מנחותצא:
טוען את הדף…
דְּאָמַר מָר: חַטָּאת וְאָשָׁם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זָּבַח״. הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּתַרְוַיְיהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאָשָׁם לְהַכְשִׁיר וְחַטָּאת לְכַפֵּר – בָּעֵינַן תְּרֵי קְרָאֵי. ״זָבַח״ – זוֹ חַטַּאת מְצוֹרָע, וְאֵימָא זוֹ חַטָּאת וְאָשָׁם דְּנָזִיר. לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ – בְּעוֹלָתוֹ וּבִשְׁלָמָיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּעוֹלָתוֹ וּבִשְׁלָמָיו, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ חַטָּאת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ״. אַיִל בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ אֵלָיו. מָה אַיִל מְיוּחָד בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, אַף כֹּל בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה. ״עֹלָה״ – זוֹ עוֹלַת מְצוֹרָע, וְאֵימָא זוֹ עוֹלַת יוֹלֶדֶת? אָמַר אַבָּיֵי: עוֹלַת יוֹלֶדֶת מִסֵּיפָא דִּקְרָא נָפְקָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״לַכֶּבֶשׂ״ – זוֹ עוֹלַת יוֹלֶדֶת, ״הָאֶחָד״ – זֶה אַחַד עָשָׂר שֶׁל מַעֲשֵׂר [שֶׁקָּרֵב שְׁלָמִים]. שֶׁלֹּא מָצִינוּ לָהּ בְּכׇל הַתּוֹרָה, שֶׁיְּהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר. רָבָא אָמַר: אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ שְׁלֹשָׁה רִבּוּיִין? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ מְצוֹרָע. ״לָאַיִל״, לְמָה לִי? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְרַבּוֹת אֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. אֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, מִ״בְּמוֹעֲדֵיכֶם״ נָפְקָא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי דְּצִבּוּר, אֲבָל דְּיָחִיד – לָא. וּמַאי שְׁנָא מֵעוֹלַת יוֹלֶדֶת? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי – דָּבָר שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן, אֲבָל דָּבָר שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן – אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן. ״אוֹ לָאַיִל״, לְמָה לִי? לְרַבּוֹת אֶת הַפַּלְגָּס. הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר בִּרְיָה הוּא, דִּתְנַן: הִקְרִיבוּ – מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵי אַיִל, וְאֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ מִזִּבְחוֹ, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אוֹ לָאַיִל״ – לְרַבּוֹת אֶת הַפַּלְגָּס. אֶלָּא לְבַר פְּדָא, דְּאָמַר: מַיְיתֵי וּמַתְנֵי, דִּסְפֵיקָא הוּא, אִצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי סְפֵיקָא? וַדַּאי לְבַר פְּדָא קַשְׁיָא. ״כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים״. ״לְשׁוֹר הָאֶחָד״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי אַיִל לְנִסְכֵי כֶבֶשׂ, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי פַר לְנִסְכֵי עֵגֶל – תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַשּׁוֹר הָאֶחָד״. ״אוֹ לָאַיִל״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי בֶּן שָׁנָה לְנִסְכֵי בֶּן שְׁתַּיִם, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי בֶּן שְׁתַּיִם לְנִסְכֵי בֶּן שָׁלֹשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד״. ״אוֹ לַשֶּׂה בַּכְּבָשִׂים״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי כֶבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי כִבְשָׂה לְנִסְכֵי רְחֵלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לַשֶּׂה בַּכְּבָשִׂים״. ״אוֹ בָעִזִּים״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי כֶבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי גְדִי לְנִסְכֵי שָׂעִיר – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בָעִזִּים״. אָמַר רַב פָּפָּא: בָּדֵיק לַן רָבָא,דאמר מר - גבי נזיר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים אין לי אלא תחת זבח השלמים תחת הדוד של חטאת ואשם מנין ת"ל זבח: ה"מ - דנפקי תרוייהו חטאת ואשם של נזיר דכי הדדי נינהו דתרוייהו (חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא) להכשירו ביין וליטמא במתים אתו אבל הכא במצורע דאשם להכשירו לבא במחנה אתי וחטאת לכפר דעל ז' דברים נגעים באין: חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא: לא ס"ד - דמנחתם ונסכיהם דכתיב בנזיר טהור בעולתו ושלמיו הכתוב מדבר דטעונים נסכים ולא חטאתו של טהור ואשמו של נזיר טמא: איל בכלל היה - דהא כתיב ברישא ואיל אחד תמים לשלמים: מה איל - שהוא שלמים מיוחד שבא בנדר ונדבה: אף כל בא בנדר ונדבה - אוציא חטאת ואשם שאין באין בנדר ובנדבה שאין טעונין נסכים הילכך ליכא לרבות לנסכים מזבח אלא חטאת מצורע: זו עולת יולדת - שטעונה נסכים: זה אחד עשר של מעשר - דטעון נסכים כדתנן (בכורות דף ס.) קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי"א עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו והאחד עשר קרב שלמים וטעון נסכים: שיהא טפל חמור מן העיקר - אלא זה דמעשר גופיה לא בעי נסכים והאי דאתי מכחו טעון נסכים: רבא אמר - לא מצית למימר לא חטאת ואשם דנזיר ולא עולה דיולדת דג' ריבויין יש בפסוק העולה ואו לזבח: ואיזהו דבר שצריך שלשה רבויין הוי אומר זה מצורע - דאית ביה שלשה קרבנות חטאת ועולה ואשם דאי בנזיר ארבע ריבויין מיבעיא ליה דהא אית ביה חטאת ועולה ואשם ושלמים: לאיל - דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי ליכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות אילו של אהרן: מבמועדיכם נפקא - כל הבא במועדיכם ואילו של אהרן הוא בא במועד ביום הכפורים: ה"מ - דדבר הבא במועד טעון נסכים דציבור אבל ביחיד באילו של אהרן אימא לא: ומאי שנא - אילו של אהרן דמשום דהוי דיחיד הוה אמינא דלא יטעון נסכים: מעולת יולדת - דמרבינן לעיל אף ע"ג דשל יחיד היא טעונה נסכים אף של אהרן נמי לא ליבעי איל לרבוייה: איצטריך סד"א כו' - אילו של אהרן קבוע לו זמן: או לאיל למה לי לרבות את הפלגס - לנסכים פלגס שעברה שנתו ולא בא לכלל שנים: הניחא לרבי יוחנן - דאמר בריה בפני עצמו הוא וטעון נסכים: דתנן הקריבו - לפלגס היכא דנדר איל או כבש והקריב פלגס מביא עליו נסכי איל ואין עולות לו מזבחו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל ודאי או כבש ודאי דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא קמרבי ליה קרא: אלא לבר פדא דאמר מייתי נסכי איל ומתני - אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויין לו והמותר יהו נדבה ואם (לאו) איל הוא הרי נסכיו דקסבר לאו בריה הוא אלא ספיקא מי איצטריך קרא למיכתב או לרבויי ספיקא והלא לפני המקום הכל גלוי ואין ספיקא לפניו ולא אשכחן קרא דכתיב משום ספיקא: ודאי לבר פדא קשיא - דלדידיה לא ידעינא או למה לי: לשור האחד מה תלמוד לומר - והא כבר נאמר (במדבר טז) והקריב על בן הבקר מנחה וגו': תלמוד לומר לשור האחד - דבין גדול בין קטן נסכיו שוין: או לאיל האחד מה תלמוד לומר - והלא כבר נאמר (שם) או לאיל תעשה מנחה: [או לשה בכבשים מת"ל - והלא כבר נאמר או לזבח לכבש האחד]: או בעזים מה ת"ל - והלא עזים בכלל כבשים הם: גדי - היינו בחור שעיר היינו זקן:דאמר מר חטאת ואשם מנין ת"ל זבח. בפ' כל הפסולין (זבחים לו, א) גבי נאכל ליום ולילה ובקונטרס פירש בנזיר בפ' ג' מינין (נזיר דף מה:) גבי חטאת נזיר ואשמו: אבל היכא דחטאת לכפר ואשם להכשיר בעי תרי קראי. והא דלא מבעיא לן תרי קראי לחטאת ואשם של מצורע בפרק כל הפסולין (זבחים דף לו.) אלא נפקא לן מחד קרא כולהו חטאות ואשמות דנאכלים ליום ולילה היינו היכא דלא משנינן להו מדין שאר חטאות ואשמות אבל הכא משנינן להו דשאר חטאות ואשמות לא בעו נסכים והני בעו נסכים: אימא חטאת ואשם דנזיר. אחטאת ואשם דעלמא לא פריך אלא מהני משום דאית בהו מנחה וגם דמו לנדבה דנזירות נדבה היא: איל בכלל היה ולמה יצא. דכתיב ביה מנחתו ונסכו וא"ת והא דרשינן ליה בפ"ק דזבחים (דף ח.) וי"ל דהתם וי"ו קדריש ולעיל פירשתי בפ' התכלת (מנחות דף מד:): חמור מן העיקר. דמעשר גופיה לא בעי נסכים: דמייתי ומתני. [פירש] בקונט' מביא נסכי איל ואומר אם איל הוא הרי נסכיו עמו ואם כבש הוא יהו נסכים כשיעור כבש באין חובה לו והשאר יהו נסכי נדבה שהרי מתנדב אדם נסכים בלא זבח ובפ"ק דחולין (דף כג.) הוסיף בקונטרס אע"ג דתנן בפרק המנחות והנסכים (לקמן מנחות דף קד.) אין מתנדב לוג שנים וחמשה אלא שלשה שיהו קרויין נסכי כבש או ארבעה שקרויין נסכי איל או ששה הראויין לפר הכא כי האי גוונא בהדי אחריני קרבי והא דאמרינן לקמן בגמרא (מנחות דף קד.) דהיכא דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ארבעה מינייהו דחזו לאיל ומקריב ואידך הוו נדבה ופי' שם בקונטרס נדבת צבור וימכר ויפלו דמיו לשופרות או יקרב הוא עצמו ויצטרף עם שני לוגין אחרים ויקרב לנסכי תמיד דהני נמי לצבור משמע דאותו לוג חמישי אינו קרב עם הארבעה לא דמי להכא דאע"ג דאם כבש הוא השלשה באין חובה לו והרביעי ניתוסף עליהם שאני הכא דהא ארבעה חזו לאיל בעלמא וא"ת והא תניא בסוף כל התדיר (זבחים דף צא:) יין כדברי רבי עקיבא לספלים כדברי רבי טרפון לאשים והשתא לרבי עקיבא ניחא אלא לר' טרפון דאמר לאשים הא לא ידע הי מינייהו נדבה דעביד לאשים וי"ל דכי קאמר רבי טרפון בסתם אבל במפרש לספלים מודה דלספלים ולענין המנחה מייתי שתי מנחות בשני כלים אחת של שני עשרונים לאיל וד' לוגין שמן ואחת של עשרון אחד לכבש ושלשה לוגין שמן והויא חדא לחובתו ואידך נדבה ושתיהן אינן נקמצות דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום ואי אפשר לערב כדתנן במתניתין אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים: תלמוד לומר לשור האחד. ושור בן יומו קרוי שור כדכתיב (ויקרא יז) שור או כשב או עז כי יולד: