מנחותנ.
טוען את הדף…
מִכׇּל מָקוֹם שִׁבְעָה הָווּ! אֶלָּא, תַּנָּא בְּעָלְמָא קָאֵי, וּמַאי כְּדֵי לַשַּׁבָּת וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה? סִימָנָא בְּעָלְמָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״כְּדֵי לַשַּׁבָּת״, וְלָא קָתָנֵי ״לְשַׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה״, שְׁמַע מִינַּהּ. לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבּוֹקֶר וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכוּלָּהּ הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים. חִינּוּךְ מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ?! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר – לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ – יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין, אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין – לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ – שֵׁנִי בֵּין הָעַרְבָּיִם, וְלֹא רִאשׁוֹן בֵּין הָעַרְבָּיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ – אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין, אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין – לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבּוֹקֶר – יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְכִי כֹהֲנִים חָטְאוּ, מִזְבֵּחַ בָּטֵל?! אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר – לֹא יַקְרִיבוּ הֵן, אֲבָל אֲחֵרִים יַקְרִיבוּ. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם, דְּכֵיוָן דְּלָא שְׁכִיחָא, וּמְעַתְּרָא, חֲבִיבָא לְהוּ וְלָא פָּשְׁעִי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכוּלָּהּ הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין הָעַרְבָּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם וְכוּ׳. וְהָתַנְיָא: בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל שַׁחַר! תַּנָּאֵי הִיא. אָמַר אַבָּיֵי: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, דִּכְתִיב: ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרוֹת יַקְטִירֶנָּה״. אִי לָאו דַּעֲבַד הַדְלָקָה מֵאוּרְתָּא, הֲטָבָה בְּצַפְרָא מֵהֵיכָא? וּלְמַאן דְּאָמַר בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל שַׁחַר, גָּמַר מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה: מָה לְהַלָּן בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר – אַף כָּאן בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל שַׁחַר. וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת, אֶלָּא בְּחוֹל – אִיחַנּוֹכֵי הוּא דְּלָא מִחַנַּךְ, הָא קַדּוֹשֵׁי מְיקַדֵּישׁ?! הִיא גּוּפַהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּחִינּוּךְ וְקִידּוּשׁ דְּשֻׁלְחָן בְּשַׁבָּת הוּא, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְּשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבָּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: (זֶהוּ) [זוֹהִי] קְטֹרֶת שֶׁעָלְתָה לְיָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְהוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. הֵיכָא? אָמַר רַב פָּפָּא: בַּנְּשִׂיאִים. אֶלָּא יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן הוּא דְּלָא, הָא עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מַקְרֵיב? וְתוּ: עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן יָחִיד הוּא דְּלָא, הָא צִיבּוּר מַקְרְבִי? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא יָחִיד מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא כְּיוֹצֵא בָּהּ נְדָבָה, וְקוֹרֵא אֲנִי בָּהּ ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה״. יָכוֹל לֹא יְהֵא יָחִיד מֵבִיא, שֶׁאֵין מֵבִיא חוֹבָתוֹ כְּיוֹצֵא בָּהּ,ה"ג תנא בעלמא קאי - סימנא בעלמא נקט כלומר האי דנקט ששה לאו לשבת וב' ימים דוקא קאמר אלא אפי' כל ימות החול בע' בלשכה ו' טלאים כולן מבוקרין ד' ימים קודם שחיטה לבד יום השחיטה שהיו שם בכל יום ששה ראויין ליטול איזו שנים מהן שירצה כגון דביום חינוך הוו בה (י"ב) ששה מבוקרים ד' ימים קודם ונטלו ב' ביום ראשון ובקרו שנים והכניסן תחתיהן ליום ב' נטלו ב' מן הראשונים ובקרו ב' מן השוק ונתנו שנים תחתיהן לשלישי נטלו ב' מן הראשונים ובקרו שנים תחתיהם אחרים והכניסו תחתיהן נשארו שם ששה מן הראשונים ליום רביעי יטלו עוד ב' מן הראשונים והשנים שנתבקרו בראשון יהיו ראויין שנים של ראשון ושנים של שני ושנים של שלישי וכן כולם לעולם יהיו שם ששה ראויין לישחט ולא פי' טעם הדבר ולי נראה דקבעו חכמים מנין קבוע לדבר דאי מתרמין (לא) משכחי טלאים מבוקרין זה ד' ימים: כדי לשבת ולב' ימים - משמע סימן כלומר שראוי לג' ימים: סימנא בעלמא - שלא תטעה בגירסא אם ו' או ה' או ד': ולא תני לשבת ולב' ימים טובים - דליהוי משמע לצורך שבת וב' ימים טובים של ר"ה: ולא ראשון בין הערבים - שאם לא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים דהכי מידריש קרא אם את הכבש האחד תעשה בבקר הוכשר שני ליקרב בין הערבים ואי לא לא: במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח - דהאי קרא בחינוך כתיב דכתיב לעיל מיניה וזה אשר תעשה על המזבח בפרשת ואתה תצוה: אבל נתחנך המזבח אפילו ראשון בין הערבים - דכתיב בפרשת פינחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר כו' ובההוא קרא לא כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ותניא בספרי האי קרא למה נאמר והלא כבר נאמר למעלה בפרשה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש וגו' שנים הוא מקריב ולא ארבעה: יקטירו בין הערבים - כדתנא טעמא דלא שכיחי דפשעו בה הילכך לא קנסי בה להו: ומזבח בטל כו' - דקאמר לא יקריבו בין הערבים: דלא שכיח - דתמיד עולה הוא ואע"ג דלא קרבה אלא תרי זימני ביומא איכא עולות אחריני דמקרבי כל יומא טובא הילכך לא חביב להו ופשעי הילכך קנסו להו אבל קטרת לעולם ליתא אלא תרי זימני ביומא. לישנא אחרינא לא שכיחא בחד גברא כדאמרי' במסכת יומא (דף כו.) מעולם לא שנה אדם בה: מעתרא - מעשרת כדכתיב ישימו קטורה וכתיב בתריה ברך ה' חילו (דברים ל״ג:י״א): ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר - כדאמרינן לעיל ולא ראשון בין הערבים דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וגו' כשמדשן את המנורה מן האפר שיש שם מן הנרות: אי לאו דעבד מאורתא הדלקה - ממאי בעי לתקן לצפרא אלמא חינוך מנורה בין הערבים וכיון דמנורה נתחנכה בערב קטרת נמי תחילתה בערב דכתיב (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה: הא קדושי מקדש - ללחם אם יסדירוהו עליו בחול בתמיה דהא קיימא לן בפרק שתי הלחם (לקמן מנחות דף ק.) דלא מקדש לחם אלא בשבת דקתני שאפילו הוא על השולחן ימים רבים אין בכך כלום דלא קדוש לא ליפסל ביוצא ולא לשם פסול: כדקתני סיפא כו' - ומנורה אינה מקדשת כלומר וכל מילתא דידה אינה אלא בין הערבים [דהיינו] הדלקה ה"נ כל מילי דידיה [דקידוש וחינוך] דשולחן בשבת: זו היא קטרת - מפרש בסמוך דבנשיאים קמיירי דכתיב (במדבר ו) כף אחת עשרה זהב וגו': והוראת שעה היתה - דשוב לא היה בא על מזבח החיצון: הוא דלא - דקאמרינן הוראת שעה היתה: כיוצא בה - בקטורת: יכול - יחיד הוא דלא יביא קטורת נדבה שהרי דין הוא שלא מצינו שיהא מביא חובתו כיוצא בה שהרי קטורת חובה ליחיד לא מצינו:מכל מקום ז' הוו. דבשלמא [בין הערבים] דראשון אע"פ שצריך ביקור ד' ימים יטרח וימצא מבוקרין שהמבקרין היו מבקרין אותן כדי למוכרן אבל בצפרא לא יכול בלילה לטרוח ולבקש מבקרין: דיקא נמי דקתני כדי לשבת. אף ע"ג דלעיל (מנחות דף לט.) תניא כדי שיכרוך וישנה וישלש ליכא למיטעי התם: שאין מחנכין. פירש בקונטרס דטעמיה דר"ש קאמר ומ"מ פריך שפיר חינוך מאן דכר שמיה מעולת התמיד ולא יתכן חדא כיון דההוא הוה טעמא אידך נקט איידי ותו דבחסורי מיחסרא משמע דמהדר אדרבנן (ותו) אלמא דרבנן מודו בחינוך ותו מנלן דשלם הוה: במה ד"א שלא נתחנך. ואהא קאי שאין מחנכין דמתני' אבל נתחנך יקריבו כבש אחד דוקא ולא שנים מדלא קתני וב' היו קריבים לר"ש אע"ג דגבי קטורת קרב כולה לא דמי כלל דהתם חדא מילתא היא: דלא שכיחא ומעתרא. עיקר הטעם משום דלא שכיחא דבפ"ב דיומא (דף כו.) מוכח מקרא דכתיב וכליל על מזבחך ברך ה' חילו דעולה נמי מעתרא: יכול יהא יחיד מתנדב ומביא. והא דאמרינן במעילה פרק חטאת העוף (מעילה דף ט:) הנהנה מבשר קדשי קדשים קודם זריקה וכו' יביא קטורת שכולה למזבח היינו למוסרה לצבור: