מנחותצו:
טוען את הדף…
וְהָאִיכָּא מִסְגַּרְתּוֹ! כְּמַאן דְּאָמַר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה, וּלְמַאן דְּאָמַר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַעְלָה הָיְתָה – פַּרְקוֹדֵי הֲוָה מְפַרְקְדָא, וְלֶחֶם בְּגַוֵּיהּ דְּשֻׁלְחָן הֲוָה יָתֵיב. כִּדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם סְנִיפִין, אֶלָּא מִסְגַּרְתּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן מַעֲמֶדֶת אֶת הַלֶּחֶם. אָמְרוּ לוֹ: מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה, טַבְלָא הַמִּתְהַפֶּכֶת טְמֵאָה. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַעְלָה הָיְתָה, טַבְלָא הַמִּתְהַפֶּכֶת תִּיבְּעֵי לָךְ. מִכְּלָל דְּשֻׁלְחָן בַּר קַבּוֹלֵי טוּמְאָה הוּא? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכׇל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת – אֵין מְקַבֵּל טוּמְאָה. מַאי טַעְמָא? דּוּמְיָא דְּשַׂק בָּעֵינַן – מָה שַׂק מִטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן, אַף כֹּל מִטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן. שֻׁלְחָן נָמֵי מִטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״? ״טָהוֹר״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא טָמֵא! אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים, וּמַרְאִין בּוֹ לֶחֶם, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם! כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״. וְתִיפּוֹק לִי מִשּׁוּם צִיפּוּי? מִי לָא תְּנַן: הַשֻּׁלְחָן וְהַדּוּלְבָּקִי שֶׁנִּפְחֲתוּ, אוֹ שֶׁחִיפָּן בְּשַׁיִישׁ, וְשִׁיֵּיר בָּהֶן מְקוֹם הַנָּחַת כּוֹסוֹת – טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְקוֹם הַנָּחַת חֲתִיכוֹת. שִׁיֵּיר – אִין, לֹא שִׁיֵּיר – לָא. וְכִי תֵּימָא, כָּאן בְּצִיפּוּי עוֹמֵד, כָּאן בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: בְּצִיפּוּי עוֹמֵד, אוֹ בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד? בְּשֶׁחִיפָּה אֶתוהאיכא מסגרתו - דגובה טפח דכי מסדר לחם עלה הוי ט"ז טפחים: למטה היתה - ד' דפין רחבין טפח קבועים על צידיהן ולא על רחבן כגובה ד' רגליו של שלחן לד' רוחות והיה דף השלחן העליון מונח על אותן דפין כעין כסוי כשרוצה נוטלו משם שלא היה קבוע עליהם: פרקודי מפרקדא - כעין פרקדן שלא היתה זקופה בשוה אלא משופעת ונוטה כלפי חוץ ואין הלחם סדור עליה: כדתניא - דאיכא למאן דאמר דמסגרתו למטה היתה קבוע ברגלים אבל דף העליון היה חלוק משני צידיו ואין לו בית קיבול: טבלא המתהפכת - שיכולים להשתמש בצד זו כמו בצד זו שחלקה היא משני צדדיה: טמאה - כשלחן של מקדש שהיה מקבל טומאה כדמפרש לקמן ואין טבלא [זו] כשאר פשוטי [כלי] עץ דרחבה היא בית קיבולה כל פשוטי כלי עץ הראויין למדרס מקבלין טומאה כדמפרש בהדיא בבכורות בפ' על אלו מומין (בכורות דף לח.) דפרכינן התם וכלי שטף דלית ליה תוך מדאורייתא מי הוי בר קבולי טומאה והא דומיא דשק בעינן ומשנינן בהנך דחזו למדרסות: לדברי האומר למעלה היתה - האי דמקבל טומאה משום דאית ליה בית קיבול ואינה מהתהפכת טבלא המתהפכת תיבעי לך: טהור מכלל שהוא טמא - והא עשוי לנחת שאין מגביהין אותו ואינו דומיא דשק: ביום הלקחו - הוי חום: ותיפוק לי - דאפילו אין מגביהין אותו מקבל טומאה: משום ציפוי - דהוי מתכת ולא איתקש לשק אפילו עשוי לנחת מקבל טומאה: מי לא תנן - דאזלינן בתר ציפוי: הדולבקי - פלדשטו"ר של עור ואוכלין עליו: בשייש - דהוה ליה ציפוי של אבנים וכלי אבנים לא מקבלי טומאה: שייר אין - דכיון דאישתייר ביה כולי האי דחזי למלאכתן ראשונה מקבל טומאה: לא שייר לא - אלמא אזלינן בתר ציפוי: וכי תימא - הא דאזלינן בתר ציפוי בציפוי עומד קבוע במסמרות ושלחן של קדש לאו עומד הוא: והא בעא מיניה כו' - הא דשלחן ודולבקי דאזלינן בתר ציפוי בציפוי עומד או אפילו שאינו עומד:לא היה שם סניפין. תימה לרבי יוסי מה הן קשותיו דקרא דלקמן (מנחות דף צז.) אמרינן קשותיו אלו הסניפין ומנקיותיו אלו הקנים ורש"י פירש בפי' חומש שנחלקו בהן חכמי ישראל ואית דאמרי איפכא ואונקלוס שתרגם מנקיותיו מכילתיה כמאן דאמר מנקיות אלו סניפין ולא מצינו מחלוקת זה בש"ס שלנו ומכילתיה נמי יש ליישב אקנים נמי שגם הם היו סונפין את הלחם ועוד דאי אסניפין הא כתיב (שמות כ״ה:כ״ט) ומנקיותיו אשר יוסך בהן שמסככין בהן את הלחם שעל הלחם מסככין הקנים בין לחם לחברתה והא דכתיב (במדבר ד׳:ז׳) את קשות הנסך הכי קאמר סניפין של קנים המסככין את הלחם וכדפרישית לעיל שהסניפין מעמידין את הקנים: מסגרתו [של שלחן] מעמדת את הלחם. משמע שא"צ העמדה אלא חלה התחתונה ולעיל פירשנו (דף צד:): לדברי האומר מסגרתו למטה היתה. ברגלים אבל הדף העליון חלק היה משני צדדין ואין לו בית קיבול טבלא המתהפכת שיכולין להשתמש בצד זה כמו בצד זה שחלקה היא משני צדדין טמאה כשולחן של מקדש שהיה מקבל טומאה כדמפרש לקמן ואין טבלא זו כשאר פשוטי כלי עץ משום דרחבה היא בית קיבולה ולדברי האומר למעלה היתה האי דמקבל טומאה משום דאית לה בית קבול ואינה מתהפכת וטבלא המתהפכת תיבעי לך כך פירש בקונטרס והאי דלא משכח בפרק אלו מומין (בכורות דף לח.) טומאה מדאורייתא ואין לו תוך בכלי שטף אלא בהנך דחזו למדרסות דלא איתקש לשק היינו כמאן דאמר מסגרתו למעלה היתה דטבלא המתהפכת תיבעי לך אי נמי טבלא המתהפכת ביש לה תוך חשיבא מחמת שהיא רחבה ולא מיקריא אין לו תוך כך פי' בקונטרס והא דאמר בפרק המוכר את הבית (ב"ב דף סו.) גבי דף של נחתומין דפשוטי כלי עץ מדרבנן היינו כמאן דאמר מסגרתו למעלה היתה דמדרבנן טמאה ומדאורייתא תיבעי ולכל הפחות אפילו תמצי לומר דמדאורייתא טהורה מדרבנן מיהא טמאה ומיקל שם ר' אליעזר משום דשמא מדאורייתא טהורה אי נמי ההיא שינויא דלא כר' יוחנן ובמסקנא לא קאי אי נמי הא דמיבעי לן הכא בטבלא המתהפכת היינו משום דטבלא משמשת את האדם ומשמשת משמשי אדם כדתניא בת"כ בפרשה ויהי ביום השמיני וכלי עץ יכול אף הסולם והקולב והאנחות והמנורה ת"ל מכל כלי עץ יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא והדולבקי ת"ל כל כלי ריבה ומה ראית לרבות אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט ת"ל שק מה שק מיוחד שמשמש אדם ומשמש תשמישי אדם אף אני ארבה את השולחן ואת הטבלא והדולבקי שמשמש אדם ואת משמשי אדם ומוציא אני את הסולם שמשמש אדם ואינו משמש את משמשי אדם הקולב והנחותה והמנורה שמשמש את משמשי אדם ואינו משמש אדם ועל כרחך בשאין ראויין למדרס מיירי מדלא נקט מטה כסא וספסל והוה ליה לרבויינהו נמי ממשכב ובשאין להם בית קיבול מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקן ומיבעיא לן הכא אי דרשא גמורה היא לו או אסמכתא בעלמא משום דעל כרחין אפילו למ"ד מסגרתו למטה אע"פ שכל הדרשות צריכות ההיא דת"כ לרבויי משמשי אדם ומשמש משמשי אדם והשולחן הטהור איצטריך ללמד שמגביהין אותו לעולי רגלים מ"מ לענין טבלא לאו דרשא גמורה היא דטבלא המתהפכת נפקא לן משולחן הטהור והשתא דף של נחתומין דפשיטא לן דהויא דרבנן אינה משמשת אדם ומשמשי אדם והא דמשמע בכל דוכתא דפשוטי כלי עץ אפילו טומאה דרבנן אין בהן כדמשמע בריש חולין (דף ג.) דקאמר טמא במוקדשין שבדק קרומית של קנה ושחט בה ועל כרחך בשעשאה כלי דעולה טעונה כלי ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לא.) דקאמר דשקיל לה בפשוטי כלי עץ ובפרק כל הכלים (שבת קכג:) גבי קנה של זיתים דפריך בגמרא פשוטי כלי עץ הוא ובפ"ק דשבת (דף טז.) כלי עץ כלי זכוכית פשוטיהן טהורין אפילו מדרבנן דומיא דכלי זכוכית וסיככה בחיצין זכרים כשרה בפ"ק דסוכה (דף יב:) ואי מקבלי טומאה אפילו מדרבנן הוו פסילי לסיכוך דאמר מר אפילו מטלניות שאין בהן שלש ואניצי פשתן פסולין אע"ג דלא הוו מקבלי טומאה כל הני לא דמו לדף של נחתומין דחשיב רחבה כבית קיבול כדפירש בקונטרס הכא דמהאי טעמא טמאה טבלא המתהפכת מדאורייתא למ"ד מסגרתו למטה ואי הוה מצי למימר דדף של נחתומין הוי כטבלא דמשמשת אדם ומשמשי אדם כ"ש דניחא טפי דלא דמי לכל הני דטהורין אפילו מדרבנן ורבינו שמואל פי' שם דההיא מסקנא לא קיימא ור"ת פי' דהיינו טעמא דטבלא המתהפכת לפי שיש לה בית קיבול למטה כמו שולחן למאן דאמר מסגרתו למטה ועדיף טפי משאר פשוטי כלי עץ שאין להם בית קיבול כלל ואי אפשר להיות כן דלפירושו למ"ד מסגרתו למטה היתה המסגרת קבועה בשולחן ובפ"ק דסוכה (דף ה.) מוכח דברגלים היתה המסגרת ולא בשולחן דפריך ונילף מזר דאמר מר זר כל שהוא ומשני דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מהכשר כלי ופריך מסגרת נמי הכשר כלי הוא ומשני מסגרתו למטה היתה: כלי עץ העשוי לנחת הוא. דמה שמסלקים אותו בסילוק מסעות אין זה טלטול כיון דמקומו קבוע: סילוקו כסידורו. היינו למאן דאמר אפייתו דוחה שבת דתנור מקדש דלמ"ד אין אפייתו דחיא שבת לא היה חם בשעת סידור: כאן בציפוי שאינו עומד. הוה מצי לאקשוי משלחן דמשה דציפוי דעומד הוא אי נמי (לא היה) מחובר בעץ אלא כעין מעשה ארון דאמר בפרק בתרא דברכות) (דף נו) שלש ארונות עשה בצלאל אחד של עץ ושנים של זהב ועוד יש לפרש דעומד קרי כשהציפוי עב וחזק וראוי להשתמש עליו בפני עצמו אפילו כי שקלת ליה לעץ: