשני עורות והתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור א'. מ"ר: תלי דשא ברישא. פי' בקונטרס העמיד הסיפין תחילה שאם לא כן ה"ל תעשה ולא מן: העשוי וקשה דהוה ליה למימר קבע סיפי ברישא ועוד לקמן הוה ליה לאיתנויי גבי לא שנו אלא שהעמיד ולבסוף חתך כו' ונראה לפרש דהאי ביתא דבנה ריש גלותא היינו כגון פיתחא בין גברי לבין נשי דסליק מינה ומשום היכר ציר קאמר ליה תלי דשא ברישא. מ"ר: הא דעבידא כסיכתא הא דעבידא כאיסתוירא. פי' בקונטרס דסיכתא פסולה שתחובה בסף כנגר שתוחבים בכותל איסתוירא מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כשירה והשתא בין מעומד בין מושכב תרווייהו מיקריין כמין נגר וקשיא לר"ת דמעומד לאו דרך כבוד הוא וקבורת חמור קרי ליה בהמוכר פירות (ב"ב דף קא.) וספר תורה ולוחות שבארון מושכב ולא מעומד כדמשמע בפ"ק דבבא בתרא (דף יד.) אע"פ שהיו יכולין להניחו מעומד דארון רומו כרחבו ועוד אמרינן בסמוך העמיד לה מלבן של קנים חותך שפופרת ומניחה ואי מעומד יניחנה באחת מן הקנים של מלבן וע"כ פר"ת כי סיכתא מעומד כיתידות המשכן הנועצות בארץ פסולה כאיסתוירא הנתון בשוק לרחבה בלע"ז קבילי"א כשרה ומיהו בפרק מצות חליצה (יבמות דף קג.) דאמרינן האי איסתוירא עד ארעא נחית על כרחין היינו עצם היורד מן השוק עד הרגל ולא קביליא ומיהו הא דאמר בפ"ב דמגילה ירושלמי צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח אין ראיה לפי' הקונטרס דלפירוש ר"ת יש ליישב כגון דשיטה אחרונה לצד רשות הרבים היא וראשונה לצד פנים והופך שמע לצד אויר הפתח וכן פרשיות של תפילין נמי היה אור"ת שמניח מושכב ולא מעומד ומיהו הא דאמרינן לקמן (מנחות דף לד:) כתב על עור אחת והניח בארבע בתים יצא לא קשיא מידי דמעומד נמי יש ליישב וקשה לפי' ר"ת מהא דתניא בתוספתא דכלים שפופרת שחתכה ונתן בה את המזוזה ואח"כ נתנה בכותל אע"פ שלא כדרך קבלתה טמאה נתנה בכותל ואח"כ קבע בה המזוזה כדרך קבלתה טמאה שלא כדרך קבלתה טהורה משמע שהשפופרת סתומה מצד א' ולפי' ר"ת דמפרש כמין נגר פסולה מעומד אבל מיושב כשירה מאי כדרך קבלתה ויש ליישב שהשפופרת פתוחה לאורכה משני ראשיה סתומה ושלא כדרך קבלתה היינו דכפאה על פיה וצ"ע האי דקאמר כולהו מזוזתא דבי רבי כמין נגר עבידן משמע אבל שאר מזוזתא דעלמא לא עבידא כמין נגר הלכך נראה בין לפי' הקונטרס בין לפי' ר"ת דכאיסתוירא דכשירה היינו באלכסון לא שוכב ולא זקוף אי נמי כמין נון מחצה שוכב ומחצה זקוף וכן פי' בקונטרס בלשון אחר אבל שאר מזוזתא דעלמא לאו הכי עבידן אלא לפר"ת הויין מיושב ולפי' הקונטרס מעומד ואומר ר"ת צא ולמד דהא מעשה בכל יום כשספר תורה עומד על הבימה הכל עומדין וכששליח ציבור מושיבו הכל יושבין. מ"ר: והא ההוא פיתחא דהוה בי רב הונא והויא ליה מזוזה. מתוך הלשון משמע דווקא פתח הבית שהיה יוצא ממנו לבית המדרש אבל פתח בית המדרש עצמו לא בעי מזוזה ובפ' קמא דיומא (דף יא:) איכא פלוגתא דתניא יכול יהו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו בית ומסיק הא רבי מאיר הא רבנן דפליגי לענין מזוזה לבית הכנסת שאין בה דירה לחזן הכנסת ובמסכת ברכות (דף מז.) נמי משמע דהלכה כמאן דפטר גבי אביי ורבין דהוו אזלי באורחא וכי מטו לבי כנישתא אמר ליה רבין לאביי ליעול מר אמר ליה עד השתא לאו מר אנא א"ל הכי אמר רבי יוחנן אין מכבדין אלא בפתח שיש בו מזוזה יש בו מזוזה ס"ד אלא בפתח הראוי למזוזה משמע דפתח בית הכנסת פטור ובירושלמי בפרק שני דמגילה משמע דבי מדרשא דרבי חנינא היה בו מזוזה ומונחת כנגד כתיפותיו של אדם מ"ר: