מנחותעג.
טוען את הדף…
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו״. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁלֹּא קָמוּ תַּחְתֵּיהֶן בְּדַלּוּת, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהֲרֵי קָמוּ תַּחְתֵּיהֶן בְּדַלּוּת – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל נַעֲשָׂה בַּמַּרְחֶשֶׁת לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהַלָּלוּ מִינֵי דָמִים וְהַלָּלוּ מִינֵי קְמָחִים, יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁהַלָּלוּ וְהַלָּלוּ מִינֵי דָמִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעַל מַחֲבַת לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁהַלָּלוּ עֲשִׂיָּיתָן בַּיָּד, וְהַלָּלוּ עֲשִׂיָּיתָן בִּכְלִי, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד מְנָחוֹת, שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ עֲשִׂיָּיתָן בַּיָּד – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן ... לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת, וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַחֲבַת, שֶׁזּוֹ מַעֲשֶׂיהָ קָשִׁין וְזוֹ מַעֲשֶׂיהָ רַכִּין, אֲבָל יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַחֲרֵבָה לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, אֲבָל יַחְלְקוּ בְּקָדָשִׁים קַלִּים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ כְּאָחִיו״, ״וְאִם עַל תּוֹדָה״ – כְּשֵׁם שֶׁאֵין חוֹלְקִין בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, כָּךְ אֵין חוֹלְקִים בְּקָדָשִׁים קַלִּים. ״אִישׁ״ – אִישׁ חוֹלֵק, וַאֲפִילּוּ בַּעַל מוּם, וְאֵין קָטָן חוֹלֵק, וַאֲפִילּוּ תָּם. הָהוּא מִ״כׇּל״ נָפְקָא, וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? אֶלָּא, הָהוּא מִ״וְכׇל״. רָבִינָא אָמַר: אָתְיָא מִדְּתָנֵי לֵוִי, דְּתָנֵי לֵוִי: ״לְכׇל קׇרְבָּנָם וּלְכׇל מִנְחָתָם וּלְכׇל חַטָּאתָם וּלְכׇל אֲשָׁמָם״. ״כׇּל קׇרְבָּנָם״ – לְרַבּוֹת לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״מִן הָאֵשׁ״ כְּתַב רַחֲמָנָא, קָא מַשְׁמַע לַן. ״לְכׇל מִנְחָתָם״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת הָעוֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לְהַתִּיר קָא אָתְיָא, וְאִידַּךְ נָמֵי לְבָרֵר קָא אָתְיָא – קָא מַשְׁמַע לַן. ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – לְרַבּוֹת חַטַּאת הָעוֹף, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: נְבֵילָה הִיא, קָא מַשְׁמַע לַן. ״לְכׇל אֲשָׁמָם״ – לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע. אֲשַׁם מְצוֹרָע – בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״! אֶלָּא, לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר כַּאֲשַׁם מְצוֹרָע. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לְהַכְשִׁיר קָא אָתֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. ״אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ״ – זֶה גֶּזֶל הַגֵּר, ״לְךָ הִיא וּלְבָנֶיךָ״ – שֶׁלְּךָ הִיא וּלְבָנֶיךָ, אֲפִילּוּ לְקַדֵּשׁ בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. אָמַר רַב הוּנָא:תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה - שלא יחלקו זה כנגד זה אלא בין כולם יחלקו המנחות: שלא קמו - מנחות תחת זבחים: בדלות - שאין מביא מנחה אלא בדלי דלות שנאמר אם לא תמצא ידו וגו' עד ולקח שתי תורים: שהרי קמו תחתיהן בדלות - שהמחוייב קינין ואין לו יכול להביא מנחה: תלמוד לומר ועל מחבת לכל בני אהרן - אם אינו ענין למנחות תנהו ענין לזבחים ועופות: עשייתו ביד - מליקה בציפורן: בכלי - בסכין: יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים - שלא יתנו חטאת כנגד אשם ולא מנחת מאפה כנגד מנחת הסולת דכולם קדשי קדשים הן אבל יחלקו בקדשים קלים כגון שלמים כנגד תודה: תלמוד לומר איש כאחיו - וסמיך ליה אם על תודה דמקרא נדרש לפניו ואיתקוש קדשים קלים לקדשי קדשים למנחות לענין חלוקה: ואין קטן חולק - אבל אוכל בחלק אביו: ההיא - ברייתא שאין חולקין: מכל נפקא - וכל מנחה בלולה בשמן (ויקרא ז׳:י׳): הא אפיקתיה - לכל מנחה בלולה לעיל בפ' כל המנחות (מנחות דף סג:) לכדרבי יוסי בר' יהודה דאמר מה כל האמור למטה שני מינין: ההוא מוכל נפקא - ברייתא מכל והא דאם אינו ענין כו' תנהו ענין לחריבה של שעורין נפקא לי' ממנחה: לרבות לוג שמן של מצורע - שהשיריים שמשתייר משל בהונות הוו לכהן: מן האש כתיב - דדבר שממנו לאישים הוא דשיריים לכהנים אבל לוג שאין ממנו לאישים אימא לא ליהוי לכהן [להכי] כתב לכל קרבנם: לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות - שנקמצו ושיריים לכהנים ומריבוי אתיא דנקמצות ושיריים לכהנים: והאי - מנחת העומר להתיר חדש אתיא: ואידך - מנחת קנאות: לברר - עון אתיא ולא לכפרה אימא לא יהו שיריה נאכלין קמשמע לן: לרבות חטאת העוף - שנאכלת לכהנים: נבילה היא - משום מליקה ולא תאכל קמשמע לן: להכשיר אתי - ליחול עליה נזירות טהרה ולא יהא נאכל: זה גזל הגר - דכתיב (במדבר ה׳:ח׳) אם אין לאיש גואל האשם המושב לכהן זה הקרן שאם גזל את הגר ומת הגר ורוצה להחזיר גזילו ואין לו יורשין יחזירנו לכהנים ויביא קרבן אשם על השבועה שכפר ונשבע לו: שלך הם - כל הני דמתרבו מהאי קרא: לקדש בו - כדאמר (קידושין דף נב: ע"ש) המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת:תלמוד לומר איש כאחיו. ואם על תודה כר' יהודה מוקמינן הך ברייתא בפ"ב דקידושין (דף נב: ונג.) וגרסינן התם וסמיך ליה תודה משמע דמסמוכין דריש וקשיא דר' יהודה לא דריש סמוכין בפרק קמא דיבמות (דף ד.) והתם פירשתי: איש חולק אפילו בעל מום. לשון חולק לאו דווקא דהא קאמר אין חולקין אלא כלומר אין מקפידין בו אבל חלוקה גמורה לא עבדי ליטול בשוה וכן הא דתנן בשילהי בכורים והן מתחלקין ביניהם כקדשי המקדש וכן הני דבריש טבול יום (זבחים דף צט.) לשון חלוקה לאו דווקא וקצת קשה מהא דתנן בפ' שואל (שבת דף קמח:) ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב ושמא מפני דרכי שלום בעלמא היו עושין ועוד נראה דדווקא קאמר אין חולקין לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה דאהכי מייתי ליה בפ"ב דקידושין (דף נג.) אי נמי י"ל דלא ממעטינן הכא אלא שאין מחלקין מנחה חריבה זו כנגד מנחה חריבה אחרת אבל מנחה אחת בפני עצמה מחלקין וכן זבח אחד והא דפריך התם בפרק האיש מקדש (גם זה שם) מהא דתנא הצנועים מושכין ידיהן והגרגרנין חולקין ולא משני במנחה אחת שאני משום דהתם לאו מלשון חולקין גרידא דייק מדלא מייתי ממתני' דטבול יום וממתניתין דביכורים [אלא] כדפי' התם בקונטרס דס"ד דהאי חולקין לאו ליטול חלקו המגיעו קאמר דגבי לחם הפנים (יומא לט.) תניא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היתה ברכה מצויה בלחם הפנים [וכל כהן שמגיעו כזית] יש אוכל ושבע ויש שבע ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה בלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול כו' וכיון דהוי כפול למאי חזי אלא דרך עילוי חולקין מניח חלקו לחבירו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ומשני חלקו המגיעו קאמר וכשאינו שוה לו חוטף חלק חבירו ואוכלו והא דתנן במסכת סוכה (דף נו.) הנכנסין חולקין בצפון חלקו המגיעו קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה: והא אפיקתיה לכדר' יוסי ברבי יהודה. וא"ת והא מסקינן כולה הך סוגיא לר' שמעון ואיהו פליג עליה בסוף כל המנחות באות מצה (לעיל מנחות סג:) ועוד דמוקמינן להך ברייתא בקידושין (דף נג.) כרבי יהודה ואיהו נמי פליג עליה וי"ל דדייק הכא אם איתא דרבי יוסי ברבי יהודה אית ליה הך ברייתא היכי דריש: מן האש כתיב. תימה לא לכתוב מן האש ולא בעי לכל: זה גזל הגר. ואתא קרא לאשמועינן כדדרשינן בהגוזל קמא (בבא קמא דף קי.) האשם המושב לה' לכהן ובספרים ישנים גרסינן בפ' ב"ש בזבחים (דף מד:) גזל הגר בהדיא כתיב ביה דכתיב בפרשת נשא לו יהיה ופי' שם בקונטרס דלא גרסינן ליה משום דחטאות ואשמות ושאר האמורים בפרשה בהדיא כתיבי כל אחד ואחד במקומו וסידרו לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח וקשה לפירושו דא"כ מאי קא פריך אשם מצורע בהדיא כתיבי ביה אלא כל הני דאתא קרא לרבויי להו לא כתיבי בשום מקום כגון לוג שמן של מצורע ומנחת העומר ומנחת קנאות וחטאת העוף ואשם נזיר מיהו צריך לדקדק אמאי צריך לכל בכל הני לרבוינהו מדכתיב קרבנם ומנחתם חטאתם ואשמם הוה שמעינן להו כיון דשאר כתיבי כולהו בהדיא והני לא כתיבי דמזאת תורת המנחה וזאת תורת החטאת וזאת תורת האשם לא הוה ידעינן הני כדמפרש טעמא בכל חד וחד: ואפי' לקדש בו את האשה. הא דדרשינן בסוף הגוזל קמא (בבא קמא ד' קט:) ובמס' ערכין בסוף המקדיש (ערכין דף כח:) גבי גזל הגר האשם המושב לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר על כרחין אית לן למימר דלאו משולחן גבוה קא זכו דאם לא כן היאך מקדשין בו את האשה הא אמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נב:) המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת דמשולחן גבוה קא זכו אלא לענין אחר קאמר דאין יכול ליתנו לכל כהן שירצה ומיהו הא מילתא דריש התם מדכתיב מלבד איל הכיפורים ושמא אתא קרא לאשמועינן דמועלין בו עד שיבא ליד כהן כדאמר גבי חרמים בסוף המקדיש (ערכין דף כט.) כל זמן שהם ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם נתנן לכהן הרי הן כחולין ומדקרייה רחמנא אשם לא הוה ידענא הך מילתא דלא הוה מסתבר לאוקמי הכי וא"ת והיאך מקדשין בו את האשה הא לאו ממון כהן הוא כדמשמע בסוף הגוזל קמא (בבא קמא דף קי.) דמחזירין בלילה והחזירה חצאין לא יצא דאשם קרייה רחמנא ועוד מסיק התם (דף קי:) דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר משום דאשם קריי' רחמנא וי"ל דהנ"מ קודם חלוקה אבל לאחר שיגיע לכל אחד חלקו נעשה ממון כהן: