Menachot 84b · Talmud

מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים וְלֹא מִפֵּירוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים. אָמַר עוּלָּא: אִם הֵבִיא לֹא קִידֵּשׁ. יָתֵיב רַבָּה וְקָא אָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַחָא בַּר אַבָּא לְרַבָּה: ״קׇרְבַּן רֵאשִׁית״ – שֶׁתְּהֵא רֵאשִׁית לְכׇל הַמְּנָחוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה׳ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם״. אֵין לִי אֶלָּא חֲדָשָׁה שֶׁל חִטִּים, חֲדָשָׁה שֶׁל שְׂעוֹרִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״חֲדָשָׁה״, ״חֲדָשָׁה״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַחֲדָשָׁה שֶׁל חִיטִּין – תְּנֵהוּ עִנְיָן לַחֲדָשָׁה שֶׁל שְׂעוֹרִים. וּמִנַּיִן שֶׁתְּהֵא קוֹדֶמֶת לְבִיכּוּרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים״, וְאֵין לִי אֶלָּא בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, קְצִיר שְׂעוֹרִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה״. וְאֵין לִי אֶלָּא שֶׁתִּזְרַע, עָלוּ מֵאֲלֵיהֶן מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּשָּׂדֶה״. וְאֵין לִי אֶלָּא בַּשָּׂדֶה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שֶׁבְּגַג, וְשֶׁבְּחוּרְבָּה, וְשֶׁבְּעָצִיץ, וְשֶׁבִּסְפִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בִּכּוּרֵי כׇּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם״. מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא קוֹדֶמֶת לִנְסָכִים וּפֵירוֹת הָאִילָן? נֶאֱמַר כָּאן ״בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּאׇסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה״ – מָה לְהַלָּן נְסָכִים וּפֵירוֹת אִילָן, אַף כָּאן נְסָכִים וּפֵירוֹת אִילָן. קָתָנֵי מִיהָא: שֶׁבְּגַג, שֶׁבְּחוּרְבָּה, שֶׁבְּעָצִיץ, וְשֶׁבִּסְפִינָה. סֵיפָא אֲתָאן לִמְנָחוֹת. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״כׇּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ״, וְאִי מְנָחוֹת, לְזִכְרֵי כְהוּנָּה הוּא דְּמִיתְאַכְלָן! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי, ״לְךָ יִהְיֶה״, וּכְתִיב ״כׇּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ״. הָא כֵּיצַד? כָּאן – בְּבִיכּוּרִים, כָּאן – בִּמְנָחוֹת. רַב אָשֵׁי אָמַר: כּוּלֵּיהּ בִּמְנָחוֹת, וְסֵיפָא דִּקְרָא אֲתָאן לְלַחְמֵי תוֹדָה. בִּפְלוּגְתָּא: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר – אִם הֵבִיא לֹא קִדֵּשׁ, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר – אִם הֵבִיא קִדֵּשׁ, נַעֲשָׂה כְּכָחוּשׁ בְּקָדָשִׁים. בִּשְׁלָמָא רֵישׁ לָקִישׁ, כִּדְאָמַר טַעְמָא. אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רַבִּי יוֹחָנָן חֲזַאי בַּחֲלוֹם, מִילְּתָא מְעַלַּיְיתָא אָמֵינָא. אָמַר קְרָא: ״מֵרֵאשִׁית״ – וְלֹא כׇּל רֵאשִׁית, ״מֵאַרְצְךָ״ – וְלֹא כׇּל אַרְצְךָ. וְרֵישׁ לָקִישׁ, הַאי ״אַרְצְךָ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי אוֹמֵר, נֶאֱמַר כָּאן ״אֶרֶץ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אֶרֶץ״, מָה לְהַלָּן שֶׁבַח אֶרֶץ, אַף כָּאן שֶׁבַח אֶרֶץ. וְאִידַּךְ, ״אֶרֶץ״ ״מֵאֶרֶץ״. וְאִידַּךְ, ״אֶרֶץ״ ״מֵאָרֶץ״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. תָּנֵי חֲדָא: שֶׁבְּגַג, וְשֶׁבְּחוּרְבָּה, שֶׁבְּעָצִיץ, וְשֶׁבִּסְפִינָה – מֵבִיא וְקוֹרֵא. וְתַנְיָא אִידַּךְ: מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. בִּשְׁלָמָא רֵישׁ לָקִישׁ, גַּג אַגַּג לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּגַג דִּמְעָרָה, הָא – בְּגַג דְּבַיִת. חוּרְבָּה אַחוּרְבָּה – לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּחוּרְבָּה עֲבוּדָה, כָּאן בְּחוּרְבָּה שֶׁאֵינָהּ עֲבוּדָה. עָצִיץ אַעָצִיץ – לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּנָקוּב, כָּאן בְּשֶׁאֵינוֹ נָקוּב. סְפִינָה אַסְּפִינָה – לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּסְפִינָה שֶׁל עֵץ, כָּאן בִּסְפִינָה שֶׁל חֶרֶס.

מתמרים שבהרים - אע"פ שהם משבעה מינים דדבש היינו דבש תמרים הני שבהרים ושבעמקים אינן מן המובחר לפי שהן כחושין: וקאמר להא שמעתא - אם הביא לא קדש: קרבן ראשית - משמע נמי אשתי הלחם אע"ג דכתיב בבכורים כדאמרינן מה יש לך להביא בכורים מן הדבש ושתי הלחם מן החמץ: אין לי אלא חדשה של חיטין - דומיא דשתי הלחם שהן חיטין שאין יכול להביא קודם שתי הלחם: חדשה של שעורים - כגון מנחת קנאות: מנין - שלא יביא קודם לשתי הלחם: ת"ל חדשה חדשה - שתי פעמים דכתיב בהקריבכם מנחה חדשה והקרבתם מנחה חדשה (ויקרא כ״ג:ט״ז): מנין שתהא שתי הלחם קודם לבכורים - שלא יביא בכורים קודם לשתי הלחם: ת"ל בכורי קציר חטים - כלומר שתי הלחם יהא קודם לכל קציר חטין אפילו בכורים ענין אחר חג שבועות בכורי קציר חטים (בחג שבועות שהוא מביא בו שתי הלחם) יהא קודם לכל קציר אפילו לבכורים: ת"ל חג הקציר בכורי מעשיך - חג שאתה מביא בכורים שתי הלחם יהא קודם לכל אשר תזרע בשדה אפי' לחדש של שעורים: מנין שתהא קודם לבכורים - של חטין שגדלו בגג ובחורבה דהאי דתנן מן המובחר היינו למצוה: ת"ל בכורי כל אשר בארצכם - אפי' בגג דנאמר כאן בכורי כל אשר בארצם ונאמר להלן בכורי קציר חטים מה בכורים האמור להלן שתי הלחם [קודם לכל] אף כאן שתי הלחם [קודם] לכל בכורים שבארצכם: מנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן - שלא יביא נסכים מן החדש ובכורים מפירות תמרים וזיתים קודם לשתי הלחם דנסכים לא משמע ליה מבכורי כל אשר בארצם דהאי קרא בבכורים כתיב ואין מביאין נסכים בכורים ואיידי דבעי נסכים בעי פירות האילן: מה להלן נסכים ופירות האילן - דכתיב מעשיך כל מעשיך ועוד דבאותו זמן מאספין יין ופירות האילן: אף כאן - חג הקציר אע"ג דכתיב תזרע בשדה נסכים ופירות האילן במשמע דשתי הלחם קודם להם: קתני מיהא שבגג ושבחורבה מנין - ומדקתני הכי ש"מ דמביא בכורים מהן וכ"ש מתמרים שבהרים ושבעמקים דעדיפי מינייהו דמביאין מהם בכורים וקשיא לעולא: סיפא - דקתני שבגג ושבחורבה אתאן למנחות שיהו שתי הלחם קודמין נמי למנחות דחיטים שגדלו בגג ושבחורבה וליכא למימר דמביאין מהן בכורים ולא קשיא לעולא. ענין אחר סיפא דקרא אתאן למנחות דהאי בכורי היינו בכורים וכל אשר בארצם היינו מנחות וגמרינן ג"ש נאמר כאן בכורים ונאמר להלן בכורי קציר חיטים מה להלן שתי הלחם קודם להם אף כאן בהאי קרא דקמיירי במנחות שתי הלחם קודם להם: היינו דכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו - דמשמע אפי' נשים ועבדים: כאן בבכורים - כתיב כל טהור בביתך יאכל אותו: כאן במנחות - כתיב לך יהיו דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה והאי סיפא כל אשר בארצם היינו למנחות: רב אשי אמר כולה למנחות - וסיפא דקרא דכתיב כל טהור בביתך אתאן ללחמי תודה דנאכלין לכל טהור ולא קשה לעולא: נעשה - הני תמרים שבהרים: ככחוש שבקדשים - שהמקדיש בהמה כחושה קדשה ואע"ג דלא הוי מצוה מן המובחר: רבי יוחנן חזאי בחילמא - למתרצא למילתיה שפיר: מראשית ולא כל ראשית - למעוטי שאר פירות שאינן משבעת המינין: מארצך ולא כל ארצך - למעוטי שלא מן המובחר דשבעה מינין גופייהו כגון מתמרים שבהרים ושבגג ושבחורבה: וריש לקיש - כיון דאמר אם הביא קדש האי מארצך מאי עביד ליה: נאמר כאן ארץ - אשר תביא מארצך (דברים כו) ונאמר להלן (שם ח) ארץ חטה ושעורה: מה להלן מספר בשבחה של ארץ ישראל - דהני פירות הן משובחין משאר פירות: אף כאן - אין מביאין בכורים אלא מן המשובח ולעולם מביאין מתמרים שבהרים ובלבד שיהו מן המשובח: ואידך ארץ מארץ - כלומר רבי יוחנן אמר לך אין הכי נמי מה להלן שבח ארץ וכו' והא מילתא הוה מצי למימר אי כתיב ארץ לחוד אבל השתא דכתיב מארצך ולא כל ארצך להוציא תמרים שבהרים ושבעמקים: וריש לקיש - האי דרשה דהוי משתמע ליה מארץ לא משמע ליה: בשלמא ריש לקיש - דאמר קדשה איכא לתרוצי הא דתני מביא וקורא בחורבה עבודה דכיון דנעבדה דטרח בה מארצך קרינא בה: בספינה של חרס - מביא וקורא משום דשל ארץ היא:

שבח ארץ. אין לפרש ממובחר שבפירות אפילו כולם מבית הבעל דממבחר נדריכם נפקא כדתני' בתוספת' (פ"ט) אלא כמו שפי' בקונט' שבח ארץ שבעת המינים: ארץ מארץ לא משמע ליה. דלא דמי למאלה דדרשינן לעיל בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס:) דהכא לא מצי למכתב אשר תביא ארצך: כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס. פי' בקונטרס ספינה של חרס מביא וקורא והא דלא משני אידי ואידי בספינה של עץ כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה משום דאין דרך ספינה להיות נקובה שלא יכנסו בה המים והשתא לא הוי דומיא דאינך שינויי דבכולהו מזכיר ברישא ההוא דמביא וקורא וכמו כן פי' בפ"ק דגיטין (דף ז:) גבי עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אמר רבי זירא עציץ נקוב המונח על גבי יתידות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן פירש שם בקונטרס דספינה דלעיל של חרס היא ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות והקשה ר"ת דבפ"ב דגיטין (דף כא:) אמרי' כתבו על חרס של עציץ נקוב משמע דחרס בעי נקיבה ואמרינן בסוף המצניע (שבת דף צה:) ה' מדות בכלי חרס ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר את הזרעים ועוד דסתם עציץ של חרס הוא כדמשמע בפרק שמנה שרצים (שבת דף קח.) מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא כו' ופריך עלה מהתולש מעציץ נקוב וסתם חצבא דחרס הוא ועוד הביא רבינו שמואל מהא דתניא בתוספתא דשביעית הטומן את הלוף בשביעית ר"מ אומר טומנו בעציץ כדי שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ירמיהו לב) ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים ונראה לר"ת דבשל חרס מהניא נקיבה אבל בשל עץ אפי' נקוב לא מהני מידי וספינה דגיטין (דף ז: ושם) בשל חרס ובנקובה ואין המים באין בה שהעפר נדבק ונעשה רגבים וסותם את הנקב והא דלא משני הכא גבי ספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה משום דהיינו שינויא דעציץ ורצה למצוא בספינה חידוש אחר ועוד דמה שיכול להעמיד בספינה של עץ מעמיד משום דסתם ספינה לאו דחרס וניחא השתא בכל הנהו חמש מדות בכלי חרס הוו כולהו בחרס דווקא דמדה של מוציא משקה וכונס משקה אשכחן גבי חרס כדתנן בפרק בא סימן (נדה מט.) כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא ויש שהוא מוציא ואינו מכניס ואמרי' בגמרא מכניס פסול למי חטאת ופסול משום גיסטרא מוציא כשר למי חטאת ופסול משום גיסטרא וכן מדות דמוציא זית ומוציא רמון תנן במסכת כלים גבי כלי חרס אבל של עץ שיעורו לעולם כרימונים כדתנן (פי"ז מ"א) כל כלי בעלי בתים שיעורן ברימונים ומיהו לפי' זה נמי לא הוי דומיא דאינך שינויי דנקיט ברישא ההוא דמביא וקורא ותחילה היה רגיל ר"ת לפרש דבשל עץ אפי' נקיבה לא בעי דמתלחלח מן הקרקע יותר משל חרס ונקיט השתא ברישא ההוא דמביא וקורא כמו באינך ולכולהו לישני דפרישית היה יכול לתרץ כאן ספינה אספינה לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן אי נמי כאן בגוששת כאן בשאינה גוששת והתם בגיטין דפריך תני חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י ותניא אידך כמביא בחוצה לארץ ומשני הא רבי יהודה והא רבנן הוה מצי לשנויי כאן בשל עץ כאן בשל חרס א"נ כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה ושמא יש לחלק דהתם נהי דהיכא דאינה גוששת לרבי יהודה מדחשיבא חוצה לארץ לענין מעשר ודחשיבא נמי חוצה לארץ לענין גט היינו משום דכיון דשם חוצה לארץ על המקום צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואע"ג דשכיחי וגמירי כדי שלא תחלוק במדינת הים אבל כשהיא גוששת לרבי יהודה או לתנא קמא אפילו בשאינה גוששת כיון דשם ארץ ישראל על המקום אע"פ שמחמת שאין הכלי ניקב (כמו ספינה) אינו חייב במעשר לא יחשב בשביל כך כחוצה לארץ לענין גט:

מנחות פד:

Navigate the library