מנחותקד:
טוען את הדף…
מִיבַּעְיָא לִי, מַאי: גַּבְרָא לִשְׁנֵי פָּרִים קָא מְכַוֵּין, וְעַד דִּמְמַלֵּי לְהוּ לָא קׇרְבִי, אוֹ דִלְמָא לִשְׁנֵי אֵילִים וְכֶבֶשׂ אֶחָד קָמְכַוֵּוין? תְּרֵי מֵחַד מִינָא וְחַד מֵחַד מִינָא אָמְרִינַן, אוֹ לָא? מַאי? תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ מִתְנַדְּבִין יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מָה מָצִינוּ בְּיַיִן, שֶׁהוּא בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, אַף שֶׁמֶן שֶׁהוּא בָּא חוֹבָה בָּא נְדָבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּיַיִן שֶׁכֵּן קָרֵב עִם חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, תֹּאמַר בְּשֶׁמֶן שֶׁאֵינוֹ קָרֵב עִם חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ? אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִין עוֹלָה וּשְׁלָמִים, וְעוֹף – אֲפִילּוּ פְּרֵידָה אַחַת. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם נִלְמוֹד, מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחַת נְסָכִים בְּכׇל יוֹם. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: מִנְחַת נְדָבָה גַּלִּי בַּהּ רַחֲמָנָא – הָנֵי חֲמִשָּׁה מְנָחוֹת אִין, טְפֵי לָא! קָא מַשְׁמַע לַן: הָנֵי מִילֵּי בִּסְתָמָא, אֲבָל הֵיכָא דְּפָרֵישׁ – פָּרֵישׁ. אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״תַּקְרִיב״, עוֹלָה נָמֵי הָא כְּתִיב ״יַקְרִיב״! אֶלָּא עוֹלָה מַאי טַעְמָא, דִּכְתִיב ״לְעֹלֹתֵיכֶם״, מִנְחָה נָמֵי הָא כְּתִיב ״לְמִנְחֹתֵיכֶם״, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ ״נֶפֶשׁ״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ לְכׇל נִדְרֵיהֶם וּלְכׇל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳״ – הַכֹּל בָּאִין בְּשׁוּתָּפוּת, לֹא סִילֵּק הַכָּתוּב אֶלָּא מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶפֶשׁ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּית מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר בָהּ ״נֶפֶשׁ״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִנְחָה? עָנִי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ לְפָנַי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מָה נִשְׁתַּנֵּית מִנְחָה, (שנאמר) [שֶׁנֶּאֶמְרוּ] בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינֵי טִיגּוּן הַלָּלוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וְדָם שֶׁעָשָׂה לוֹ אוֹהֲבוֹ סְעוּדָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא עָנִי. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִן חֲמִשָּׁה מִינֵי טִיגּוּן, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים. ״הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן״ – יָבִיא אֶחָד, ״עֶשְׂרוֹנוֹת״ – יָבִיא שְׁנַיִם, ״פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה״ – יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָבִיא מִנְחַת הַסּוֹלֶת, שֶׁהִיא מְיוּחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת. ״מִנְחָה״ אוֹ ״מִין הַמִּנְחָה״ – יָבִיא אַחַת. ״מְנָחוֹת״ אוֹ ״מִין מְנָחוֹת״ – יָבִיא שְׁתַּיִם. ״פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא חֲמִשְׁתָּן. פֵּירַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים, וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה פֵּירַשְׁתִּי – יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. רַבִּי אוֹמֵר: יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנוֹת, מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים. גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא! ״עֶשְׂרוֹנוֹת״ – יָבִיא שְׁתַּיִם אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מִיעוּט עֶשְׂרוֹנוֹת שְׁתַּיִם אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. ״פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. מַאן תַּנָּא? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּלָא כְּרַבִּי, דְּאִי רַבִּי, הָאָמַר: יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנוֹת מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, בְּאוֹמֵר ״פֵּירַשְׁתִּי עֶשְׂרוֹנוֹת אֲבָל לֹא קְבַעְתִּים בִּכְלִי״, דְּמַיְיתֵי שִׁיתִּין עֶשְׂרוֹנוֹת בְּשִׁיתִּין מָאנֵי. ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה״ – יָבִיא אֵיזֶהוּ שֶׁיִּרְצֶה [וְכוּ׳]. תָּנָא: הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה. אֶלָּא מֵעַתָּה, הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ – יָבִיא בֶּן בָּקָר, הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּבאחד עשר מיבעיא לי מאי גברא לשני פרים איכוין ועד דממלי להו - לי"ב לוגין לא קרבי דהא יש קבע לנסכים ולא אמרינן ליקרבו שמנה לוגין לשני אילים ושלשה לוגין לכבש אחד או דלמא למנחה הראויה לשני אילים וכבש איכוין: ה"ג תרי מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן או לא - כלומר מי הוי אורחא לאינדובי או לא: מתני' מתנדבין יין - בלא שמן וסלת ומנסכו לשיתין בפני עצמו ואין מתנדבין שמן בלא סלת ויין: מתנדבין שמן - וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלין: מה מצינו כו' - דאמרן לעיל אזרח מלמד שמתנדבין נסכין ורבי עקיבא מוקי לה ביין (כדחזינן) כדקתני מתנדבין יין ולא שמן: אף שמן שהוא בא חובה - במנחת נסכים בא נדבה בפני עצמה: עם חובתו בפני עצמו - אע"פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעורב במנחה תאמר בשמן כו' וכיון דלא אשכחן ליה דליתי בכלי בפני עצמו השתא נמי לא לייתי: אפילו פרידה - אפי' גוזל א' מתנדבין: גמ' מדברי שניהם נלמד מתנדב אדם מנחת נסכים - סלת שמן ויין בלא קרבן בכל יום דעד כאן לא פליגי אלא בפני עצמו אבל במעורב עם המנחה לא פליגי: חמשה מנחות - סלת ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין אבל רבוכה לא חשיב דאינה באה נדבה אלא בתודה עם הזבח ולאו מנחה היא: קמ"ל - הא דהני חשיב ותו לא היכא דאמר מנחה סתם יביא אחת מחמש הללו: אבל היכא דפריש - לנסכים פריש: מאי טעמא - אין שנים מתנדבין עשרון: תקריב - לשון יחיד: עולותיכם - לשון רבים: עני - דרכו להביא מנחה שאין לו בהמות: חמשה מיני טיגון - סלת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקין דמנחת מאפה כל מידי דאית ביה שמן קרי טיגון: שאהנה ממך - כלומר שתקובל לפני בהן: מתני' הרי עלי עשרון: פירשתי - כמה עשרונים אביא: ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרונים - דאי בציר מהכי נדר לא איכפת ליה דמתני ואמר כמה שנדרתי יהיו לנדרי והשאר יהא נדבה ובטפי ליכא לספוקי דאין מנחה יחידית יתירה על ששים עשרונים: הרי עלי מנחה - סתם: יביא איזו שירצה - מחמשה מנחות: מיוחדות - מפרש בגמרא: מין המנחה - כלומר הרי עלי מנחה או שאמר הרי עלי מין המנחה יביא אחת: מנחות - עלי או שאמר מין מנחות עלי יביא שתי מנחות ממין אחד: פירשתי - אחת מן המנחות שכתובים בפרשה ואיני יודע אי זה מהן פירשתי כו': פירשתי מנחה - בכלי אחד של עשרונים: ואיני יודע כמה - עשרונים קבעתי בה: יביא ששים עשרון - דבטפי מהכי ליכא לספוקי ואי בציר נדר לא איכפת לן דמתני ואמר כמה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה: רבי אומר - כיון דאמר מנחה משמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה ואם יביא ששים בכלי אחד שמא בציר מהכי נדר והויא מנחה יתירה ואית ליה לרבי קביעותא דמנא מילתא הלכך יביא ששים מנחות מאחד ועד ששים חדא של עשרון וחדא של שתים וחדא של שלש וחדא של ארבע וכן עד ששים דודאי חדא מינייהו נדר ואינך נדבה: גמ' אבל לא קבעתים בכלי אחד - הלכך יביא ששים עשרונות בששים כלים כל אחד ואחד בפני עצמו והא דקאמר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים היינו היכא דקבעה בכלי אחד דלא מצי לאיתויי בכלי אחד לא בציר מהכי ולא טפי מהכי הלכך יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים דודאי חדא מינייהו נדר: תנא - מה טעם יביא מנחת סלת לפי שפתח בה הכתוב תחלה:מה נשתנית שנאמר בה נפש. דאי משום דאין באה בשותפות הוה ליה למיכתב איש או לשון אחר דמשמע יחיד דוקא: חמשה מיני טיגון. לא היה מטגן מנחת סולת מאפה תנור אלא מנחת מחבת ומרחשת לחודייהו אלא קורא טיגון מה שיש בכולו שמן: מתני' הרי עלי מנחה יביא איזו שירצה. פירוש מחמשת מנחות אבל במנחת נסכים לא איכוין אע"ג דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום דסתמא דעתו אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח: מנחה מין המנחה. פירוש או אמר מין המנחה: