מנחותפז.
טוען את הדף…
הַקְּמָחִין, וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ – מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים, אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ מֵאֶמְצָעָהּ. כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק? הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב, וְהַקָּנֶה בְּיָדוֹ, זָרַק הַגִּיר, הִקִּישׁ בַּקָּנֶה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְמָחִין – פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם״, ״וּמִנְחָתָם״, ״תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם״. גְּמָ׳ אֵין מְבִיאִין לֹא מָתוֹק וְלֹא מְבוּשָּׁל וְלֹא מְעוּשָּׁן, וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל. וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: אֵין מְבִיאִין אֶת הֶלִיסְטְיוֹן, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר? אָמַר רָבִינָא: כְּרוֹךְ וְתָנֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר: חוּלְיָא דְּשִׁימְשָׁא – לָא מְאִיס, חוּלְיָא דְּפֵירָא – מְאִיס. אֵין מְבִיאִין יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. אָמַר חִזְקִיָּה: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא ״לַכֶּבֶשׂ יָיִן״, מָה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ, אַף יַיִן בֶּן שְׁנָתוֹ. אִי מָה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים – פָּסוּל, אַף יַיִן בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים – פָּסוּל! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: יַיִן בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר! מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר ״לֹא יָבִיא״? רַבִּי, וְקָאָמַר: אִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי, דִּכְתִיב ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״. אֵין מְבִיאִין לֹא מִן הַדָּלִיּוֹת כּוּ׳. תָּנָא: כְּרָמִים הָעֲבוּדִים פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה. רַב יוֹסֵף הֲוָה לֵיהּ קַרְנָא דְּפַרְדֵּיסָא, דְּרָפֵיק בֵּיהּ טְפֵי רִיפְקָא, וְעָבֵד חַמְרָא דְּדָרֵי מַיָּא עַל חַד תְּרֵין. לֹא הָיוּ כּוֹנְסִין אוֹתָן בַּחֲצָבִין גְּדוֹלִים, תָּנָא: חָבִיּוֹת כַּדִּיּוֹת לוּדִיּוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת. אֵין מַנִּיחִין אוֹתָן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלָּא אַחַת אַחַת. כֵּיצַד בּוֹדֵק גִּזְבָּר? יוֹשֵׁב וְקָנֶה בְּיָדוֹ. זָרַק הַגִּיר – הִקִּישׁ בַּקָּנֶה. תָּנָא: זָרַק הַגִּיר שֶׁל שְׁמָרִים – גִּזְבָּר הִקִּישׁ בַּקָּנֶה. וְלֵימָא לֵיהּ מֵימָר? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁהַדִּיבּוּר יָפֶה לַבְּשָׂמִים, כָּךְ דִּיבּוּר רַע לַיַּיִן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ׳. בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: הִקְדִּישׁוֹ, מַהוּ שֶׁיִּלְקֶה עָלָיו מִשּׁוּם בַּעַל מוּם? כֵּיוָן דְּפָסוּל – כְּבַעַל מוּם דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא אֵין בַּעַל מוּם אֶלָּא בִּבְהֵמָה? תֵּיקוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵילִים מִמּוֹאָב, כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן, עֲגָלִים מִשָּׁרוֹן, גּוֹזָלוֹת מֵהַר הַמֶּלֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבִיאִין כְּבָשִׂים שֶׁגׇּבְהָן כְּרׇחְבָּן. אָמַר רָבָא בַּר רַב שֵׁילָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב: ״יִרְעֶה מִקְנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב״. כְּתִיב: ״עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כׇּל הַיּוֹם וְכׇל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּירִים אֶת ה׳ אַל דֳּמִי לָכֶם״. מַאי אָמְרִי? הָכִי אָמַר רָבָא בַּר רַב שֵׁילָא: ״אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה׳״. וּמֵעִיקָּרָא מַאי הֲווֹ אָמְרִי? אָמַר רָבָא בַּר רַב שֵׁילָא: ״כִּי בָחַר ה׳ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ״. הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל קׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר. שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ, עִשָּׂרוֹן וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. עִשָּׂרוֹן, מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכׇל הַמְּנָחוֹת, לֹא הָיָה מוֹדֵד לֹא בִּשְׁלֹשָׁה לַפָּר, וְלֹא בְּשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם. גְּמָ׳ תַּנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״? מְלַמֵּד שֶׁשְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, אֶחָד גָּדוּשׁ וְאֶחָד מָחוּק. גָּדוּשׁ שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכׇל הַמְּנָחוֹת,קמחים - שקויינ"ש: כיצד בודק - לידע אם היין יפה: גזבר יושב וקנה בידו - ורואה כשזה מוציא היין מן נקב החבית: זרק הגיר - שהתחיל לצאת אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים: הקיש - הגזבר על גבי הכד וסותם זה מיד וזה היה סימנו שלא היה רוצה לדבר כל זמן שמוציאין היין: שנאמר תמימים יהיו לכם - ואם היו בו קמחים הוי כבעל מום: גמ' כרוך ותני - אין מביאין הליסטיון לפי שאין מביאין לא מתוק וכו' ואם הביא פסול: רב אשי אמר - לא תכרוך הליסטיון כשר דהויא חוליא דשמשא ולא מאיס אבל מתוק מחמת הפירי מאיס והיינו דקתני פסול: מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי - דקתני במתניתין דברי רבי והא ברייתא דקתני לא יביא [ע"כ רבי] וקתני (בהא ברייתא) אם הביא כשר והיכי מ"ל ה"נ פסול: היינו טעמא - שאין מביא ישן דכתיב אל תרא יין כי יתאדם דלא הוה חשוב יין אלא אדום ושנה ראשונה יש בו עיקר אדמומית טפי לא ולאו משום דלכבש דמי יין: העבודים - חפורים פעמיים: רפיק ליה טפי ריפקא - שחפרו פעמיים: ודרי מיא על חד תרין - שהיה יכול למוזגו במים כפליים מיין אחר דיין דעלמא דרי על חד תלתא וזהו מקבל על חד ששה והיינו על חד תרין דיין אחר: כדיות לודיות בינוניות - כדים בינונים של לוד: אין מניחין את הכדים שתים - זו על גב זו: שגובהן כרחבן - שהיו רחבים מרוב שמנות כמו שגבוהים והיינו כר נרחב: שומרים - מלאכים: תמיד לא יחשו - מאי אמרי הנך שומרים: ומעיקרא - קודם שחרב: הוו אמרי כי בחר ה' בציון - אף לעתיד לבא עתידים המלאכים להיות שומרים ולומר כי בחר ה' בציון: מתני' שתי מדות - ר"מ אומר עשרון עשרון. דשני כלים היו שם כל אחד מחזיק עשרון: ולא היה מודד - לפר בכלי שמחזיק שלש עשרונות אלא מודד שלש פעמים בעשרון: גמ' אחד גדוש - שלא היה בו עשרון אא"כ גודשו: ואחד מחוק - שהמחוק היה גדול כל כך שכשהיה מחוק היה בו עשרון:כרוך ותני. להכשיר קאמר כדמוכח סוגיא דהמוכר פירות (ג"ז שם.) דהליסטיון כשר ואע"ג דאיצטריך ליה לתנא למיתני הליסטיון ומתוק לא משמע ליה לרבינא לחלק בין זה לזה: כשם שהדיבור יפה לבשמים כו'. בפרק קמא דכריתות (דף ו:) קאמר רבי יוחנן איפכא גבי קטורת דתני' כשהוא שוחק אומר היטב הדק וקאמר מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר כשם שהדיבור רע ליין כך דיבור יפה לבשמים משום דכי קאמר רבי יוחנן בנסכים קאמר להו כי היכי דקים לן בקטורת שהדיבור יפה לבשמים כך הדיבור רע ליין וכי קאי בקטורת קאמר להו כי היכי דקים לן בנסכים שהדיבור רע ליין כך הדיבור יפה לבשמים: שגובהן רחבים גרסינן ולא שגובהן כרחבן כדאשכחן רוחבו מייתי קרא דכתיב כר נרחב ובבראשית רבה אמר דכבשים של תמיד דהיו כל כך גבוהים שאוכלים על גבי ארזים וכשהיו מרכיבין אותן על הגמלים רגלי הכבשים נגררין לארץ: אחד גדוש ואחד מחוק. תימה גדול דר"מ דריש לה מקרא דכתיב עשרון עשרון לכבש האחד ובקונטרס פי' דר"מ ס"ל גמרא דשתי עשרונות בצבור: גדוש שבו היה מודד לכל המנחות. איפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ"ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוצהו: