Menachot 24b · Talmud

מִדְרָס וַעֲשָׂאוֹ וִילוֹן – טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה? אֶלָּא שֶׁאִם נָגַע בּוֹ הַזָּב, טָמֵא מַגַּע הַזָּב. כִּי נָגַע בּוֹ הַזָּב מִיהָא טָמֵא, וַאֲפִילּוּ לְבַסּוֹף כְּטָמֵא מִדְרָס, וְאַחַר כָּךְ מַגַּע הַזָּב, אַמַּאי? לֵימָא: שְׂבַע לֵיהּ טוּמְאָה! אֲמַר לֵיהּ: וּמִמַּאי דְּהַאי ״שֶׁאִם נָגַע בּוֹ הַזָּב״ לְבָתַר מִדְרָס? דִּילְמָא מִקַּמֵּי מִדְרָס, דְּהָוְיָא טוּמְאָה חֲמוּרָה עַל טוּמְאָה קַלָּה. אֲבָל הָכָא, דְּאִידֵּי וְאִידֵּי טוּמְאָה קַלָּה – לָא. אֶלָּא מִסֵּיפָא, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּשְׁנֵי סְדִינִין הַמְקוּפָּלִין וּמוּנָּחִין זֶה עַל זֶה וְיָשַׁב זָב עֲלֵיהֶן, שֶׁהָעֶלְיוֹן טָמֵא מִדְרָס, וְהַתַּחְתּוֹן טָמֵא מִדְרָס וּמַגַּע מִדְרָס. וְאַמַּאי? לֵימָא: שְׂבַע לֵיהּ טוּמְאָה! הָתָם בְּבַת אַחַת, הָכָא בְּזֶה אַחַר זֶה. אָמַר רָבָא: עִשָּׂרוֹן שֶׁחִלְּקוֹ, וְאָבַד אֶחָד מֵהֶן, וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו, וְנִמְצָא הָרִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן מוּנָּחִין בְּבִיסָא – נִטְמָא אָבוּד, אָבוּד וְרִאשׁוֹן מִצְטָרְפִין, מוּפְרָשׁ אֵין מִצְטָרֵף. נִטְמָא מוּפְרָשׁ – מוּפְרָשׁ וְרִאשׁוֹן מִצְטָרְפִין, אָבוּד אֵין מִצְטָרֵף; נִטְמָא רִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִין. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ נִטְמָא אֶחָד מֵהֶן נָמֵי – שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִין, מַאי טַעְמָא? כּוּלְּהוּ בְּנֵי בִיקְתָּא דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ. וְכֵן לְעִנְיַן קְמִיצָה, קָמַץ מִן הָאָבוּד – שְׁיָרָיו וְרִאשׁוֹן נֶאֱכָלִין, מוּפְרָשׁ אֵינוֹ נֶאֱכָל; קָמַץ מִן הַמּוּפְרָשׁ – שְׁיָרָיו וְרִאשׁוֹן נֶאֱכָלִין, אָבוּד אֵינוֹ נֶאֱכָל. קָמַץ מִן רִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶם אֵינָן נֶאֱכָלִין. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ קָמַץ מֵאֶחָד מֵהֶן, שְׁנֵיהֶן אֵינָן נֶאֱכָלִין. מַאי טַעְמָא? כּוּלְּהוּ נָמֵי בְּנֵי בִיקְתָּא דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: וְשִׁירַיִם דִּידֵיהּ מִיהָא נֶאֱכָלִין? הָא אִיכָּא דַּנְקָא דְּקוֹמֶץ דְּלָא קָרֵיב! מַתְקֵיף לַהּ רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא: וְקוֹמֶץ גּוּפֵיהּ הֵיכִי קָרֵיב? הָא אִיכָּא תְּלָתָא חוּלִּין. רַב אָשֵׁי אָמַר: קוֹמֶץ בְּדַעְתָּא דְּכֹהֵן תַּלְיָא מִילְּתָא, וְכֹהֵן כִּי קָמֵיץ – אַעִשָּׂרוֹן קָא קָמֵיץ.

מדרס - ששכב עליו זב: ועשאו וילון - פרשו לפני הפתח וקבעו שם: טהור מן המדרס - ולא יטמא עוד אדם שהרי אין עשוי למדרס וכל שאינו ראוי למדרס אינו טמא מדרס דאמרינן במסכת חגיגה (דף כג:) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אבל טמא מגע מדרס לטמא אוכלים ומשקים כמי שנגע במדרס: אלא - להכי מהני ליה וילון שאם נגע בו זב קודם שעשאו וילון והיו עליו שתי טומאות מדרס ומגע עכשיו טהור מן המדרס מלטמא אדם או כלים ונשארה עליו תורת מגע לאוכלין ומשקין: כי נגע בו זב מיהא טמא - נמי טומאת מגע אפי' לבסוף לאחר שנטמא מדרס חלה טומאת מגע להאי עניינא שכשיעשנו וילון ויטהר מן המדרס תחול עליו טומאת מגע: ואמאי נימא הא שבע ליה - טומאת מדרס: דילמא מקמי מדרס - נגע בו ואח"כ דרס עליו דהכא ליכא למיפרך הא שבע ליה משום דטומאה אחרינא חמורה מן הראשונה וחלה עליה אבל הכא גבי עשרונות דאידי ואידי ראשונה ושניה קלה היא דבין זו ובין זו טומאת אוכלין היא ולא חיילא שניה כלל: אלא מסיפא - נפקא דלא אמר שבע לה טומאה: תחתון טומאת מדרס - שאפילו י' מצעות תחתיו כולן מטמאות מדרס: מגע מדרס - משום דנגע בעליון ונפקא מינה שכשיעשנו לתחתון וילון ויטהר מן המדרס עדיין יהא טמא טומאת מגע: לימא שבע ליה - טומאת מדרס: הכא בזה אחר זה - גבי חצאי עשרונים: אבוד וראשון מצטרפין - ונטמא הראשון מחמת זה בצירוף כלי: מופרש - שהפריש תחת זה אינו מצטרף לפסול עמו שהרי לא הופרש ע"מ להצטרף עם האבוד שהרי שניהם אבודים: בני ביקתא דהדדי - בני בית אחד הן שכולן מכח מנחה אחד באו: ביקתא - בי עקתא בית צר: קמץ מן הראשון שניהם האחרים אין נאכלין - שהרי שניהם נזקקין לקומצו של ראשון וקומץ אינו מתיר אלא עשרון אותו חצי שהופרש ממנו ואחד מן החצאין הללו וכיון דלא ידע איזהו לא נאכל לא זה ולא זה: ושירי' דידיה - דאותו חצי עשרון ראשון שהופרש ממנו הקומץ: והא איכא דנקא דקומץ דלא קריב - דהא תילתא דהאי קומצא אינו חשוב מחמת חצי עשרון השלישי הוא שהרי שלשתן הוזקקו לקומץ זה הילכך הוי האי קומץ חסר תילתא דמטי דנקא לכל חד משני חצאי עשרונים המכשירים את המנחה דנקא ששית דנקא קומץ לכל חצי עשרון מן השנים שהמנחה נכשרת בהן: אמר רב אשי - הנך תרתי פירכי לאו פירכי דכיון דלא קמץ אלא מן האחד קמיצת המנחה בדעתא דכהן תליא וכהן כי קמץ אדעתא דעשרון חד הוא דקמץ הילכך קומץ קרב שירי ראשון נאכלין והשנים אינן נאכלין משום דאין לעמוד על סופו איזה מהן נצטרף עם הראשון בדעת הכהן להיות ניתר בקומץ:

ועשאו וילון טהור מן המדרס. וכגון דעבד ביה שינוי מעשה כדאמר בפרק במה אשה (שבת ד' נח:) דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה ובמסכת כלים בפרק הכרים (מ"ו) מפרש איזו היא שינוי מעשה דתנן סדין שהוא טמא מדרס עשאה וילון טהור מן המדרס אבל טמאה טמא מת מאימתי טהרתה ב"ש אומרים משיתפר וב"ה אומרים משיקשר ר"ע אומר משיקבע וכי באיזה מדרס נגע זה לפי מה שהוא ר"ל דלא אמרינן שבע ליה טומאה צ"ל דאיירי בבגד שלא נקפל משדרס עליו הזב ועוד צ"ל דלא מיירי בשדרס עליו ברגלו ערום או נעול או בדבר שמטמא מדרס דא"כ אתיא ליה מדרס ומגע בבת אחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה כדמסקי' אלא כגון שיש פשוטי כלי עץ מפסיקין או דברים שאין מטמאין מדרס: כי נגע בו הזב מיהא טמא ואפילו לבסוף כו'. לפי מה דס"ל לאביי שאין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה כדמוכח בסמוך כשבא לדקדק מסיפא יש לתמוה דמתנא קמא היה לו לדקדק דלא אמרינן שבע ליה טומאה דקאמר אבל טמא מגע מדרס ופירושו בבת אחת באתה לו טומאת מדרס וטומאת מגע לפי שנוגע בעצמו דת"ק דרבי יוסי הוא ר"מ דקסבר טומאת בית הסתרים מטמא כדאשכחן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עב:) דפליגי כי האי גוונא בשלשה על שלשה שנחלק וי"ל דלכך דייק מר' יוסי שלא תאמר הא דפליג עליה ר' יוסי וקאמר באיזה מדרס נגע זה היינו משום דס"ל דאמרינן שבע ליה טומאה וא"ת בס"פ העור והרוטב (חולין דף קכח:) גבי (חתיכת כזית אבר) מן החי דאמר חישב עליו ואח"כ חתכו טמא לפי שירד עליו תורת טומאת אוכלין כשחישב עליו ואמאי נימא שבע ליה טומאה שהוא טמא טומאת אבר מן החי החמורה וי"ל דאיכא נמי חומרא בטומאת אוכלין שמועיל לטמא טומאה בפחות מכביצה אוכלין וזה משלימו לכביצה ואין לתרץ דהאי דחישב עליו ואח"כ חתכו טמא משום דטומאת בית הסתרים [לא] מטמיא [דהתם אמרי' דמטמיא] דמוקי לה כר"מ ומיהו היא גופא תימה ואמאי לא אתיא כרבי יוסי ונימא דטמא משום דמקבל טומאה משעת פרישתו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ב על שלש (הבגד) הבאות מבגד גדול דבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וי"ל דבהעור והרוטב (שם דף קכח:) מיירי אפילו אין נשאר באבר כדי להעלות ארוכה כשחותכו דלא מטמיא ומיהו קשה בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה:) גבי יוצא גזרו ביה טומאה או לא גזרו דקאמר ת"ש אבר שיצא מקצתו חותך כו' ואי אמרת גזרו ביה רבנן טומאה כי חתיך ליה מאי הוי הא קא מטמא ליה ומשני טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא ואכתי הא קא מטמא בשעת פרישתו ואין לומר דליכא כשיעור במה שבחוץ דא"כ לא הוה צריך לטעמא בית הסתרים ואליבא דרבינא הוא דמשני הכי אחר כך ויש לומר דמיירי בפסחים (דף פה.) ובהעור והרוטב (חולין דף קכח:) בניתזים בעל כרחו דהא בכריתות בפרק אמרו לו (כריתות דף טו:) מוכח דלא מקבל טומאה בשעת פרישתו גבי אבר המדולדל באדם ומיהו לא מסתברא דמיתוקם ההיא דפסחים בניתזין בעל כרחו דהא קתני חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ושמא כשחותך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהסכין מפריש בין זה לזה א"נ מחתך בסכין מעט ומשליך וחוזר ומחתך מעט [ומשליך] עד שמחתך את כולו שאינו נוגע עכשיו בבת אחת וכן מפרש בהדיא בירושלמי במחתך כל שהוא ומשליך ואם תאמר אמאי איצטריך לשנויי בהעור והרוטב (שם דף קכט.) דאתיא כר"מ לימא דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו כדקאמר רבינא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף פה.) ויש לומר דההיא סוגיא דלא כרבינא א"נ לא אמרינן חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו אלא בדבר העומד ליחתך כי ההיא דבשר שיצא והוציא עובר את ידו ודומיא דידות הכלים שעתיד לקצצן ואם תאמר בפרק ואלו קשרים (שבת דף קיב:) ובפרק ב' דעירובין (דף כד.) דאמרינן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ופריך מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא מיתקנא ראשונה ומשני פנים חדשות באו והשתא אימת אתא ליה אי קודם שנפסקה ראשונה אם כן כמו שטיהר מן המדרס יטהר ממגע דהא שבע ליה טומאה ויש לומר דכשתיקן אוזן ראשונה חל על אוזן מגע ומדרס בבת אחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה כדמסקינן ומגו דחייל מגע אאוזן חייל נמי אכוליה סנדל כיון דהכל כלי א' והר"ש מפרש דלא שייך שבע ליה טומאה בטומאה הבאה מעצמו כגון ההיא דסנדל ודחישב עליו ואחר כך חתכו ומדרס מגע דת"ק דר' יוסי דבאה מעצמו שנוגע בעצמו אבל סדינים המקופלים טמא על מה שנגע בחבירו: בשני סדינים המקופלים כו'. בשניתלה למעלה מזה ויש אויר קצת ביניהם איירי דאי בזה על גב זה ממש אי כשישב הכביד עליהם שניהם בבת אחת א"כ עליון ליטמא מגע כמו תחתון ואם הכביד על העליון תחילה א"כ קודם לתחתון מגע למדרס כשנגע בעליון וטומאת מדרס לא מטמא תחתון עד שיכביד עליו אבל כשיש אויר ביניהם כי אתי זב ויתיב בעליון מיד כשנוגע עליון בתחתון אתי לתחתון מדרס ומגע בבת אחת ולעליון קדם לה מדרס למגע וא"ת אמאי איצטריך לשנויי שיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה לימא דקא מיירי במקופלים זה על גב זה דקדם התחתון מגע למדרס ושמא קסבר דמכביד על שניהם בבת אחת ועוד א"כ מאי מודה היינו שאם נגע בהם הזב דאוקימנא מקמי מדרס וא"ת ותיקשי ליה לאביי היא גופא מאי שנא תחתון מעליון שאין אביי מחלק בבת אחת וא"כ עליון נמי ליטמא מדרס ומגע דהא קנגע בתחתון וי"ל דיודע היה אביי שיש חילוק אלא לרבא הוה מקשה משום דאית ליה שבע טומאה אפי' היכי דמהני מגעו לטמא החצי עשרון אחר דא"כ אפילו בבת אחת נמי נימא שבע ליה טומאה ולא ליחול עליה טומאת מגע אי נמי משווה בת אחת לזה אחר זה דלעיל דהוי קלה על קלה:

מנחות כד:

Navigate the library