מנחותמו.
טוען את הדף…
שֶׁאִם הוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. (וְאֵיזֶה הוּא) [וְאֵיזוֹ הִיא] זִיקָּה שֶׁלָּהֶן – שְׁחִיטָה. אָמַר עוּלָּא: בָּעוּ בְּמַעְרְבָא – תְּנוּפָה עוֹשָׂה זִיקָּה, אוֹ אֵינוֹ עוֹשָׂה זִיקָּה? פְּשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁחִיטָה עוֹשָׂה זִיקָּה, מִכְּלָל דִּתְנוּפָה אֵינָהּ עוֹשָׂה זִיקָּה. דְּרַבִּי יוֹחָנָן גּוּפָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דִּשְׁחִיטָה עוֹשָׂה זִיקָּה, וּתְנוּפָה אֵינוֹ עוֹשָׂה זִיקָּה? אוֹ דִלְמָא, שְׁחִיטָה פְּשִׁיטָא לֵיהּ, וּתְנוּפָה מְסַפְּקָא לֵיהּ? תֵּיקוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲנִינָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וְהָא כִּי כְּתִיב ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה׳ לַכֹּהֵן״ בָּתַר תְּנוּפָה כְּתִיב, וּפְלִיגִי בֶּן נַנָּס וְרַבִּי עֲקִיבָא. וְלִיטַעְמָיךְ, בָּתַר תְּנוּפָה וְלָא בָּתַר שְׁחִיטָה?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימְרָא, מֵעִיקָּרָא קָאֵי, וּמַאי ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה׳ לַכֹּהֵן״ – דָּבָר שֶׁסּוֹפוֹ לַכֹּהֵן. הָכָא נָמֵי, דָּבָר שֶׁסּוֹפוֹ לַכֹּהֵן. וּשְׁחִיטָה עוֹשָׂה זִיקָּה? ורְמִינְהִי: עַד שֶׁלֹּא שְׁחָטָהּ נִפְרַס לַחְמָהּ – יָבִיא לֶחֶם אַחֵר וְשׁוֹחֵט. מִשֶּׁשְּׁחָטָהּ נִפְרַס לַחְמָהּ – הַדָּם יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, וִידֵי נִדְרוֹ לֹא יָצָא, וְהַלֶּחֶם פָּסוּל. נִזְרַק הַדָּם, תּוֹרֵם מִן הַשָּׁלֵם עַל הַפָּרוּס. עַד שֶׁלֹּא שְׁחָטָהּ יָצָא לַחְמָהּ – מַכְנִיסָהּ וְשׁוֹחֵט. מִשֶּׁשְּׁחָטָהּ יָצָא לַחְמָהּ – הַדָּם יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, וִידֵי נִדְרוֹ לֹא יָצָא, וְהַלֶּחֶם פָּסוּל. נִזְרַק הַדָּם – תּוֹרֵם מִמַּה שֶּׁבִּפְנִים עַל שֶׁבַּחוּץ. עַד שֶׁלֹּא שְׁחָטָהּ נִטְמָא לַחְמָהּ – מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר וְשׁוֹחֵט; מִשֶּׁשְּׁחָטָהּ נִטְמָא לַחְמָהּ – הַדָּם יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, וִידֵי נִדְרוֹ יָצָא, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְהַלֶּחֶם פָּסוּל. נִזְרַק הַדָּם – תּוֹרֵם מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ שְׁחִיטָה עוֹשָׂה זִיקָּה, כֵּיוָן דְּהוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה בִּשְׁחִיטָה, אִיפְּסִיל לֵיהּ לֶחֶם – תִּיפְּסֵל נָמֵי תּוֹדָה. שָׁאנֵי תּוֹדָה, דְּרַחֲמָנָא קַרְיַיהּ ״שְׁלָמִים״, מָה שְׁלָמִים קְרֵבִים בְּלֹא לֶחֶם, אַף תּוֹדָה קְרֵבָה בְּלֹא לֶחֶם. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: אִם תִּמְצָא לוֹמַר תְּנוּפָה עוֹשָׂה זִיקָּה, אָבַד הַלֶּחֶם –שאם הוזקקו זה לזה - שהיו ביחד ואח"כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו: ואיזו זיקה - שלהן הקובעתן יחד: שחיטה - שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח"כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל: תנופה - כבשים היו מניפין עם הלחם מחיים בפ' כל המנחות באות מצה (לקמן מנחות סא.): ופליגי בן ננס ור' עקיבא - וש"מ דאין תנופה עושה זיקה: ולא בתר שחיטה - בתמיה הא ודאי דלכהן לא הוי אלא לאחר שחיטה: מעיקרא - קודם שחיטה: עד שלא שחטה - לתודה לחם תודה אין מתקדש אלא בשחיטתה בפרק התודה (לקמן מנחות דף עח:) דכתיב קרבנו על זבח (התודה) וגו' (ויקרא ז) מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח: נפרס לחמה - לא ידענא מנלן דמיפסל לכולהו משום דנפרסה אחת מהן ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר שהיא מנחת תודה וכתיב בה היא (קדש קדשים הוא) (שם כד) שאם נפרסה אחד מחלותיה [כולן] פסולות: הדם יזרק - לשם שלמים ולא לשם תודה: נזרק הדם - עד שלא נפרס הלחם: תורם - כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן (שם) דמ' חלות היו והיה תורם אחד מעשר לכהן והשאר לבעלים בריש פרק התודה (לקמן מנחות דף עז:): מן השלם - ולא מן הפרוס דתניא בהתודה (שם עז:) אחת שלא יטול פרוס: יצא לחמה - חוץ לחומת ירושלים: מכניסה ושוחט - דכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא: הדם יזרק - לשם שלמים: תורם ממה שבפנים על שבחוץ - ולא שיאכל אותו שיצא אלא יחשב במנין להיות תרומתו תרומה ולהכשיר את הפנימיות כל יוצא דתודה לאו חוץ לעזרה קאמר אלא חוץ לעיר דהא התודה ולחמה נאכלין בכל העיר: מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק - לשם תודה והבשר יאכל בתורת תודה: וידי נדרו יצא - דהציץ מרצה על אכילתן לענין טומאה: ותיפסל נמי תודה - ולא תזרק אפילו שלא לשמה: רחמנא קרייה שלמים - תודת שלמיו משמע דאע"פ שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים בלא לחם אבל כבשי עצרת עם לחמה קרוי שלמים: אבד הלחם - אחר תנופה:ואיזו היא זיקה שלהן זו שחיטה. דאם אבד הלחם אבדו הכבשים ואם אבדו הכבשים אבד הלחם והיינו כרבי דאמר לקמן (מנחות ד' מז.) כבשי עצרת אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה ולרבי אלעזר בר' שמעון (קשה) נהי דאם אבד הלחם אבדו הכבשים כדאמר רבי יוחנן לקמן (שם) הכל מודים שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה מכ"מ אבדו כבשים אמאי אבד הלחם הא אית ליה פדיון (כדפי' בקונט') בפ"ק דפסחים (ד' יג:) גבי לחמי תודה ונפרקינהו ונפקינהו לחולין כמאן כרבי דאמר וכו' משמע דלרבי אלעזר בר"ש נפקי לחולין ולא מסתבר לחלק דשאני הכא דאיכא תנופה מחיים דהא מספקא לן אי עושה זיקה כל שכן דלא מסייעא לקדש ותו דאמרינן לקמן (מנחות ד' מז:) שחט שני כבשים על ארבעה חלות מושך שתים מהן ומניחן והשאר נאכלות בפדיון אע"ג דאיכא תנופה בכולהו וצ"ע ומשמע התם דלרבי אלעזר בר' שמעון פודן בחוץ ונאכלין בחוץ והא דאיפליגו אביי ורבא לקמן (שם.) במילתיה דרבי דאמר קדוש ואינו קדוש אביי אמר קדוש ואינו ניתר רבא אמר קדוש ואינו נפדה ואמרי' לאביי תפיס פדיונו לרבא לא תפיס אלמא לאביי לרבי נמי נפקי לחולין ואם כן מאי אבד הלחם דהכא ואין לומר אבד מליקרב דפשיטא דאכתי חזו לדבר אחר מ"ש מלחם אחר וש"מ כיון דנפדו פקעה קדושת תנור ורבי דסבירא ליה תנור מקדש אי אפי לה בתנור דחול לא מקדשו ותימה הוא ונ"ל דלאביי תפיס פדיונו ולא נפיק לחולין והשתא ניחא לשון תפיס דהוה ליה למימר נפדה ותדע דהא רבי הוא דאמר תנור מקדש בסוף רבי ישמעאל (לקמן מנחות עב:) ותנן (לקמן מנחות ד' ק:) המנחות והנסכים אין להם פדיון משקדשו בכלי ושתי הלחם נמי איקרו מנחה לקמן (מנחות ד' נב:) מיהו יש לחלק בין מנחה דבהדי זבח למנחה לחודה כדאיתא בפ"ק (לעיל מנחות ו.) והא דלא קאמר איכא בינייהו אליבא דאביי דלרבי אלעזר ברבי שמעון יכול לפדות את הלחם ולרבי אינו יכול וי"ל הא דרבי אלעזר בר' שמעון נמי הכי אית ליה אי ס"ל דתנור מקדש ולאו מטעמיה דהכא דפליג עליה אבל למאי דמפרש איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא קדושת כלי אינו מועיל דבר כמו שהוכחתי בפ"ק (שם דף ו.) וסוגיא דפסחים (דף יג:) דסברה דלרבי לא נפקי לחולין כרבא אתיא דלחמי תודה לית להו תנור וא"כ לאביי נפקי לחולין ותימה דמשמע הכא דאי תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו הכבשים ואמאי הא מדרבי אלעזר בר' שמעון נשמע דקודם שחיטה לרבי כקודם זריקה לר"א ברבי שמעון דמי ואין להם פדיון לכולי עלמא כדאיתא לקמן (מנחות דף מז:) גבי שוחט כבשים על ד' חלות דלר"א ברבי שמעון פודן בחוץ וי"ל דהכא קסבר תנור מקדש ולקמן קאי סבר אין תנור מקדש והלכך שמעתין אתיא שפיר אף כר"א בר' שמעון אי קסבר תנור מקדש ולקמן איירי אי קסבר אין תנור מקדש אי נמי התם אפילו אפאם בבת אחת אין התנור מקדשן כיון דלא חזו כולהו כי ההיא דסוף לולב וערבה (סוכה דף מט.) דאין שיעור למים מצי למלאות בחבית מקודשת ולא איפסלי בלינה אי נמי שאני הכא דאיכא תנופה חשיבא אבל התם כיון שאינה ראויה אלא לשתי חלות לא אלימא ההוא תנופה לאקבועי ואפילו ר"א ברבי שמעון מודה הכא דשחיטה קבעה והא דמיבעיא לקמן (מנחות דף מז.) כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה ופריך למאן אי לר"א בר' שמעון האמר זריקה היא דמקדשה כלומר וכל שכן . שאסורין באכילה דהא התם הוה תנופה וכדפרשי' ובקונטרס פירש לקמן (מנחות דף מח.) גבי פודן בחוץ לר"א בר' שמעון דפריק להו קודם זריקה ומיגו דחזו לקרבן דאי בעי מניף אלימי למיתפס פדיונן והא דבסוף רבי ישמעאל (לקמן מנחות דף עב:) משמע דאיפליגו רבי ור"א ברבי שמעון אי הוקבעו בשחיטה אי לא הוקבעו ופירש בקונטרס לשנותן לשם זבח אחר הא ליתא דאפילו בתנופה הוזקקו זה לזה אם תנופה עושה זיקה ועוד קשה דמשמע דלר"א יכול לשנותן לשם זבח אחר והא ליתא דלכולי עלמא אינו יכול לשנותן לשם זבח אחר לפירוש דפירשנו אלא התם מיירי לאפסולי ביוצא: נפרס לחמה. תלת גווני קתני נפרס יצא נטמא וכולהו צריכי וצ"ע שלא יקשה מכאן לרבא דאמר בפ"ק (לעיל מנחות דף יב:) דלמ"ד זריקה מועלת ליוצא דבחסרות מודה: מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו יצא והלחם פסול. הך גירסא איתא בספרים ותימה דמדקתני יצא אלמא קסבר הציץ מרצה על אכילות והדר קאמר והלחם פסול דלשון פסול משמע דאפילו נטמא מקצתו פסול כולו ועוד דהוה ליה למיתני תורם מן הטהור על הטמא כדקתני סיפא גבי נזרק הדם לכך נראה דגרסינן וידי נדרו לא יצא ותימה דלעיל (מנחות דף כה.) דייק מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא רבי אליעזר וקסבר הציץ מרצה על אכילות והא הכא קתני מששחטה יצא לחמה ידי נדרו לא יצא וסברה דאין הציץ מרצה על אכילות: דרחמנא קרייה שלמים. אף על גב דכבשי עצרת נמי איקרו שלמים לא דמי שהרי הם קדשי קדשים ולא ילפינן מקדשים קלים אי נמי לא ילפינן שלמי ציבור משלמי יחיד: