Menachot 74a · Talmud

מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים כְּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל יִשְׂרָאֵל – מָה מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִקְמֶצֶת, אַף מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת. אִי מָה מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִקְמֶצֶת וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין, אַף מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה״, לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה, וְלֹא לָאִשִּׁים כַּמִּנְחָה. הָא כֵּיצַד? קוֹמֶץ קָרֵב בְּעַצְמוֹ, וְשִׁירַיִם קְרֵיבִין בְּעַצְמָן. הָא שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדָתָהּ כְּשֵׁרָה בּוֹ, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא, מִנַּיִן לַכֹּהֵן שֶׁבָּא וּמַקְרִיב קׇרְבְּנוֹתָיו בְּכׇל עֵת וּבְכׇל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא בְּכׇל אַוַּת נַפְשׁוֹ וְשֵׁרֵת״. אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי – דָּבָר שֶׁאֵין בָּא עַל חֵטְא, אֲבָל דָּבָר שֶׁבָּא עַל חֵטְא – אֵימָא לָא. וְהָא נָמֵי מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה״, מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֵן מִתְכַּפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ! אִי מֵהָהוּא, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי – בְּשׁוֹגֵג, אֲבָל בְּמֵזִיד – לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. בְּמֵזִיד, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בִּזְדוֹן שְׁבוּעָה. תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, וְהַקּוֹמֵץ קָרֵב בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵיבִין בִּפְנֵי עַצְמָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַקּוֹמֶץ קָרֵב בְּעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הָוֵי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן, בֵּית הַדֶּשֶׁן דְּהֵיכָא? אִי דִּלְמַעְלָה – הַיְינוּ אֲבוּהּ, אִי דִּלְמַטָּה – יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב לְמַטָּה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: דִּלְמָא לְאִיבּוּד? אַחִיכוּ עֲלֵיהּ, וְכִי יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב לְאִיבּוּד? תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין: ״כׇּל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״ – לַאֲכִילָה הִקַּשְׁתִּיהָ, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. מַאי קָא אָמַר? אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָא אָמַר – ״כׇּל מִנְחַת כֹּהֵן ... לֹא תֵאָכֵל״ – חוֹבָתוֹ, ״כָּלִיל תִּהְיֶה״ – נִדְבָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: סַכִּינָא חֲרִיפָא מַפְסְקָא קְרָאֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״כׇּל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה״ – נִדְבָתוֹ, ״לֹא תֵאָכֵל״ – חוֹבָתוֹ. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא? מִסְתַּבְּרָא נִדְבָתוֹ הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן תְּדִירָה, לָא חָטֵי, בְּסִים רֵיחֵיהּ. אַדְּרַבָּה, חוֹבָתוֹ הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן עִשָּׂרוֹן חוֹבָה! הָנָךְ נְפִישָׁן. וְרַבָּנַן, הַאי ״כׇּל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״, מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא עֶלְיוֹנָה בְּ״כָלִיל תׇּקְטָר״, וְתַחְתּוֹנָה בְּ״לֹא תֵאָכֵל״. מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה, וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּלִיל״ ״כָּלִיל״ לִגְזֵירָה שָׁוָה: נֶאֱמַר כָּאן ״כָּלִיל״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כָּלִיל״, מָה לְהַלָּן בְּ״כָלִיל תׇּקְטָר״, אַף כָּאן בְּ״כָלִיל תׇּקְטָר״. וּמָה כָּאן לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ, אַף לְהַלָּן לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. בָּעֵי רָבִינָא: כֹּהֵן שֶׁאָכַל מִן הָאֵימוּרִין, מָה הוּא? לָאו דְּזָרוּת

לכהן כמנחה - כלומר כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת: ולא לאשים כמנחה - לענין מזבח אין שוין מנחת חוטא של כהנים ומנחת חוטא של ישראל דשירי מנחת חוטא של ישראל נאכלין ומנחת חוטא של כהנים קריבין: ומקריב קרבנותיו - של עצמו אפי' במשמר שאינו שלו: דבר הבא על חטא - כגון מנחת חוטא: בחטאה בשגגה מלמד וכו' - דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת אפי' על נפשו של עצמו וקאמר על חטאת אע"ג דאתי על חטא: ה"מ בשוגג - כדכתיב על הנפש השוגגת: אבל אמזיד - כגון היכא דהויין נמי אמזיד כגון אשם חרופה ושמיעת קול לא יקריב בעצמו: קמ"ל - והיתה לכהן כמנחה דהאי קרא במנחת חוטא דשבועת העדות כתיב דעשה בו מזיד כשוגג: דלמעלה - על התפוח (הדשן) מגחלים שעל המזבח צוברים את הדשן לתפוח נמצא דלבסוף מתפזר על בית הדשן מ"ר ז"ל: אלא אבית הדשן דלמטה - במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם היו נבלעים ושם היה מתפזר: דלמא לאיבוד - שאין צריכין שום הקטרה אלא לאיבוד מפזרן על בית הדשן שלמטה: וכי יש לך דבר שקרב - מתחילתו לאיבוד: תני אבוה וכו' - מימרא בפני עצמו. ע"א מ"ר ז"ל וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד תני אבוה דר' אבין לעולם מתפזרת אבית הדשן דלמטה ודקא אמרת וכי יש לך דבר קרב (כבר) לאיבוד גזירת הכתוב היא דכתיב כל מנחת כו' לאכילה הקשתיו מנחת חוטא של כהנים למנחת נדבתו תרוייהו אין נאכלות ולא לדבר אחר לענין הקרבה דשאני מנחת חוטא שלו אין קריבין אלא מתפזרים אבית הדשן: מאי קאמר - היכי שמעינן מהאי קרא חובתו או נדבתו דבעי' למימר לאכילה הקשתיו: לא תאכל חובתו - מנחת חוטא אבל נקמצת כליל תהיה מנחת נדבתו שלא תהא נקמצת אלא מקטיר כולה כמנחת חביתין כיון דאית בהך קרא תרוייהו חובתו ונדבתו הלכך מצי למימר לאכילה הקשתיו דמקיש הכא חובתו לנדבתו: סכינא חריפא מפסקא קראי - וכי יכול אדם להפסיק המקרא להטיל סופו לתחילתו בענין זה לא תאכל חובתו והדר תני לאכילה הקשתיו כו': ואיפוך אנא - דאימא נדבתו נקמצת ולא חובתו: מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי - שיהא לה דין חביתין שאינה נקמצת משום דדמיא לחביתין: שכן נדבתו תדירה - שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום: ולא חטי - נדבתו וחביתין אין באין על חטא: ובסים ריחיה - שנדבתו וחביתין בלולין בשמן ולבונה וריחו נודף מה שאין כן במנחת חוטא. ע"א דבזה ובזה כתיב ריח ניחוח לאפוקי מנחת חוטא שאינה תדירה ובאה על חטא ואינה בלולה בשמן ואין כתיב בה ריח ניחוח: שכן באה עשרון - בחביתין לאפוקי נדבתו שיכול להביא כמה עשרונים שירצה: חובה - שמחוייב להביא כמו חביתין: ורבנן - דפליגי עליה דר"ש דאמר מנחת חוטא של כהנים כליל היא ואינה נקמצת האי לא תאכל מאי עבדי ליה וכו': אלא עליונה - חביתין בכליל תקטר לחוד: לאו דלא תאכל בעליונה וחיוב כליל תקטר בתחתונה מנין ת"ל כו': לאו דזרות - כל זר לא יאכל קדש לא קמיבעיא ליה דכהן לגבי אימורים כזר הוי כדאמר בפירקין מן ונדריך אשר תדור:

אי דלמטה. פי' בקונטרס על שפך הדשן בחוץ וקשה א"כ הוי נפסל ביוצא אלא נראה בעזרה במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבול יום (זבחים קד:) דשלשה דשנים הן והא דתנן בפרק היה נוטל (סוטה דף כג.) ומנחתה מתפזרת אבית הדשן שם היתה ולא נפסלה ביוצא ור"ת מפרש במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש ולא יתכן דתרומת הדשן קודם תמיד היה ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות ואז כבר נצטנן: ויש לך דבר שקרב למטה. ואע"ג דאיכא רצפת העזרה דנתקדשה לר' יהודה (זבחים דף נט.) אין זה למטה והיינו אבוה: ויש לך דבר שקרב לאיבוד. ואע"ג דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן דלשריפה קאתיין כדאמרי' בהתכלת (לעיל מנחות דף מו:) שאני התם דעיקר מצותן עם הכבשים לאכילה: לאכילה הקשתיו. דאיתקשא מנחת חוטא לחביתין לעניין אכילה ולא להקרבה שזה לאיבוד וזה כליל: מאי קאמר. דהא כליל נמי כתיב ביה אלמא לכליל נמי הוקשה הכי קאמר כלומר האי קרא לאו בחדא מנחה דאי בחדא מנחה לכתוב כליל ונישתוק דלא סבירא ליה הא דמסקינן לקמן משום לאו אלא לא תאכל קאי אמנחת חובתו וכליל תהיה אנדבתו כמו שמפרש אביי ורבא ואתרוייהו פריך ואיפוך אנא ומה שהקדים אביי לא תאכל לכליל תהיה כדי לקיים וכל מנחת כהן אכולהו מנחות דהכי קאמר אביי לא תאכל חובתו לאו חובתו דווקא קאמר אלא כלומר אף חובתו וכל שכן נדבתו אבל כליל תהיה אנדבתו דווקא קאי ורבא לא חייש בהא דשפיר מקיים וכל דמנחות הוקשו לחביתין הך לענין כליל והך לענין לא תאכל: ובסים ריחיה. פירש בקונטרס בחד לישנא דכתיב במנחת נדבה וחביתין ריח ניחוח מה שאין כן במנחת חוטא וקשה דלא חשיב שמן ולבונה לכך נראה כלשון אחר שפירש דמינייהו בסים ריחיה: ורבנן האי כל מנחת כו'. היינו בין רבנן בין ר"ש דפליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון: לאו דזרות. פי' בקונט' וכל זר לא יאכל קודש [וכפירושו] משמע בפ"ק דכריתות (דף ד:) גבי אכל חלב מן המוקדשים דקאמר רבי יהודה לוקה שלש וחשיב תרי לאוין דחלב וחד דכתיב וכל זר לא יאכל קודש וכן בפ' בתרא דמכות (דף יח.) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש ופריך לילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קודש וקשה דההוא קרא בתרומה כתיב כדמוקי ליה בפרק י' יוחסין (קידושין דף סט:) וכתיב לעיל מיניה תושב ושכיר לא יאכל קודש ונראה דגרסי' בתרוייהו וזר לא יאכל כי קודש הם ובההיא שמעתא גופא דמכות (דף יח:) מייתי לה גבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור ואם תאמר והיכי לקי הכא ובכריתות אלאו דזרות הא מסיק התם במכות גבי עולה ה"מ היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי וגבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור קאמר [נמי] דכל היכא דקרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינא ביה וזר לא יאכל כי קודש הם ויש ליישב פירוש הקונטרס דהכא וגירסת הספרים דכריתות ודמכות (גם זה שם) דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קודש אע"ג דכתיב בתרומה דילפינן קודש חט חט מתרומה כדאשכחנא בפרק הנשרפין (סנהדרין פד.) דיליף מעילה מתרומה ולא קים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה אבל אלאו דוזר לא יאכל כי קודש הם לא לקי כיון דלא חזי לכהנים והא דנקט הכא לאו דזרות ולא קאמר לאו דמעילה לישנא דקרא נקט ומיהו קשיא לפירוש זה מהא דתניא התם כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה שלש ופרייך מאי שנא חלב דלוקה שלש דאית ביה הלין תרי לאוין דאמרינן ולאו דזרות דם נמי לילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרינן ולאו דזרות ומשני איצטריך סד"א הואיל ואימעיט דם מטומאה אימעיט נמי דם מזרות קמשמע לן הקישא ואי זרות היינו לאו דמעילה הא בהדיא אימעיט דם מטומאה וממעילה בסוף כל הבשר (חולין קיז:) ובקונטרס לא גריס התם מטומאה אלא ממעילה ויש לפרש דהכי קאמר ס"ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה פירוש מקרבן מעילה אימעיט נמי מזרות כלומר ממלקות דלאו דמעילה דנפיק מוכל זר קמ"ל היקישא דכי ממעטינן דם בסוף כל הבשר היינו דווקא מקרבן מעילה ולא ממלקות והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקישא לקרבן משום דהיקישא גבי לאו כתיב אבל אי גרסינן לטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחין אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי"ל משום דהיקישא דכל חלב וכל דם גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורין וא"ת ואי דמפרשינן דלאו דזרות הוא לאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם תקשי לן דלילקי נמי אלאו דמעילה וי"ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאוי דלא שייכי אלא בחלב ואימורין אבל לאו דמעילה שייך אף בבשר ובקדשי בדק הבית ועוד דשייך נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך התם לעיל דליחייב נמי משום כי קודש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר וא"ת ולרבנן דפליגי התם בכריתות (דף ד:) עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות אם כן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב לאו דזרות וי"ל דפלוגתא לא קמיירי וא"ת אמאי לא חשיב בכריתות (דף ד:) לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז׳:כ״ד) וי"ל דלאו בעניינא דקדשים כתיבא כי הני דהתם ומיהו קשה דלילקי משום לאו דהכא דכל שהוא בכליל תהיה הרי הוא בבל תאכל וי"ל דפלוגתא היא הכא אי נמי הוי לאו שבכללות:

מנחות עד.

Navigate the library