מנחותמ.
טוען את הדף…
תָּנוּ רַבָּנַן: סָדִין בְּצִיצִית – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן רַבִּי צָדוֹק: וַהֲלֹא כׇּל הַמֵּטִיל תְּכֵלֶת בִּירוּשָׁלַיִם אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַמַּתְמִיהִין! אָמַר רַבִּי: אִם כֵּן, לָמָּה אֲסָרוּהָ? לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָא לְרָבָא: וְלִרְמוֹ בֵּי עַשְׂרָה וְנִפְּקוּ לְשׁוּקָא וּמִפַּרְסְמָא (למילתא) [מִילְּתָא]! כׇּל שֶׁכֵּן דְּמַתְמְהוּ עִילָּוַן. וְלִידְרְשַׁהּ בְּפִירְקָא! גְּזֵירָה מִשּׁוּם קָלָא אִילָן. וְלֹא יְהֵא אֶלָּא לָבָן! כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר בְּמִינָן – לָא. כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, אִם אַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּים אֶת שְׁנֵיהֶם – מוּטָב, וְאִם לָאו – יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. וְלִיבְדְּקוּהָ, אֶלָּא גְּזֵירָה מִשּׁוּם טְעִימָה. וְלִיכְתְּבָה אַדִּיסְקֵי! אַדִּיסְקֵי לֵיקוּם וְלִיסְמוֹךְ? אָמַר רָבָא: הַשְׁתָּאסדין - פשתן: ב"ש פוטרין - מן הציצית דלא דרשינן סמוכין למישרי כלאים בציצית האי דנקט לשון פטור וחיוב ולא נקט לשון אוסרין ומתירין משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא וכיון דלב"ש פטור הוי להו כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים ולב"ה דמחייבי ליה בציצית דדרשינן (יבמות ד.) סמוכין ואין כאן משום כלאים ומותר ללובשן ובטלית של צמר נמי לב"ש אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר ולב"ה מותר והאי דנקט פלוגתייהו בסדין משום דפסיקא ליה מילתיה דאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת עמרא הוא: אינו אלא מן המתמיהין - מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש אדבית הלל פליג רבי אליעזר: אמר רבי אם כן - דהלכה כב"ה למה אסרוה בירושלים: לפי שאין בקיאין - לדרוש סמוכין דכלאים בציצית מותר ואתו למישרי כלאים בכל מקום ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמיפטריה מציצית משום גזירה (היא) הא אותיבנא ביבמות בפרק האשה רבה (יבמות דף צ:) ומשנינן דכל דבר שאמרו לך בית דין שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים: ל"א רבי אליעזר אדב"ש פליג דאמרי סדין פטור אלמא דאי רמי ציצית הוה כלאים והלא המטיל כו' תימה הוא דאיכא אבל איסורא ליכא אמר רבי א"כ דליכא איסורא מפני מה אסרוה ב"ש לפי שאין בני אדם בקיאין דכלאים בציצית מותר ואתי למישרי כלאים שלא במקום מצוה: ונפרסמה למילתיה - דכלאים בציצית מותר: כל שכן דמתמהי עלוון - דאמרי אנשים הגונים כאלו לובשים כלאים: גזירה משום קלא אילן - צבע היא שדומה לתכלת ואי שרית של תכלת בסדין אתי למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה וקפריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן האמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו כיון דלשם לבן (אי) איפשר לתת חוטי פשתן לא רמינן לבן דצמר בסדין: כדריש לקיש - כלומר הרי לבן גמור לא מצי להטילן לשום ציצית משום דהוי כלאים בציצית הואיל ואפשר להטילן במינו אבל תכלת דצמר דאי אפשר במינו דכל תכלת צמר הוא רמינן אי לאו משום גזירה דקלא אילן: לקיים את שניהן - כגון לבן דפשתן בסדין מקיים עשה דציצית וידחה לאו דכלאים: וליבדקיה - לכל היורות שצובעין בהן ציצית או אותן מוכרי תכלת דלא ליהוו קלא אילן: גזירה משום טעימה - אי מצרכינן לכל הקונים לבדוק היורות אתי לשפוך הנסיון בכל היורות ואמרי' לקמן (מנחות דף מב:) בשמעתין אם שם הנסיון ביורה פסלה לכל היורה: טעימה - נסיון: וליכתביה אדיסקי - יכתבו איגרת וישלחו לגולה הלכות טעימה כדמפרש לקמיה ליטול מלא קליפת ביצה ביורה ויצבע הנסיון בתוך הקליפה: ואדיסקי ליקום וליסמוך - כלומר דלא חשיבא להו לאינשי הנך אגרות ועברי עלייהו: ל"א וליבדקיה ניתקן רבנן שלא יקח אדם תכלת אלא אם כן בדקה דהא אפשר דליבדקיה כדלקמן (שם) שמביא גילא ושבלילתא: ה"ג אלא משום טעימה - פעמים שימכרו לתכלת של נסיון שנצבע לנסות בו את היורה ואמרי' לקמן (שם) טעמה פסולה ואהא מילתא ליכא. למיקם בבדיקה והוה ליה כלאים שלא במקום מצוה: וניכתביה (הא) אדיסקא - לשלוח באותן המקומות שצובעין בהן תכלת הוו יודעין שהטעימה פסולה ומאחר שיהו הצובעין יודעין בדבר נסמוך עליהן והכא ליכא למימר לידרשיה בפרקא לפי שצובעין תכלת הרבה בכרכין ובכפרים שאין שומעין דרשה שלנו וגם במקומות רחוקים:סדין בציצית בית שמאי פוטרין. פירש בקונטרס דלא דרשינן סמוכין ולא אישתרי כלל כלאים בציצית והא דנקט לשון פטור וחיוב ויתכן יותר לשון איסור והיתר משום דקסבר חובת טלית ואיסור והיתר נמי בהא תליא וה"ה נמי בטלית של צמר שלא יפטרו בו חוטי פשתן ומילתא דפסיקא נקט דכל סדין מפשתן ואי אפשר בו בלא כלאים שעיקר מצות ציצית תכלת ותכלת עמרא הוא משמע מתוך פירוש הקונטרס דציצית כלאים הוא דאסרינן וכן פירש בתשובה וכן [כתב] רבינו יצחק ברבי יהודה וקשה דהא אמרינן בריש יבמות (דף ד.) אפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש וי"ל דאיכא חד תנא בנזיר (דף נח.) דמפיק מראשו דעשה דוחה לא תעשה וצמר ופשתים לכדרבא ובית שמאי סבירא להו כההוא תנא וסבירא להו כרבי יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח או מופנה ואע"ג דעשה דוחה לא תעשה לא שרי ציצית כלאים דהא אפשר לקיים שניהם ועיקר מצות תכלת לא יהא אלא בצמר אי נמי לאשמעינן קשר דלעיל לא ידעינן אלא מדאישתרי כלאים בציצית ומיהו לא יתכן למימר לפי מה שפירש למעלה גבי קשר העליון מיהו גם אההוא תנא דנזיר פר"ת דסמיך אגדילים דמראשו לא מצי מפיק כדאיתא ביבמות ותו דבסדר רב עמרם פסיק כב"ש בהא ואנן פשיטא דלפירוש הקונטרס קים לן כב"ה כדמוכח בכל דוכתי ולפי' הקונטרס צ"ל דאין הלכה אלא כתנאי דבסמוך וכדמפרש ומשום גזירה וציצית ממינו שרי לכולי עלמא וצריך לדחוק הא דשרא רבי זירא לסדיניה היינו ציצית תכלת ומלאכא נמי (לקמן מנחות דף מא.) דאמר לרב קטינא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה מציצית מן המובחר קא מקפיד ותו קשה לפירוש הקונטרס דפלוגתא דאמוראי הוא אי ציצית חובת גברא או חובת טלית ועוד דקי"ל (שם דף מב) חובת גברא מדמברכינן להתעטף ומדב"ש נשמע לב"ה דחובת טלית הוי לכך פי' ר"ת דמדאורייתא ב"ש נמי חיובי מחייבי ולא פטרי אלא משום הני טעמי דמפרש בשמעתין ואפילו ממינו נמי פטרי ליה דלמא אתי למיעבד תכלת והלכך שייך שפיר לשון פטור ועוד יש לומר לפי' הקונט' דב"ש אף במינן פטרי דסברי לה כרבי דאמר (לעיל מנחות דף לח.) התכלת מעכבת הלבן והשתא ניחא הא דנקט סדין דווקא ומיהו תימה דהשתא כיון דלא איפשר נדחי עשה ללא תעשה: והלכה כדברי ב"ה. י"ס גורסין אי איכא ציצית של צמר ביום מיכסי ביה ופטור וכי שקעה חמה אי מלביש ליה חייב ומחקו ר"ת כמו שאפרש לקמן: אמר רבי אליעזר ברבי צדוק. בקונטרס פי' שני לשונות ולשון שני שפי' דקאי אב"ש דפטרי והלא אין בו רק תמיה ורבי נמי קאי אב"ש אם כן למה אסרוה ב"ש וזהו כפי' ר"ת שלמעלה דטעמא דב"ש משום גזירה היא אבל לפי' הקונט' שלמעלה לא יתכן דניקו אב"ש והיה יכול לפרש א"כ למה אסרו העולם וטעמא דנפשיה קאמר ולא קים ליה כב"ש ועוד פי' דרבי אליעזר אב"ה מהדר דמחייבי ליה והלא בני ירושלים יתמהו עליו ואמר רבי א"כ למה אסרוה דפשיטא כב"ש לא קי"ל ולמה מתמיהין: לא יהא אלא לבן. אע"ג דאליבא דרבי קיימי דס"ל (לעיל מנחות דף לח.) התכלת מעכבת את הלבן מיהו רבי לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא מהדר אבני ירושלים כדפרישית: כיון דאפשר במינן. לעיל (מנחות דף לט:) דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר היינו בהדי תכלת דמיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר ואע"ג דאפשר במינו והאי דפשיטא ליה טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלאו הכי איכא כלאים אי נמי מדאורייתא (דרחמנא) שרייה ורבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאורייתא אי נמי מסקנא לא קיימא הכי: וליבדקיה. פי' בקונטרס שתי לשונות לשון אחד ליבדוק כל יורות הצובעים ומשני משום טעימה דהוי שלא לשמו והכי נמי הוה מצי למימר שמא שלא לשמו עבד כוליה ל"א ועיקר וליבדקיה כדאיתא לקמן דמייתי גילתא ושבלילתא ובדקינן ליה לציצית אי תכלת הוא או קלא אילן ומשני משום טעימה שמא ציצית זה נעשה מן הצמר שטעם בו וזה אי אפשר בבדיקה: