Menachot 21a · Talmud

אַפֵּיק עֵצִים וְעַיֵּיל נְסָכִים, דְּתַנְיָא: אֲבָל הַיַּיִן וְהַדָּם וְהָעֵצִים וְהַקְּטֹרֶת אֵין טְעוּנִין מֶלַח. מַנִּי? אִי רַבִּי – קַשְׁיָא עֵצִים, אִי רַבָּנַן – קַשְׁיָא קְטֹרֶת. הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טוּמְאָה, וְעוֹלֶה לָאִשִּׁים, וְיֶשְׁנוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה וְעוֹלֶה לָאִשִּׁים וְיֶשְׁנוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. יָצְאוּ עֵצִים – שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה, יָצְאוּ דָּם וָיַיִן – שֶׁאֵין עוֹלִים לָאִשִּׁים, יָצְאָה קְטֹרֶת – שֶׁאֵינָהּ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אֶלָּא טַעְמָא דְּמַעֲטֵיהּ קְרָא לְדָם, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא דָּם לִיבְעֵי מֶלַח? כֵּיוָן דְּמַלְחֵיהּ נָפֵיק לֵיהּ מִתּוֹרַת דָּם, דְּאָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דָּם שֶׁבִּישְּׁלוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, וְרַב יְהוּדָה אָמַר זְעֵירִי: דָּם שֶׁמְּלָחוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. וְרַב יְהוּדָה דִּידֵיהּ אָמַר: אֵבָרִים שֶׁצְּלָאָן וְהֶעֱלָן, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם ״לְרֵיחַ נִיחוֹחַ״. מַהוּ דְּתֵימָא: מִישְׁדֵּא בַּהּ מַשֶּׁהוּ לְמִצְוָה בְּעָלְמָא – קָא מַשְׁמַע לַן. גּוּפָא, אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דָּם שֶׁבִּישְּׁלוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. יָתֵיב רָבָא וְקָא אָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הִקְפָּה אֶת הַדָּם וַאֲכָלוֹ, אוֹ שֶׁהִמְחָה אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ – חַיָּיב. לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁהִקְפָּה בָּאוּר, כָּאן שֶׁהִקְפָּה בַּחַמָּה. בְּאוּר – לָא הָדַר, בַּחַמָּה – הָדַר. בַּחַמָּה נָמֵי לֵימָא: הוֹאִיל וְאִידְּחִי אִידְּחִי, דְּהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי מָנִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: דָּם שֶׁקָּרַשׁ וַאֲכָלוֹ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְנִדְחָה יִדָּחֶה. אִישְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא וַדַּאי, כָּאן בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת, כָּאן בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת! אֲמַר, אַדְכַּרְתַּן מִילְּתָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּם שֶׁקָּרַשׁ בְּחַטָּאוֹת וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב, ״וְלָקַח וְנָתַן״ אָמַר רַחֲמָנָא, בַּר לְקִיחָה וּנְתִינָה הוּא. בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וַאֲכָלוֹ – פָּטוּר, ״וְטָבַל וְהִזָּה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו בַּר טְבִילָה וְהַזָּאָה הוּא. וְרָבָא דִּידֵיהּ אָמַר: אֲפִילּוּ בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב, הוֹאִיל וּכְנֶגְדּוֹ רָאוּי בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ דָּם חֲמוֹר שֶׁקָּרַשׁ וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב, הוֹאִיל וּכְנֶגְדּוֹ רָאוּי בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת. אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר זְעֵירִי: דָּם, בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ, חוֹצֵץ. מֵיתִיבִי: הַדָּם וְהַדְּיוֹ וְהַדְּבַשׁ וְהֶחָלָב, יְבֵשִׁין – חוֹצְצִין, לַחִין – אֵינָן חוֹצְצִין. לָא קַשְׁיָא, הָא דְּסָרֵיךְ, הָא דְּלָא סָרֵיךְ. ״תִּמְלָח״, לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: ״בַּמֶּלַח״ – יָכוֹל תְּבוֹנֵהוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְלָח״. אִי ״תִּמְלָח״ – יָכוֹל בְּמֵי מֶלַח? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמֶּלַח״. ״וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח״ – הָבֵא מֶלַח שֶׁאֵינָהּ שׁוֹבֶתֶת, וְאֵיזוֹ זוֹ? מֶלַח סְדוֹמִית. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא מֶלַח סְדוֹמִית שֶׁמֵּבִיא מֶלַח אִיסְתְּרוֹקָנִית? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״ – ״תַּקְרִיב״ כׇּל שֶׁהוּא, ״תַּקְרִיב״ מִכׇּל מָקוֹם, ״תַּקְרִיב״ וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״תַּקְרִיב״ וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. מַאי ״תְּבוֹנֵהוּ״? אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: הָכִי קָאָמַר, יָכוֹל יִתְבּוֹנֶנּוּ כְּתֶבֶן בְּטִיט. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, ״יִתְבּוֹנֶנּוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: יָכוֹל יַעֲשֶׂנּוּ כְּבִנְיָן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, ״יִבְנֶנּוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יָכוֹל תְּבוּנֵהוּ. מַאי ״תְּבוּנֵהוּ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: יָכוֹל יִתֵּן בּוֹ טַעַם כְּבִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְלָח״. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא הָאֵבֶר וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וְחוֹזֵר וְהוֹפְכוֹ וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וּמַעֲלֵהוּ. אָמַר אַבָּיֵי: וְכֵן לִקְדֵירָה.

נסכים - אין אחרים באין לו חובה: דתניא - דיין אין טעון מלח: וקפריך הש"ס מני - הך ברייתא: קשיא קטרת - דהא רבינן לעיל (מנחות דף כ.) כל שאחרים באין לו חובה וקטרת נמי דבעי עצים בעי מלח ולקמן נמי אמרינן בראשו של מזבח ששם מולחין הקטרת והקומץ: הפרט - מנחתך: עצים אין מקבלין טומאה - ואע"ג דעצי מערכה מקבלין טומאה כדאמרינן בפרק שני דפסחים (דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה ההיא מדרבנן הוא משום חיבת הקדש וקרא אסמכתא בעלמא דהא עצים בעלמא לא מקבלי טומאה: דם שבשלו - בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתיה ונפק מתורת דם ומליח הרי הוא כרותח: מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא - ומשום ההוא משהו לא נפיק מתורת דם: הקפה - כמו (שמות טו) קפאו תהומות: (קפה באור) - ואכלו חייב משום דם או חלב: בחמה - הדרא לכמות שהיה צלולה לכך חייב: דם שקרש - קא סלקא דעתך ואפילו דחולין: כאן בחטאות החיצונות - הא דקתני הקפה את הדם בחמה ואכלו חייב והוא הדין לשל חולין הואיל וראוי לכפרה בקדשים: והא דאמר זעירי אינו עובר עליו בחטאות הפנימיות - כגון פרים ושעירים הנשרפים וטעמא מפרש לקמן: הלכך - דאמרת אמרינן הואיל וכנגדו ראוי: דם חמור - אע"פ שאינו ראוי לקרבן ואיכא למימר דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן אלא אפילו חמור דאין קרבן בטמאין אפילו הכי חייב: חוצץ - לענין טבילה: סריך - שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת חוצץ: לא סריך - שכשתולין בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו (ופוסק הדם): תבונהו - מפרש לקמן: מי מלח - מוריס: שאינה שובתת - שמצויה בקיץ ובחורף ומלח סדומית והים משליכה לאגפה: איסתרוקנית - מן הקרקע נעשית ובידי אדם: סדומית דקה אסתרוקנית גסה: מכל שהוא - בין סדומית בין אסתרוקנית: מכל מקום - ואפילו מחוץ לארץ: תקריב בשבת ובטומאה - אם קרבן ציבור הוא ואשמועינן דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות: יכול יתבוננו - יתן מלח הרבה כתבן בטיט: כבנין - מלח הרבה שורה על שורה: נותנת טעם [כבינה] - באדם: וכן לקדרה - אין צריך למולחה יותר:

אפיק עצים ועייל נסכים. ונמעט נסכים במה מנחה מיוחדת כו' ודם מועל מנחתך וא"ת אימא איפכא וי"ל דלא שייך לומר איפכא כלל דהא כדי שלא נאמר (משום) צד של מתיר הוא דאיצטריכא למיכתב מעל מנחתך למעוטי דם דמתרבי מההוא צד ואילו נסכים ממעטי מיניה: יצאו עצים שאין מקבלין טומאה. פי' בקונטרס דהא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה אסמכתא בעלמא ואי אפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בפ' שני דחולין (דף לו:) דחיבת הקדש דאורייתא מההיא קרא דוהבשר וכן מוכח בפ' כל הפסולין (זבחים דף לד.) גבי אוכל בשר לפני זריקת דמה דאמרינן אבל טומאת בשר דברי הכל לוקה דאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה כו' והאי דקרי ליה בפרק בית שמאי (זבחים דף מו:) פסולא בעלמא לאו מדרבנן קאמר אלא מדאורייתא ופסולא בעלמא קאמר דלית ליה מלקות ועוד דהיא גופא משמע דלרבנן הוי דאורייתא דלר' ישמעאל דאמר פסולא בעלמא וההיא דקרי לה מעלה בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) הכי נמי קאמר גבי מעלות העריב שמשו אוכל בתרומה דנפקא לן מקרא בפרק הערל (יבמות דף עד:) אלמא מעלה דאורייתא קאמר והא דקאמר הכא יצאו עצים שאין מקבלין טומאה בעצי עצים קאמר ולא בעצי המערכה וא"ת מנין לנו לרבות עצים לטומאה מוהבשר מאחר דיש להו פדיון מן התורה אפילו בתר דשפינהו לגיזרי כדמשמע בריש המנחות והנסכים (לקמן מנחות דף קא) לרבנן דפליגי עליה דרבי דלרבי ודאי ניחא דחשיב להו קרבן גמור וי"ל דההיא דמרבי עצים בכל מקום היינו לרבי וקצת קשיא מאחר דחייבים על העצים משום טומאה אמאי לא תני להו בפרק שני דמעילה (דף י.) דתנן הקומץ והלבונה והקטורת כולם הוכשרו ליפסל בטבול יום וחייבין עליהם משום נותר וטמא ופיגול אין בהם וי"ל בין לרבי בין לרבנן לא מצי תני דלרבנן לא מיחייב אעצים ולרבי יש בעצים משום פיגול לאחר שנקמצו ככל דבר שיש לו מתירין לאדם או למזבח כאיברי עולה שדם מתירן: דם שבישלו אינו עובר עליו. [והיינו] הא דתנן בפ' כל הבשר (חולין דף קט. ושם) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו [דמיירי אחר בישולו] מדמייתי הנך תרי מילי בהדי הדדי דם שבישלו ודם שמלחו משמע דתרווייהו חד טעמא כדפי' בקונטרס דמליח כרותח דלא חייבה תורה אלא דבר הראוי לכפרה וכיון דבישלו או מלחו נפקא ליה מתורת דם ומשמע הכא דסתם מליחה דקדשים היינו דאין נאכלין מחמת מלחן דהאי דמליח כרותח היינו דאין נאכל מחמת מלחו כדפרישית בפ' כל הבשר (חולין דף קיב.) ואסתם מליחה דקדשים הוא דדייק הכא הא לאו הכי הוה אמינא דם ליבעי מלח כיון דמלחיה נפקא ליה מתורת דם דאמר זעירי דם שמלחו וכו' ובסמוך אמרינן וכן לקדירה לפיכך מדקדק ר"ת מכאן דמליחה לקדרה באין נאכל מחמת מלחו סגי ולא כמו שמפרשים כמו שאדם מולח להצניע וכמליח לצורך עיבוד או כדבעי ליה לאורחא ובפרק כל הבשר (גם זה שם) פירשתי גבי אינו נאכל מחמת מלחו: [כאן בחטאות החיצונות וכאן בחטאות הפנימיות. פרש"י דבחטאות הפנימיות אינו עובר עליו וטעמא כמו שמפרש לקמן ולא נהירא דא"כ בחטאות הפנימיות נמי משמע לפי שיטת רש"י שאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה יהא חייב עלה אם יאכלנו ואין הסוגיא מוכיח הכי דאמרינן לעיל כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם ולא יתחייב עליו ועוד דרבא דידיה אמר אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב ומשמע לפי' רש"י דרבא לית ליה דזעירי ולעיל קאמר יתיב רבא וקאמר להא שמעתא משמע דסבירא לרבא כזעירי לכן נ"ל דבזעירי (היינו בבשלו באור) כ"ע לא פליגי דאינו עובר עליו והא דמחלק הכא בין חטאות הפנימיות לחיצוניות קאי אקפאו בחמה]: יתן בו טעם כבינה. היינו דלא חזי לאכילה בלא הדחה כמו שהבינה מתקנת האדם: וכן לקדירה גרסי'. ובספר רבינו גרשם כתוב [וכן לצלי] וכן פי' רבינו חננאל בפ"ק דחולין (דף יד.) גבי אסורה בהנאה ליומא:

מנחות כא.

Navigate the library