מנחותעב.
טוען את הדף…
סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, וּמִפְּנֵי בֵּית הָאֵבֶל, וּמִפְּנֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. מַאי טַעְמָא? ״קְצִירְכֶם״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא קְצִיר מִצְוָה. וְלֹא יַעֲשֶׂה כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים. מַאי טַעְמָא? דְּכַמָּה דְּאֶפְשָׁר לָא טָרְחִינַן. מִצְוַת הָעוֹמֶר לְהָבִיא מִן הַקָּמָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמִּצְוַת הָעוֹמֶר לְהָבִיא מִן הַקָּמָה, מִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא מִן הַקָּמָה יָבִיא מִן הָעֳמָרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״. דָּבָר אַחֵר: ״תַּקְרִיב״ – לְפִי שֶׁמִּצְוָה לְהָבִיא מִן הַלַּח, וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא מִן הַלַּח יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״. דָּבָר אַחֵר: ״תַּקְרִיב״ – לְפִי שֶׁמִּצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלַּיְלָה, מִנַּיִן שֶׁאִם נִקְצַר בַּיּוֹם כָּשֵׁר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״. וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״, ״תַּקְרִיב״ – כׇּל שֶׁהוּא, ״תַּקְרִיב״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״תַּקְרִיב״ – וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״תַּקְרִיב״ – וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. נִקְצַר בַּיּוֹם – כָּשֵׁר. וְהָתְנַן: כׇּל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעוֹמֶר, וּלְהַקְטִיר חֲלָבִים וְאֵבָרִים. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ כׇּל הַיּוֹם – כָּשֵׁר כׇּל הַיּוֹם, דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בְּלַיְלָה – כָּשֵׁר כׇּל הַלַּיְלָה. קָתָנֵי לַיְלָה דּוּמְיָא דְּיוֹם, מָה דְּיוֹם – בַּלַּיְלָה לָא, אַף דְּלַיְלָה – בַּיּוֹם נָמֵי לָא. אָמַר רַבָּה: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי, וְהָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב מִנְחַת הָעוֹמֶר וְנִטְמֵאת, אִם יֵשׁ אַחֶרֶת – אוֹמֵר לוֹ: ״הָבֵא אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ״, וְאִם לָאו – אוֹמֵר לוֹ: ״הֱוֵי פִּקֵּחַ וּשְׁתוֹק״, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אוֹמַר לוֹ: ״הֱוֵי פִּקֵּחַ וּשְׁתוֹק״, שֶׁכׇּל הָעוֹמֶר שֶׁנִּקְצַר שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתוֹ – פָּסוּל. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ שֶׁל אָבִיו אֲמָרָהּ, דִּתְנַן: כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר קְצִירַת הָעוֹמֶר מִצְוָה, דִּתְנַן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעוֹמֶר שֶׁהִיא מִצְוָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נִקְצַר שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתוֹ כָּשֵׁר, אַמַּאי דָּחֵי שַׁבָּת? נִקְצְרֵיהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת! אֶלָּא מִדְּדָחֵי שַׁבָּת, שְׁמַע מִינַּהּ: נִקְצַר שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתוֹ – פָּסוּל. וְרַבִּי, לָאו תַּלְמִידֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לְמֵדִין תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּתְקוֹעַ, הָיִינוּ מַעֲלִין לוֹ שֶׁמֶן וַאֲלוּנְטִית מֵחָצֵר לְגַג, וּמִגַּג לְקַרְפֵּיף, וּמִקַּרְפֵּיף לְקַרְפֵּיף אַחֵר, עַד שֶׁאָנוּ מַגִּיעִין לְמַעְיָין שֶׁאָנוּ רוֹחֲצִין בּוֹ. סָבַר לַהּ כְּאִידַּךְ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ, שֶׁהֲרֵי הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים כְּשֵׁרִים כׇּל הַלַּיְלָה, וְלֹא הָיָה מַמְתִּין לָהֶן עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.ר"מ סבר לה כר"ע בחדא בלא הביא שליש ופליג עלי' בהביא שליש: מ"ט - אאבל ואבית המדרש קאי דנטיעה נפקא לן כדלעיל ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ומבית האילן אין מביאין עומר [כדאמרינן] בפ' כל קרבנות (לקמן מנחות דף פה.) ללישנא דפרישית לעיל משום כלאים מהדר אף אנטיעות: קצירכם - ראשית קצירכם (ויקרא כ״ג:י׳) לקצירכם תהא זו ראשית ולא לקציר מצוה: מה ת"ל - והא כתיב בסיפיה דקרא תקריב מנחת בכוריך: מן הקמה - דכתיב חרמש בקמה: מן הלח - דכתיב כרמל: בלילה - כדאמרן בריש פירקין אי אתה מוצא תמימות אלא א"כ אתה מתחיל מבערב: כל שהוא - אף מן העמרים: מ"מ - אף מן הרחוק מירושלים: ולהקטיר חלבים - מה שמתעכל מן המזבח מחזיר כל הלילה: שמצותו כל היום - כגון שחיטה וזריקת דמים דכתיב (ויקרא ז׳:ל״ח) ביום צותו את בני ישראל וגו': מה דיום בלילה לא - דקדשים ששחטן בלילה פסולין דאמר במסכת נדה (דף מ.) זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין פרט לכששחטה בלילה פסולה כו' בפרק יוצא דופן (שם): אם יש אחרת - אפילו במחובר מביאין אחרת תחתיה וקוצרין וטוחנין אותה ביום שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה ואפי' דיחיד: שנקצר שלא כמצותו פסול - (הלכך) ומצות קצירה בלילה ולא ביום הלכך הא דתני לעיל נקצר ביום כשר רבי היא והא דתניא פסול רבי אלעזר ברבי שמעון: [רבו של אביו] - ר"ש תלמידו של ר"ע כדאמר ביבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:) והיה העולם שמם עד שבא ר"ע כו': כלל אר"ע - במילה קא מיירי בפרק רבי אליעזר דמילה: וסבר לה - ר' אלעזר כר' ישמעאל דאמר קציר העומר מצוה ודוחה שבת: ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת - הא סבירא לן כר"ע דכל שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ומצותו לא הויא אלא במוצאי י"ט וגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום: ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא - בתמיה ואמאי לא שמיע ליה מדר"ש דסבר לה כר"ע דכל שאפשר מע"ש לא דחיא שבת: היינו מעלין לו כו' - ורבי שמעון לטעמיה דאמר בעירובין (דף פט.) אחד גגות וחצירות רשות אחת להן לכלים ששבתו בתוכן: אלונטית - בגד להסתפג בו: סבר לה כאידך דר"ש - דאמר חביבה מצוה בשעתה הלכך אף על גב דכשרה מע"ש עבדי לה בשעתה ודחיא שבת וגבי מילה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת כגון הבאת אזמל דאין לה זמן קבוע: אברים ופדרים כשרין כל הלילה ולא היה ממתין - לאברי תמידין ומוספין דשבת עד שתחשך אלמא דחינן שבת משום חביבה מצוה בשעתה:סבר לה כוותיה בחדא. בכה"ג הוה מצי לשנויי לעיל דאמר בשיטת ר"ש אלא ניחא ליה לאוקומי כר"ע רביה ואיכא השתא שלשה תנאי: קצירכם ולא קציר מצוה. בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) דריש קצירכם שלכם יהא ואידך קצירכם דכל ישראל: כריכות. פירש בקונט' אלומות ואי אפשר לומר כן כדמוכח פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כב:): מנין שאם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת. לרבי אליעזר דאמר (דאי) [דאפי'] אפשר לעשות מערב שבת דוחה את השבת ניחא אבל לר' עקיבא לא יתכן אע"ג דמצותו בלילה כיון דבדיעבד ביום כשר וצריך לומר דדוחה את השבת לאו אקצירה קאי אלא אהקרבה והא דלקמן דדריש ליה ממועדי ה' שהכתוב קבע מועד אחד לכולן והכא מייתי לה מתקריב לאו דוקא דהא טומאה נפקא לן לקמן ממועדי ה' והכא מייתי לה מתקריב: אף דלילה ביום לא. ע״כ ביום שלמחרת קאמר דאי ביום שלפניו הרי הקטר חלבים דכשרים ביום שחיטתן ותימה דא״כ מאי קשה לימא מתני' דלמא נקצר ביום כשר היינו ביום שלפניו כהקטרת חלבים וי״ל דלענין קצירה לא שייך לחלק בין יום שלפניו ליום שלאחריו כדילפינן בריש פירקין (מנחות דף סו.) קצירה וספירה: הא רבי הא רבי אלעזר ברבי שמעון. כסתם משנה דמגילה (דף כ:) הלכה כדפרישית בריש פירקין (מנחות דף סו. ד״ה זכר): הבא אחרת תחתיה. בפ"ק דיומא (דף ז.) מפרש דאפילו למאן דאמר טומאה הותרה היא בציבור מביא אחרת להתיר שירים: בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה. מילתיה דר' עקיבא בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל.) ובפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף סט:) ולקמן בשתי הלחם (מנחות דף צו.) ולא סבר לה כוותיה לגמרי אלא בההיא דכל מלאכה שאפשר כו' דפליג ר' אליעזר ולא סבר ליה כוותיה דשמותי הוא אבל בההיא דמה חריש רשות סבר לה כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא דמוקי קרא לחריש של ערב שביעית: אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת. ואע"ג דלכתחילה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן: