טוען את הדף…
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן: צִיבּוּר, חוֹבָה, טַמְיָא, דַּאֲכַל, פִּיגּוּלָא, בְּשַׁבְּתָא, מַתִּיר, תְּנוּפָה, בָּאָרֶץ, בִּזְמַן חָדָשׁ, וְהָנֵי נְפִישָׁן. מִסְתַּבְּרָא ״נֶפֶשׁ״. מַתְנִי׳ וְחַיָּיב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְחַיָּיב עַל לְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן – פְּסָלָהּ, לְבוֹנָה – יִלְקְטֶנָּה. נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה; נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי – לֹא פְּסָלָהּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן״, וְאִם שָׂם – פָּסַל. יָכוֹל לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבוֹנָה, וְאִם נָתַן – פָּסַל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי חַטָּאת״. יָכוֹל אַף בְּשֶׁמֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הִיא״. וּמָה רָאִיתָ לִפְסוֹל בַּשֶּׁמֶן וּלְהַכְשִׁיר בַּלְּבוֹנָה? פּוֹסֵל אֲנִי בַּשֶּׁמֶן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְלׇקְטוֹ, וּמַכְשִׁיר אֲנִי בַּלְּבוֹנָה, שֶׁאֶפְשָׁר לְלוֹקְטָהּ. בְּעָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: נָתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה שְׁחוּקָה, מַהוּ? מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר לְלׇקְטָהּ, וְהָא לָא אֶפְשָׁר לְלׇקְטָהּ? אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם דְּלָא מִיבַּלְעָא, וְהָא נָמֵי לָא מִיבַּלְעָא? תָּא שְׁמַע: וּלְבוֹנָה יִלְקְטֶנָּה. דִּלְמָא חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא, דְּלָא מִיבַּלְעָא, וְעוֹד – יִלְקְטֶנָּה. תָּא שְׁמַע: מַכְשִׁיר אֲנִי בַּלְּבוֹנָה, שֶׁאֶפְשָׁר לְלוֹקְטָהּ. הָכָא נָמֵי, חֲדָא וְעוֹד קָא אָמַר. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּנְיָא, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה – מְלַקֵּט אֶת הַלְּבוֹנָה, וּכְשֵׁרָה. וְאִם עַד שֶׁלֹּא לִיקֵּט לְבוֹנָתָהּ חִישֵּׁב עָלֶיהָ, בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וְאִם מִשֶּׁלִּיקֵּט לְבוֹנָתָהּ, מְחַשֵּׁב עָלֶיהָ חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. וְתִיהְוֵי פַּךְ, וְאַמַּאי פָּסְלָה בְּמַחְשָׁבָה? דָּחוּי הוּא! אָמַר אַבָּיֵי: ״חַטָּאת״ קַרְיַיהּ רַחֲמָנָא. רָבָא אָמַר: הָא מַנִּי? חָנָן הַמִּצְרִי הוּא, דְּלֵית לֵיהּ דְּחוּיִין. דְּתַנְיָא, חָנָן הַמִּצְרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דָּם בַּכּוֹס, מֵבִיא חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּהַגְרָלָה וּמְזַוֵּוג לוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ – לָא הָוֵי דָּחוּי. אָמַר רַב אַדָּא: כְּוָותֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי מִסְתַּבְּרָא, דְּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ דְּחוּיִין? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם – יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם. וְאִילּוּ הֵיכָא דִּבְיָדוֹ, תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, וְזוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן מַשֶּׁהוּ שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי כְּזַיִת מִנְחָה – פָּסַל. מַאי טַעְמָא? ״לֹא יָשִׂים״ – שִׂימָה כֹּל דְּהוּ, ״עָלֶיהָ״ – עַד דְּאִיכָּא שִׁיעוּרָא. וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן כְּזַיִת לְבוֹנָה עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ מִנְחָה – פָּסַל. מַאי טַעְמָא? ״לֹא יִתֵּן״ כְּתִיב, עַד דְּאִיכָּא נְתִינָה. ״עָלֶיהָ״ –מתיר - עומר מתיר חדש במדינה ושתי הלחם במקדש אבל שאר מנחות לא שרו מידי: תנופה - עומר ושתי הלחם בעו תנופה כדכתיב (ויקרא כ״ג:כ׳) והניף את העומר ובשתי הלחם כתיב (שם) והניף הכהן אותם שאר מנחות לא בעו תנופה: בארץ - עומר ושתי הלחם אין באין אלא מתבואת ארץ ישראל כדקתני לקמן בפ' כל הקרבנות הצבור (מנחות דף פג:) באין מארץ ומחוצה לארץ חוץ מעומר ושתי הלחם: בזמן - עומר ושתי הלחם קבוע להן זמן פסח ועצרת: חדש - עומר ושתי הלחם אין באין אלא מן החדש בפ' כל הקרבנות (שם): מתני' וחייב על שמן - אם נתנו על מנחת חוטא: נתן כלי - ובתוכו שמן על גבי כלי של מנחת חוטא לא פסלה: גמ' כי חטאת - כלומר אפילו נתן עליה לבונה מקרי חטאת ומכפרת: לבונה שחוקה - משנפלה בסלת אי אפשר ללוקטה ופסלה: ת"ש - דקתני במתניתין ילקטנה אלמא משום לקיטה מכשרינן הא שחוקה פסולה דאינה נלקטת: חדא דלא מיבלעא כו' - ולעולם בליעה עיקר והיכא דליכא לקיטה מתכשרה נמי משום דלא מיבלעא: ה"ג מנחת חוטא ומנחת קנאות כו': ואין בו כרת - הואיל והיה בזה פסול אחרינא לא חייל על זה פיגול דאמר בהקומץ [זוטא] (לעיל מנחות ד' טז:) כהרצאת כשר כך הרצאת פסול: משליקט לבונתה - חזרה להכשירה וחייל עליה פיגול אלמא מדקאמר כל זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש"מ בלקיטה תליא מילתא: ותיהוי פך - הך מנחה בעוד שהלבונה בתוכה תהא כאילו נפל עליה פך שמן דלא הויא חזיא ולא תיחול עלה מחשבת פסול כלל דלכי לקוט לה תיתכשר ה"נ אמאי פסולה במחשבה דחויה היא: חטאת קרייה רחמנא - אפילו כי נתן לבונה הלכך מהניא בה מחשבה למיפסל: אפילו דם - שעיר הנעשה בפנים בכוס ומת המשתלח: מביא חבירו - כלומר שעיר מן השוק יביא: ומזווג ליה - וישלחנו לעזאזל אלמא לית ליה דחויין לומר מת המשלח אידחי ליה דם שבכוס ושפיכה בעי ויביא שנים אחרים: רב אשי אמר - אפילו תימא רבנן: וכל שבידו - לתקן כגון הך לבונה דבידו ללוקטה לא הוי דיחוי ומהניא מחשבה: נשפך הדם - על הארץ של שעיר הנעשה בפנים: ימות המשתלח - מביא שנים אחרים או אם מת המשתלח ישפך דם של חבירו על הקרקע ויביא שנים אחרים אלמא אית ליה דחויין: מדם התערובות - בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סד.) כוס היה ממלא מדם תערובות של פסחים שנתמצו על הרצפה משום דחיישינן לאחר שנתקבל הדם אחד מן הפסחים נשפך לארץ ולא נזרק והשתא משתרי בזריקה דהאי כוס דקיימא לן נשפך הדם מן הכלי על הרצפה ואספו כשר: וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד - אלמא כיון דבידו ללוקטו לא הוי דחוי: שימה - דשמן משמע כל דהו ומיהו ממנחה בעינן כזית [דכתיב עליה דמשמע עד דאיכא שיעורא]:כי חטאת היא. בפ"ק (לעיל מנחות דף ד.) דרשינן ליה לדרשא אחריתי ועוד דרשינן לקמן בפרק בתרא (מנחות דף קח.) דרשה שלישית ומיהו תרי חטאת היא כתיבי במנחת חוטא: ותיהוי פך פירוש אמאי פסלה בה מחשבה. לא גרסינן והכי גרסינן ותיהוי דחוי בין אמתני' ובין אברייתא ותיהוי דחוי אמאי מיתכשרא בליקוט לבונה הואיל ונדחה תדחה [ומשני] חטאת קרייה רחמנא אפילו כי נתן בה לבונה חוזרת להכשירה והכותב בספרים הפירוש טעה כסבור הך קושיא דמקשי ותיהוי דחוי אפסול מחשבה קאי ופי' בגליון הספר אמאי פסלה מחשבה וכתב למעלה מפירושו פירוש לסימן שזה פירוש והמעתיק טעה וכתב הכל בספר ושניהם טעו דאפסול מחשבה לא פריך מידי דאי משליקט לבונה אמאי לא תיפסיל בה הרי כשרה להקטיר וכיון דכשרה היא אהניא בה מחשבת פיגול וכ"ש מחשבת פסול אם עד שלא ליקט לבונתה דקתני פסול ואין בו כרת ההוא לאו משום מחשבה הוא אלא מפני שהקמיצה פסולה היא בעוד הלבונה עליה כדקתני אם שם שמן פסול לגבי שמן ולבונה לא מכשר אלא לפי שאפשר ללוקטה וכל זמן שלא ליקטה כל עבודותיה בפסול ולפי גירסת הטועים הכי פירוש ותיהוי פך אמאי פסל בה מחשבה בהך מנחה בעוד שהלבונה בתוכה תהא כאילו נפל עליה פך שמן דלא הוה חזיא ולא תיחול לה מחשבת פסול כלל דלכי לקוט לה תיתכשר אמאי פסלא במחשבה דחויה היא [ומשני] חטאת קרייה רחמנא אפילו כי נתן עליה לבונה והלכך מהניא ביה מחשבה ליפסל כך הגיה רש"י בפירושו ולפי שאינו בכל הפירושים כתבתיו ודבר תימה הוא מאי קפריך ותיהוי דחוי הא בהדיא דריש לה בברייתא מדכתיב חטאת ורבא נמי למה דחק לתרץ חנן המצרי היא: כל שבידו לא הוי דחוי. צריך לחלק בין זה לההיא דזבחים בריש קדשי קדשים (זבחים דף נט.) דכל הקדשים שהיו עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם המזבח פסולין דאמאי פסולין הא לא הוי דחוי כיון דבידו לתקן את המזבח: כוס היה ממלא מדם התערובות. אע"פ שדם התמצית מעורב בו ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם (זבחים דף עח.):