טוען את הדף…
מִנְחַת חוֹבָה, וְנֶאֱמַר הָבֵא מִנְחַת נְדָבָה. מָה מִנְחַת נְדָבָה טְעוּנָה הַגָּשָׁה – אַף מִנְחַת חוֹבָה טְעוּנָה הַגָּשָׁה! מָה לְמִנְחַת נְדָבָה, שֶׁכֵּן טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה? מִנְחַת סוֹטָה תּוֹכִיחַ! מָה לְמִנְחַת סוֹטָה שֶׁכֵּן טְעוּנָה תְּנוּפָה? מִנְחַת נְדָבָה תּוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁשָּׁווּ לִקְמִיצָה, וְשָׁווּ לְהַגָּשָׁה. אַף אֲנִי אָבִיא מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁשָּׁוָה לָהֶן לִקְמִיצָה, תַּשְׁוֶה לָהֶן לְהַגָּשָׁה! מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן הוּכְשְׁרוּ לָבֹא בְּעָשִׁיר כִּבְעָנִי, תֹּאמַר בְּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה לָבֹא בְּעָשִׁיר כִּבְעָנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הַמִּנְחָה״. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְהֵבֵאתָ״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת הָעוֹמֶר לְהַגָּשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן״, ״וְהִקְרִיבָהּ״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת סוֹטָה לְהַגָּשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ״. וְדִין הוּא: וּמָה מִנְחַת חוֹטֵא, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה תְּנוּפָה – טְעוּנָה הַגָּשָׁה, מִנְחַת סוֹטָה, שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה הַגָּשָׁה! מָה לְמִנְחַת חוֹטֵא, שֶׁכֵּן בָּאָה חִיטִּין! מִנְחַת הָעוֹמֶר תּוֹכִיחַ. מָה לְמִנְחַת הָעוֹמֶר, שֶׁכֵּן טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה? מִנְחַת חוֹטֵא תּוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁשָּׁווּ לִקְמִיצָה וְשָׁווּ לְהַגָּשָׁה, אַף אֲנִי אָבִיא מִנְחַת סוֹטָה שֶׁשָּׁוְותָה לָהֶן לִקְמִיצָה – תִּשְׁוֶה לָהֶן לְהַגָּשָׁה! מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּכְשְׁרוּ לָבֹא קֶמַח, תֹּאמַר מִנְחַת סוֹטָה שֶׁהוּכְשְׁרָה לָבֹא קֶמַח? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיבָהּ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְהֵבֵאתָ״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת סוֹטָה לְהַגָּשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנָהּ עָלֶיהָ״. אֲבָל מִנְחַת הָעוֹמֶר לָא צְרִיכָא קְרָא, מַאי טַעְמָא? מִדִּינָא קָא אָתְיָא: וּמָה מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה תְּנוּפָה – טְעוּנָה הַגָּשָׁה, מִנְחַת הָעוֹמֶר שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה הַגָּשָׁה! מָה לְמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁכֵּן בָּאָה חִיטִּין? מִנְחַת סוֹטָה תּוֹכִיחַ. מָה לְמִנְחַת סוֹטָה שֶׁכֵּן בָּאָה לְבָרֵר עָוֹן, דְּ״מַזְכֶּרֶת עָוֹן״ הִיא! מִנְחַת חוֹטֵא תּוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן שָׁווּ לִקְמִיצָה, וְשָׁווּ לְהַגָּשָׁה, אַף אֲנִי אָבִיא מִנְחַת הָעוֹמֶר שֶׁשָּׁוְותָה לָהֶן לִקְמִיצָה, תִּשְׁוֶה לָהֶן לְהַגָּשָׁה. וּמַאי פָּרְכַתְּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן מְצוּיִין. וְרַבִּי יְהוּדָה, אַדְּרַבָּה, הָא מְצוּיָיה טְפֵי, הָנָךְ זִימְנִין דְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּלָל. אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״וְהֵבֵאתָ״ אֶלָּא שֶׁיָּחִיד מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא מִנְחָה אַחֶרֶת, חוּץ מֵאֵלֶּה שֶׁבָּעִנְיָן. וְדִין הוּא: צִיבּוּר מֵבִיא מִנְחָה מִן הַחִיטִּין חוֹבָה, וּמֵבִיא מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין חוֹבָה, אַף יָחִיד שֶׁמֵּבִיא מִנְחָה מִן הַחִיטִּין נְדָבָה – יָכוֹל יָבִיא מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין נְדָבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵלֶּה״ – אֵין לִי אֶלָּא אֵלֶּה. אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״אֵלֶּה״ אֶלָּא לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה״, שֶׁמֵּבִיא חֲמִישְׁתָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵאֵלֶּה״ – רָצָה אַחַת מֵבִיא, רָצָה חֲמִישְׁתָּן מֵבִיא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״אֶת הַמִּנְחָה״ – לְרַבּוֹת שְׁאָר מְנָחוֹת, כְּגוֹן מִנְחַת גּוֹיִם מִנְחַת נָשִׁים, לְהַגָּשָׁה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵאֵלֶּה״. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת שְׁאָר מְנָחוֹת, וּלְהוֹצִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים? מְרַבֶּה אֲנִי שְׁאָר מְנָחוֹת, שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן לָאִישִּׁים, וּמוֹצִיא אֲנִי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁאֵין מֵהֶן לָאִישִּׁים. וַהֲלֹא מִנְחַת נְסָכִים כּוּלָּהּ לָאִישִּׁים, יָכוֹל (יְהֵא) [תְּהֵא] טְעוּנָה הַגָּשָׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיבָהּ״. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ ״וְהִקְרִיב״ ״וְהִקְרִיבָהּ״, וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת שְׁאָר מְנָחוֹת וּלְהוֹצִיא מִנְחַת נְסָכִים?מנחת חובה - חוטא דהאי קרא דהגשה במנחת נדבה כתיב: מנחת סוטה תוכיח - שאינה טעונה שמן ולבונה וטעונה הגשה כדאמרי' לקמן והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה: במנחת סוטה כתיב (במדבר ה׳:כ״ה) והניף את המנחה מנחת חוטא ומנחת נדבה [אין] טעונין תנופה כדקתני במתני': מנחת חוטא לא הוכשרה לבא אלא בעני - דכתיב בויקרא בקרבן עולה ויורד והביאה אל הכהן וקמץ וגו': ורבי שמעון ותנא קמא לא פליגי אלא מר דריש חדא ומר דריש חדא: וכן הוא אומר - במנחת סוטה והקריב אותה אל המזבח: והלא דין הוא - ולא בעי קרא למנחת סוטה: מה מנחת חוטא כו' טעונה הגשה - כדרבינן לעיל מאת המנחה: מנחת העומר באה שעורין בפרק רבי ישמעאל (לקמן מנחות סח:): ולא הוכשרו לבא קמח - אלא סולת דבמנחת חוטא כתי' עשירית האיפה סולת (ויקרא ה׳:י״א) ובעומר כתיב (שם ב) מגרשה ומשמנה דהא דכתיב בויקרא וכי תקריב מנחת בכורים במנחת העומר כתיב וגרשה היינו סלת ובמנחת סוטה כתיב קמח שעורים: ת"ל והקריבה - לרבות מנחת סוטה הואיל ולא אתא מדינא: אבל מנחת העומר לא צריכא קרא - וא"ת לר' יהודה והקריב מאי דריש ביה תריץ ומוקי לה להך דרשה דדריש רבי שמעון לקמן מן והקריב והקריבה להוציא שתי הלחם ולחם הפנים: לברר עון - לידע אם טמאה אם לאו הלכך (לאו) חשיבא היא: ורבי שמעון - דמצריך קרא למנחת העומר פריך הכי מה להנך שכן מצויין אפי' מאה פעמים בשנה אם אירע הדבר תאמר בעומר דפעם אחת ותו לא: והא מצוייה טפי - דבכל שנה היא: וקפריך תנא או אינו אומר והבאת לא למנחת סוטה ולא לעומר אלא לומר ולרבות שיחיד מתנדב מנחה אחרת שאינו מענין אלו ה' מנחות האמור בפרשה (ויקרא ב׳:ד׳) סלת ומחבת ומרחשת ומאפה שיש בה שתים דכל הנך חיטין הן כדכתיב סלת וסלת חטין וקאתי והבאת לרבות שיחיד מתנדב מן השעורין: ומביאין מן השעורין חובת מנחת העומר: (ת"ל אלה) להך דרשה אלא ללמד על העומר: הרי עלי מנחה - סתם שמביא כל אלה חמישתן בעל כרחו: מאלה - מקצת אלה: רבי שמעון אומר את המנחה - אמרנו לרבות את שאר מנחות כגון של חוטא להגשה יכול שאני מרבה הימנו אף שתי הלחם ולחם הפנים: מאלה - משמע מיעוטא כלומר אין טעון הגשה אלא הדומה לאלו: והא אפיקתיה - לרבות מנחת סוטה: והקריב - מצי למכתב וכתיב והקריבה ממעטה מנחת נסכים דמשמע מיעוט אותה דאיירי בה ולא אחרת:והבאת לרבות מנחת העומר והקריבה לרבות מנחת סוטה. תימה דמוהבאת הוה ליה למילף נמי מנחת סוטה דכתיב בה נמי הבאה כדקאמר ר' יהודה וי"ל דסברא הוא לאוקומי טפי במנחת העומר דאיכא שמן ולבונה ואיכא נמי סולת וזו קמח: מנחת סוטה שטעונה תנופה אינו דין וכו'. ותימה ולימא שתי הלחם יוכיחו דטעונים תנופה ולא הגשה כדקאמר במתני' וי"ל דאיכא למיפרך מה לשתי הלחם שכן אין מהן לאישים אך תימה לוג של מצורע ואשמו יוכיחו וכבשי עצרת ושלמי יחיד דטעונין תנופה ולא הגשה ולקמן לרבי יהודה קשה טפי דלא מצריך קרא למנחת העומר מדינא יליף דאיכא למיפרך כדפרישית: רבי שמעון אומר את המנחה כו'. הכא דריש רבי שמעון את ובספ"ק (לעיל מנחות יא:) גבי את כל הלבונה לא דריש [ושם פירשתי]: יכול שאני מרבה את שתי הלחם ולחם הפנים. משמע הכא דהוי טפי בכלל את המנחה ממנחת העומר ומנחת סוטה ולעיל (מנחות דף נז.) משמע איפכא גבי מחמץ ושם פירשתי וי"ל משום דבאין משעורים גריעי אי נמי בתר דממעטי כל הנהו שתי הלחם ולחם הפנים כתיבי הנך ריבויי: