מנחותפז:
טוען את הדף…
מָחוּק שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא עִשָּׂרוֹן אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן״? לְרַבּוֹת חֲצִי עִשָּׂרוֹן. וְרַבִּי מֵאִיר, חֲצִי עִשָּׂרוֹן מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְּעִשָּׂרוֹן״. וְרַבָּנַן, וָי״ו לָא דָּרְשִׁי. וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד לֹא בְּשֶׁל שְׁלֹשָׁה לַפָּר, וְלֹא בְּשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל. וְרַבָּנַן, נָפְקָא לְהוּ מִנְּקוּדֵּי, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד וָי״ו שֶׁבְּאֶמְצַע ״עִשָּׂרוֹן״ שֶׁל ״עִשָּׂרוֹן״ רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג? שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד לֹא בְּשֶׁל שְׁלֹשָׁה לְפַר וְלֹא בְּשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל. וְרַבִּי מֵאִיר נְקוּדֵּי לָא דָּרֵישׁ. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל. מוֹדֵד? וּרְמִינְהִי: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָּאִין חֲצָאִין, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי ״מוֹדֵד״ נָמֵי דְּקָתָנֵי? מְחַלֵּק. בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: חֲצִי עִשָּׂרוֹן, לְרַבִּי מֵאִיר – גָּדוּשׁ הָיָה אוֹ מָחוּק הָיָה? (סִימָן: חֲצִי, חֲבִיתֵּי, שֻׁלְחָן). וְתִיבְּעֵי לָךְ לְרַבָּנַן? לְרַבָּנַן, עִשָּׂרוֹן גּוּפֵיהּ קָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: גָּדוּשׁ הָיָה אוֹ מָחוּק הָיָה. אֲמַר לֵיהּ: מִדְּרַבִּי מֵאִיר נִשְׁמַע לְרַבִּי מֵאִיר, וּמִדְּרַבִּי מֵאִיר נִשְׁמַע לְרַבָּנַן. מִדְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: עִשָּׂרוֹן מָחוּק, חֲצִי עִשָּׂרוֹן נָמֵי מָחוּק; מִדְּרַבִּי מֵאִיר מָחוּק, לְרַבָּנַן נָמֵי מָחוּק. בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל בַּמֶּה מְחַלְּקָן לְחַלּוֹת, בַּיָּד אוֹ בִּכְלִי? פְּשִׁיטָא דִּבְיַד, דְּאִי בִּכְלִי – טוּרְטָנֵי יַכְנִיס?! וְיַכְנִיס! כֵּיוָן דְּבִקְלָלָה כְּתִיב, לָאו אוֹרַח אַרְעָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: שֻׁלְחָן מַהוּ שֶׁיְּקַדֵּשׁ קְמָצִים בְּגוֹדֶשׁ שֶׁלּוֹ? מִדִּמְקַדֵּשׁ לֶחֶם, קְמָצִים נָמֵי מְקַדֵּשׁ, אוֹ דִלְמָא דַּחֲזֵי לֵיהּ מְקַדֵּשׁ, דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ לָא מְקַדֵּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טִפְחַיִים וּמֶחֱצָה קוֹפֵל, נִמְצָא שֻׁלְחָן מְקַדֵּשׁ חֲמִשָּׁה עָשָׂר טֶפַח לְמַעְלָה. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טִפְחַיִים קוֹפֵל, נִמְצָא שֻׁלְחָן מְקַדֵּשׁ שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח לְמַעְלָה. אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ לִיקְרַב, אֲבָל מְקַדֵּשׁ לִיפָּסֵל. מַתְנִי׳ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ, הִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין. לוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וּרְבִיעִית לוֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין, עַד כָּאן לַפָּר, וְעַד כָּאן לָאַיִל, עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם הִין, וְכִי מֶה הָיָה הִין מְשַׁמֵּשׁ? אֶלָּא מִדָּה יְתֵירָה שֶׁל לוֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה שָׁם, שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל – לוֹג וּמֶחֱצָה בַּבּוֹקֶר, לוֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ – רְבִיעִית לוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וְלוֹג, וּרְבִיעִית הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וַחֲצִי הִין, וְהִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, וְלוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וּרְבִיעִית לוֹג. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם הִין, וְכִי מָה הָיָה הִין מְשַׁמֵּשׁ?מחוק שבו היה מודד חביתי כ"ג - לפי שיש לו לחלק בשני חצאי עשרון ואם היה גדוש כשהיה מטלטלו לחצותו היה מתפזר על גבי קרקע: מוי"ו דועשרון נפקא ליה: מנקודו - שאותו נקוד שעליו אתי למעט דכל נקודה אתי למעוטי: שבו היה מודד חביתי כ"ג - השתא משמע שמודד חצי עשרון בביתו ומביא והיינו דקא פריך מודד: מחלק - שהיה מביאו מביתו שלם לעזרה ואח"כ חוצהו בחצי העשרון: ותיבעי לך לרבנן - דלדברי הכל צריך חצי עשרון: מדאמר ר"מ עשרון שבו מודד לחביתי כ"ג מחוק חצי עשרון נמי מחוק הוה - דהא הוה נמי לחביתי כ"ג: ומדר"מ - דאמר שניהם מחוק היו אותו עשרון של כ"ג והחצי עשרון נמי לרבנן נמי לא היה בו אלא עשרון אחד ובו היה מודד לחביתי כ"ג ה"נ דמחוק היה זה וזה דלדברי הכל של כ"ג מחוק היה דהכי פליגי בברייתא רבי מאיר ורבנן מחוק שבו היה מודד לחביתי כ"ג וחכמים אומרי' לא היה בו אלא עשרון אחד מחוק: חביתי כ"ג - אותן שנים עשר חלות שעושה ששה בבקר וששה בערב: במה מחלקן - לחלות ביד או בכלי ישער בידו או יחלקם בכלי: וכי טורטני יכניס - אם היה צריך להביא משקלות: כיון דבקללה כתיב - והשיבו לחמכם במשקל (ויקרא כו): שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו - כגון שאם הניח קומץ של מנחה או (של) לבונה בלא בזיכין שהיה לו לקדשו בכלי והניחן על השולחן שבו לחם ולא קידשו בכלי אחר והיינו בגודש שלו שלא הניחו בבזיכין אלא למעלה בין לחם ללחם שהכל היה בגודש שלא הניחן בתוך כלי. ענין אחר בגודש שלו דשולחן לא היה לו בית קיבול כלל למעלה וכל מה שמניחין עליו הוי כמו שמונח בגודש כך שמעתי: דלא חזי ליה - כגון קומץ ולבונה בלא בזיכין: אינו מקדש - שאין דרכו לקדש כי אם לחם: לדברי האומר טפחיים ומחצה קופל - כדאמרינן בפרק שתי הלחם (לקמן מנחות צו.) נותן ארכו של כל לחם שהוא עשרה טפחים כנגד רחבו של שולחן שהוא חמשה טפחים נמצא ארכו של לחם יותר מרחבו של שולחן חמשה טפחים נמצא קופל כל לחם ולחם טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן נמצא ששה קיפולין של טפחיים ומחצה שכל מערכה של ששה לחם גבוה חמש עשרה טפחים נמצא השלחן מקדש חמש עשרה טפחים למעלה כלומר דקידושו של שלחן היה עולה חמשה עשר טפחים והיה מקדש כל דבר בין לחם בין קמצים בחמש עשרה טפחים דהיינו גודש שלו ואמאי אמרת אינו מקדש: א"ל - הא דאמרי' אינו מקדש מאי דלא חזי ליה היינו ליקרב שאין הקומץ מתקדש שם שעדיין יש לו לקדשו בכלי אחר קודם שיקטירנו אבל מקדש הקמצים ליפסל דקדשי ליפסל בלינה וביוצא. עניין אחר מ"ר ז"ל אבל מקדש ליפסל שפסולה המנחה הואיל ועשאן שלא כמצותן ושוב אין יכול להחזירן לעשרון: מתני' רבי אליעזר ברבי צדוק אומר - לא היה שם ד' מדות אלא הין בלבד ושנתות סימנין היו בו עד כאן לפר כו' והכי נמי היו בו שנתות ללוג וחצי לוג: 
וכי מה היה הין משמש - והלא לא הוצרכו לו מעולם אלא פעם אחת היה מימי משה לשמן המשחה דכתיב שמן זית הין (שמות ל׳:כ״ד): מדה יתירה - להשלים הז' מדות: שבו היה מודד שמן לחביתי כהן גדול - שהיה צריכה שלשה לוגין כדאמרינן לעיל (מנחות דף נא.) בשמן להוסיף לה שמן: גמ' רבי יהודה קחשיב ממטה למעלה ורבי מאיר קחשיב ממעלה למטה:מודד ורמינהו חביתי כהן גדול כו'. מהא דקאמר ר"מ ומחוק שבו מודד לחביתי כ"ג לא בעי לאקשויי דסלקא דעתך שפעמים מודד בזה ופעמים בזה: במה מחלקה לחלות. פירש בקונטרס שמחלקה לעיסה וא"א לומר כך דהא אמרינן לקמן (מנחות דף פח:) דרביעית נמשחה שבו היה מודד לחביתי כ"ג רביעית שמן לכל חלה וחלה וקודם לישה צריך לבלול כשהוא סלת ומכל מקום לא אפשר לעשות בו טורטני דמשקולת ומאזנים סימן קללה בסלת כמו בעיסה ומדה קטנה כל כך של א' משנים עשר בעשרון לא רצו לתקן ואפשר דקטנה כל כך גם היא אינה סימן ברכה: מהו שיקדש קמצים בגודש שלו. פי' בקונט' שני קומצי לבונה בלא בזיכין וקשיא דהוה ליה למימר לבונה בהדיא ועוד כיון דעם שולחן נמי בעי בזיכין כדכתיב כפותיו ותניא לקמן בפרק שתי הלחם (מנחות דף צז.) כפותיו אלו הבזיכין היאך תיסק אדעתין למימר דסגי בלא בזיכין ונראה לפרש דמיירי בקומץ של מנחה כדאמרי' בפ"ק (לעיל מנחות ח.) דמנח' שקמצה בהיכל כשרה ומיהו הא דמסיק אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל לפי' הקונטרס ניחא דמקדש ליפסל בטבול יום ובלינה דאי לאו שולחן לא מיפסלי דעדיין לא נתקדשה בכלי שרת כיון דלא נתנוה בבזיכין אבל למאי דפרישית הא מיקמי הכי כבר נתקדשה כולה מנחה בכלי שרת ומיפסלא בטבול יום ובלינה ויש לפרש כי ההוא דפ"ק (שם ו:) גבי זר שקמץ דמקדשין ליפסל לענין דלא מהני תו חזרה מאחר שנתקדש הקומץ על השולחן: שנתות היו בהין. בפ' המוכר את הספינה (ב"ב דף פו:) אמרי' כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין ה"נ שנתות היו במדות ופירש שם רבינו שמואל דמילתא דרב כהנא בפ' שתי מדות ואינה כאן אלא משנה שלימה שנינו אבל במסכת שבת פרק המוציא יין (שבת דף פ:) גבי אנדיפי מפרש רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין והשתא הכי קאמרינן התם כדאמר רב כהנא על תירוץ אחר שנתות היו בהין הכא נמי נתרץ שנתות היו במדות: