טוען את הדף…
הַאי ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ – אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. אַתָּה אוֹמֵר אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״, הֲרֵי בַּעֲלַת חָמֵשׁ אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״עַל אַרְבַּע״? אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת בַּעֲלַת חָמֵשׁ וּלְהוֹצִיא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ? מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלַת חָמֵשׁ, שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ אַרְבַּע, וּמוֹצִיא אֲנִי בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ, שֶׁאֵין בִּכְלַל שָׁלֹשׁ אַרְבַּע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מֵ״אֲשֶׁר״ נָפְקָא. וְרַבָּנַן, ״אֲשֶׁר״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ. וְרַבָּנַן, הַאי ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״, רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה (בּוֹ) [בָּהּ], וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ קְרִיַּת שְׁמַע, דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״ – רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַסְּמוּכָה לָהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ מִצְוַת כִּלְאַיִם, דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֹת ה׳״, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּיב אָדָם בְּמִצְוָה זוֹ נִתְחַיֵּיב בְּכׇל מִצְוֹת כּוּלָּן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ הִיא. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֹת ה׳״, שְׁקוּלָה מִצְוָה זוֹ כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם... וַעֲשִׂיתֶם״ – רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה, זְכִירָה מְבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיָּה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר: כׇּל הַזָּרִיז בְּמִצְוָה זוֹ זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּתִיב הָכָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד״. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּיבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוֹת, תְּפִילִּין בְּרָאשֵׁיהֶן וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן וְצִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן וּמְזוּזָה לְפִתְחֵיהֶן, וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: ״שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס דָּוִד לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְרָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד עָרוֹם, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁאֶעֱמוֹד עָרוֹם בְּלֹא מִצְוָה! וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר בַּמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ, נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא, אָמַר עָלֶיהָ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד״, עַל מִילָה שֶׁנִּיתְּנָה בַּשְּׁמִינִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, הַכֹּל בְּחִיזּוּק שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״, וְאוֹמֵר: ״חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גָּדוֹל עוֹנְשׁוֹ שֶׁל לָבָן יוֹתֵר מֵעוֹנְשׁוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁנֵי עֲבָדָיו, לְאֶחָד אָמַר: ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט״, וּלְאֶחָד אָמַר: ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל זָהָב״, וּפָשְׁעוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא הֵבִיאוּ, אֵיזֶה מֵהֶן עוֹנְשׁוֹ מְרוּבֶּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁאָמַר לוֹ ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט״ וְלֹא הֵבִיא. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא, בְּשַׁבְּתָא וּבְיוֹמֵי טָבֵי, טָרַח וּמְמַלֵּי לְהוּ בְּאִיסְפַּרְמָקֵי וּמַגְדֵי. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בְּכׇל יוֹם, אֵלוּ הֵן: ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי גּוֹי״, ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי אִשָּׁה״, ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי בּוּר״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שַׁמְעֵיהּ לִבְרֵיהּ דַּהֲוָה קָא מְבָרֵךְ ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי בּוּר״, אֲמַר לֵיהּ: כּוּלֵּי הַאי נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא מַאי מְבָרֵךְ? ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי עֶבֶד״? הַיְינוּ אִשָּׁה! עֶבֶדהאי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה - לרבות כסות סומא לא איצטריך דהשתא ומה כסות לילה מיחייבי כ"ש כסות סומא דישנה בראייה אצל אחרים: ולא ג' - דטלית בעלת ג' פטורה: מאשר - ריבויא: זו קריאת שמע - דכשתכיר מנין של ציצית קרא את ק"ש: כיון דנתחייב במצוה זו - שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות ביום ור"ש היא ל"א כיון שנתחייב אדם שהגיע לכלל מצוה דהיינו י"ג שנה נתחייב בכל המצות ולהכי אתא עיקר מילתא: ור"ש היא - דפוטר בנשים דאי רבנן הא איכא נשים חייבות בה ופטורות מכמה מצות: שקולה מצוה זו - מדכתיב את כל מצות ועוד דציצית בגימטריא ת"ר וה' קשרים וח' חוטין הרי תרי"ג: ראיה - ציצית מביאה לידי זכירת מצות: כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם (דברים ו) ואותו תעבוד - מה להלן שכינה אף כאן שכינה: שבע ביום - תפילין בראש ובזרוע הרי שתים וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע: הכל בחיזוק - מכל וכל עומד בחזקה שלא יחטא: המשולש - תפילין וציצית ומזוזה: סביב ליראיו - העושים מצות ויחלצם מחטא [את הצדיקים]: מה נשתנה תכלת - שיחדו הקב"ה למצוה זו: דומה לים - שנעשו בו נסים לישראל: ורקיע לכסא הכבוד - ומכח התכלת מזכיר היושב על כסא ועוד נאה לישראל שיהא כסאו עליהם שנאמר ותחת רגליו וגו' דהיינו רקיע: וכתיב ספיר - ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כבמחזה כסא ותכלת לים וים לרקיע ואנן קחזינן: גדול עונשו של לבן - למי שאינו מטיל ציצית ותכלת: חותם - היו עושים לבהמה ולעבד כשקונין אותן לשם סימן עבדות: זה שאמר לו המלך הבא חותם של טיט - שמצוי הוא ולא הביא עונשו מרובה: מה ה' אלהיך וגו' - קרי ביה מאה: בשבתות וימים טובים - דלא מצלו י"ח: טרח וממלא להו - למאה ברכות: באספרמקי ומגדי - אספרמקי בשמים ומגדי מיני מגדים שטעונים ברכה: כולי האי נמי - דמשבחת נפשך דאינך עם הארץ ל"א כולי האי נמי בשלמא עובד כוכבים ואשה הואיל ולא בני מצוה נינהו שפיר מברכת אלא בור בר מצות הוא: אלא מאי מברך - להשלים ג' ברכות דר"מ: היינו אשה - דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו ל"א היינו אשה דלענין מצות אשה ועבד שוין דגמרינן לה לה (חגיגה דף ד.):ורבי שמעון מאשר [נפקא]. ר"ת לא גריס ליה דא"כ כולהו מרבו בעלת חמש ופ"ב דזבחים (דף יח:) תניא ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש ומוקי לה כר"ש ומיהו על כרחין נ"ל דתלת תנאי הוו ואליבא דר"ש פליגי התם דהא קיימא לן הלכה כר"ש בכסות לילה כמו שהוכחתי למעלה (דף מ:) וקיימא לן נמי דבעלת חמש חייבת לעיל (מנחות דף לז:) גבי האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד כלום דשויה בעלת חמש ואנן כמאן אלא על כרחין גירסא נכונה היא והא דפ' בית שמאי (זבחים דף מ.) לא דריש ר"ש אשר היינו לההיא דרשא וכי האי גוונא הוי טובא: ואיזו זו זו קרית שמע. אסמכתא בעלמא דקרית שמע דרבנן: בין תכלת ללבן. בברכות (דף ט:) אמרינן בין תכלת [שבה] ללבן שבה פירש בקונטרס בין צמר שקלט צבע תכלת לצמר שלא קלט וליתא דא"כ מאי ראיה זו ובערוך פי' בין חוליא של תכלת לחוליא של לבן ופ"ק דברכות ירושלמי כיני מתניתין בין תכלת שבציצית ללבן שבה וראיתם אותו מן הסמוך ר"א דאמר כדי שיכיר בין תכלת לכרתי וראיתם אותו שיהא ניכר בין הצבועים: ה"ג רקיע דומה לספיר. דהכי כתיב קרא וה"נ גרסי' פרק כסוי הדם (חולין דף פט.) ולא כספרים דגרסי רקיע דומה לכסא הכבוד: חותם של טיט. מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף נז:) כבלא דעבדא תנן: שואל מעמך. פי' ר"ת דהוי מלא ויש מאה אותיות בפסוק וי"מ דמה עולה בא"ת ב"ש מאה ובקונטרס פירש אל תקרי מה אלא מאה כלומר שחייב ק' ברכות וי"מ כדי להשלים מאה באותיותיה וכי קרית מאה הרי כולן: