מנחותכט:
טוען את הדף…
אִיפְּסִיקָא לֵיהּ כַּרְעָא דְּהֵ״י דְּ״הָעָם״ בְּנִיקְבָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אִם (מִשְׁתַּיַּיר) [נִשְׁתַּיֵּיר] בּוֹ כְּשִׁיעוּר אוֹת קְטַנָּה – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. רָאמֵי בַּר תַּמְרֵי, דְּהוּא חֲמוּהּ דְּרָמֵי בַּר דִּיקּוּלֵי, אִיפְּסִיקָא לֵיהּ כַּרְעָא דְּוָי״ו דְּ״וַיַהֲרֹג״ בְּנִיקְבָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי יָנוֹקָא דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ – אִי קָרֵי לֵיהּ ״וַיַּהֲרֹג״ כָּשֵׁר, אִי לָא – ״יֵהָרֵג״ הוּא, וּפָסוּל. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרוֹשׁ עַל כׇּל קוֹץ וָקוֹץ תִּילִּין תִּילִּין שֶׁל הֲלָכוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי, אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵן אוֹמְרִים, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לָךְ? אָמַר לָהֶן: ״הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי״, נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ. חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִרְאִיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, רָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר רָבָא: שֶׁבַעה אוֹתִיּוֹת צְרִיכוֹת שְׁלֹשָׁה זִיּוּנִין, וְאֵלּוּ הֵן: שעטנ״ז ג״ץ. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לְהוּ לְסָפְרֵי דַּוְוקָנֵי דְּבֵי רַב, דְּחָטְרִי לְהוּ לְגַגֵּיהּ דְּחֵי״ת, וְתָלוּ לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ דְּהֵ״י. חׇטְרִי לְהוּ לְגַגֵּיהּ דְּחֵי״ת, כְּלוֹמַר: חַי הוּא בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְתָלוּ לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ דְּהֵ״י, כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה מֵרַבִּי אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב ״בִּטְחוּ בַּייָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים״? אֲמַר לֵיהּ: כָּל הַתּוֹלֶה בִּטְחוֹנוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי לוֹ מַחְסֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי קָא קַשְׁיָא לִי, מַאי שְׁנָא דִּכְתִיב ״בְּיָהּ״ וְלָא כְּתִיב ״יָהּ״? כִּדְדָרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִילְעַאי: אֵלּוּ שְׁנֵי עוֹלָמוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד בְּהֵ״י וְאֶחָד בְּיוֹ״ד, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ״ד וְהָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ״י, אִם הָעוֹלָם הַזֶּה בְּיוֹ״ד וְהָעוֹלָם הַבָּא בְּהֵ״י. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם״, אַל תִּקְרֵי ״בְּהִבָּרְאָם״ אֶלָּא: בְּהֵ״י בְּרָאָם. וּמִפְּנֵי מָה נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ״י? מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְאַכְסַדְרָה, שֶׁכׇּל הָרוֹצֶה לָצֵאת יֵצֵא. וּמַאי טַעְמָא תַּלְיָא כַּרְעֵיהּ? דְּאִי הָדַר בִּתְשׁוּבָה מְעַיְּילִי לֵיהּ. וְלִיעַיֵּיל בְּהָךְ, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִטָּהֵר – מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, בָּא לִטַּמֵּא – פּוֹתְחִין לוֹ. וּמַאי טַעְמָא אִית לֵיהּ תָּאגָא? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר – אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ קֶשֶׁר. מִפְּנֵי מָה נִבְרָא הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ״ד? מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ מוּעָטִים. וּמִפְּנֵי מָה כָּפוּף רֹאשׁוֹ? מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ כָּפוּף רָאשֵׁיהֶם מִפְּנֵי מַעֲשֵׂיהֶן, שֶׁאֵינָן דּוֹמִין זֶה לָזֶה. אָמַר רַב יוֹסֵף: הָנֵי תַּרְתֵּי מִילֵּי אָמַר רַב בִּסְפָרִים, וְתַנְיָא תְּיוּבְתֵּיהּ. חֲדָא, הָא דְּאָמַר רַב: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתֵּי טָעִיּוֹת בְּכׇל דַּף וָדַף – יְתַקֵּן, שָׁלֹשׁ – יִגָּנֵז. וְתַנְיָא תְּיוּבְתֵּיהּ: שָׁלֹשׁ – יְתַקֵּן, אַרְבַּע – יִגָּנֵז. תָּנָא: אִם יֵשׁ בּוֹ דַּף אַחַת שְׁלֵימָה – מַצֶּלֶת עַל כּוּלּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: וְהוּא דִּכְתִיב רוּבֵּיהּ דְּסִפְרָא שַׁפִּיר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אִי אִית בְּהָהוּא דַּף שָׁלֹשׁ טָעִיּוֹת, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאִיתְיְהֵיב לְאִיתְּקוֹנֵי מִיתְּקַן. וְהָנֵי מִילֵּי חֲסֵירוֹת, אֲבָל יְתֵירוֹת לֵית לַן בַּהּ. חֲסֵירוֹת מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּמְנוּמָּר. אַגְרָא חֲמוּהּ דְּרַבִּי אַבָּא הֲוָה לֵיהּ יְתֵירוֹת בְּסִיפְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לֵיהּ: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּחֲסֵירוֹת,איפסיקא ליה כרעא דה"י - בתפילין: וי"ו דויהרג - כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו"ד: דלא חכים - דאי חכים מבין שמחרף הוא לומר יהרג כלפי מעלה ואומר ויהרג: לא טפש - שאם טפש אינו יודע לקרות אלא אות שלימה: כתרים - כגון התגין דס"ת: מי מעכב על ידך - מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים: שהגיע לדבר - שצריך טעם: נתיישבה דעתו - של משה הואיל ומשמו אומר אע"פ שעדיין לא קיבלה: במקולין - מקום הקצבין שוקלין בשרו כדאמר בברכות (דף סא:) שסרקו בשרו במסרקות ברזל: שלשה זיונין - ג' תגין קטנים בכל אחת בשין רגל השמאלית וכן בעין בראש הרגל הפנימי וכן כולם ואותם ג' תגין אחד נוטה לימין ואחד נוטה לשמאל ואחד למעלה: שעטנז גץ - והוא הדין לצדיק כפופה ולנון פשוטה: דווקני - שמדקדקים לעשות כתב מיושר: חטרי לגגיה דחית - לגגו של חית עושין למעלה כעין חוטר כזה 
כלומר הקב"ה חי שוכן ברומו של עולם חי"ת היינו חי: ותלו כרעיה דה"י - רגל הפנימי של ה"י תלוי באויר ואינו דבוק לגגו: הוה לו מחסה - דהיינו הכי משמע על שבטחו ביי' עדי עד הוו להם ביה יי' מחסה צור מעוז לעולמים: אחת בה"י ואחת ביו"ד - חלק את שמו והטיף מכל אות ג' טיפין ומאותן טיפין נעשו מים ואש ואויר וכל העולם כולו וכן כתוב בספר יצירה: שדומה לאכסדרה - שפתוח מתחתיו: שכל הרוצה לצאת - ממנו לתרבות רעה יוצא: מעלין ליה - בפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו: ולעיילו בהך - פתח התחתון דנפיק ביה: לא מסתייעא מילתא - דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצר הרע הלכך עבדי ליה סיוע פתח יתירה: הוא יליץ - (אותו) כלומר פותח לו להיות לץ: מסייעין אותו - אלמא בעי סיוע: אית ליה תגא - לה"י כתר קטן בסוף גגו דה"י: מעשיהם אין דומין כו' - וכבודו של זה גדול משל זה משום הכי ראשיהם כפופים דמתבייש מחבירו: תרתי מילי אמר רב בספרים - בהלכות ספרי תורה ולקמן אמרינן אידך מילתא דרב: מצלת על כולן - שאפילו טעיות בכל דף ודף אז מצלת עליהם הך דף שלימה ומתקן: אי בההוא דף שלימה שלשה טעיות מאי - מצלת או אין מצלת מי אמרינן שלימה בלי טעות או דלמא שלימה מד' טעיות אבל שלש לא איכפת לן: הואיל ואתיהב רשות לתקוני - ס"ת שיש ג' טעיות בכל דף מתקן להך דף בת ג' ומצלת על כולם אף על פי שיש ד' בכל שאר הדפין: וה"מ - דאמרינן ד' יגנז כגון חסרות שחסרו ממנו אותיות: אבל יתרות לית לן בה - אלא גוררן: מחזי כמנומר - כשכותב ומגיה בו השיטין את מה שחיסר: הוה ליה יתירות בספריה - ד' בכל דף:זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טפש כו'. מעשה היה בגט שהיה דלי"ת של כדת משה קטנה כמעט כמו יו"ד והביא רבי אליהו ינוקא דלא חכים ולא טיפש וקרא בו כדת והכשירו מהך דשמעתין. מ"ר: ואי לא יהרג הוא ופסול. יש לדקדק מכאן דכתיב ויהרג חסר בלא וי"ו. מ"ר: שעטנז גץ. יש מפרשים ג' זיונים השנים לצד שמאל אחד מלמעלה ואחד מלמטה והאחד לצד ימין כזה 
שעטנ"ז ג"ץ ובפי' שבת כתיבת יד רבי' ש"י צייר אחד מימין ואחד משמאל ואחד מלמעלה כזה 
עוד פי' שיש שעושין שלשתן למעלה כזה 
מ"ר. כתיב בשימושא רבה דמשמע טט דלטטפות צריכה ג' ג' זיונין ור"ת כתב בתיקון ס"ת שלו שהוא שיבוש. מ"ר: דחטריה לגגיה דחי"ת. פי' בקונטרס שהגביה רגל שמאלו של ח' עד למעלה כזה ור"ת פירש באמצע גגו של חית גבוה מעט כמו חטרתא דגמלא דבאמצע כזה 
ולפי' הקונטרס לא יתיישב כל כך הא דאמרינן בסוף הבונה (שבת דף קד:) כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין: ומאי טעמא אית ליה תגא. פי' בקונטרס בסוף ה"י כזה 
ורבינו תם מפרש בתחילה כזה 
כמו תגא דד' בעירובין (דף יג.) ובסוטה (דף כ.) וכפירוש הקונטרס נראה שהכתר לצד פתח התשובה ותגא דקוף כיוצא בו דאמר בפ' הבונה (שבת דף קד.) מ"ט מהדר תגא דקוף לגב' רי"ש אמר הקב"ה רשע אם אתה חוזר בך אני אעשה לך כתר כמותי. מ"ר: ותניא תיובתא. בחדא לאו תיובתא גמורה היא אלא דבדוחק מיתרצא. מ"ר: תנא אם יש בו דף אחד כו'. ודוקא מעיקרא דאי יכול לתקן במה שיחזור ויכתוב דף שלם אמאי יגנז. מ"ר: