Menachot 37a · Talmud

רַבִּי יוֹסֵי הַחוֹרָם אוֹמֵר: מָצִינוּ יָמִין שֶׁנִּקְרָא יָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ״. וְאִידַּךְ – ״יַד יְמִינוֹ״ אִיקְּרִי, ״יָד״ סְתָמָא לָא אִיקְּרִי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וּקְשַׁרְתָּם״ ״וּכְתַבְתָּם״ – מָה כְּתִיבָה בְּיָמִין, אַף קְשִׁירָה בְּיָמִין, וְכֵיוָן דִּקְשִׁירָה בְּיָמִין – הַנָּחָה בִּשְׂמֹאל הִיא. וְרַבִּי יוֹסֵי הַחוֹרָם, הַנָּחָה דְּבִשְׂמֹאל מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי נָתָן. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִ״יָּדְכָה״ כְּתִיב, בְּהֵ״י כֵּהָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: וְאֵימָא ״יָדְךָ״ שֶׁבְּכֹחַ? אֲמַר לֵיהּ: מִי כְּתִיב בְּחֵי״ת? כְּתַנָּאֵי: ״יָדְכָה״ בְּהֵ״י – זוֹ שְׂמֹאל, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״יָדְךָ״ לְרַבּוֹת אֶת הַגִּידֵּם. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין לוֹ זְרוֹעַ – פָּטוּר מִן הַתְּפִילִּין, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״יָדְכָה״ לְרַבּוֹת אֶת הַגִּידֵּם. תָּנוּ רַבָּנַן: אִטֵּר מַנִּיחַ תְּפִילִּין בִּימִינוֹ, שֶׁהוּא שְׂמֹאלוֹ. וְהָתַנְיָא: מַנִּיחַ בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא שְׂמֹאלוֹ שֶׁל כׇּל אָדָם! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּשׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו. תָּנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה: ״עַל יָדְךָ״ – זוֹ קִיבּוֹרֶת, ״בֵּין עֵינֶיךָ״ – זוֹ קׇדְקֹד. הֵיכָא? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: מְקוֹם שֶׁמּוֹחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס. בְּעָא מִינֵּיהּ פְּלֵימוֹ מֵרַבִּי: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים, בְּאֵיזֶה מֵהֶן מַנִּיחַ תְּפִילִּין? אֲמַר לֵיהּ: אוֹ קוּם גְּלִי, אוֹ קַבֵּל עֲלָךְ שַׁמְתָּא. אַדְּהָכִי אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא, אֲמַר לֵיהּ: אִיתְיְלִיד לִי יָנוֹקָא דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי רֵישֵׁי, כַּמָּה בָּעֵינָא לְמִיתַּב לְכֹהֵן? אֲתָא הָהוּא סָבָא תְּנָא לֵיהּ: חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה סְלָעִים. אִינִי? וְהָתָנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ נִטְרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר

ר' יוסי החורם - חוטמו משוקע כדאמרי' בבכורות (דף מג:) חרום זה שחוטמו משוקע: מצינו ימין שנקרא יד - ולא ילפינן מהכא: מה (מזוזה) כתיבה בימין - כשכותבין המזוזה בימין דרוב בני אדם כותבין בימין אף קשירה נמי עבד קשר בימין ומדקשר בימין מכלל הנחה בשמאל דאי הנחה על ימין שוב אינו יכול לקושרה בימין: מידכה בה' - מדכתיב בה"י כהה משמע לשון נקיבה שמע מינה בשמאל קאמר דאין בה כח כנקיבה ל"א ידכה יד כהה עמיא בלא כח: כתנאי - דאיכא תנא דיליף שמאל מידכה כרב אשי ואיכא דלא יליף: לרבות את הגידם - שאין לו יד דידכה דמשמע יד רצוצה ומקולקלת: אין לו זרוע - שמאל: ימין של אטר הויא שמאל לדידיה הואיל ורוב כחו בשמאלו: בשולט בשתי ידיו - ששתיהן שוות לו בכח דכיון דאף בימין נמי שולט הלכך מניחה בשמאלו לפי שהיא שמאל לכל אדם ואע"ג דלדידיה הויא ימין: קבורת - בדרו"ן: היכא - אקדקוד קאי: רופס - רך כשהוא קטן בן שנה: או קום גלי - או עמוד וצא בגלות או קבל עליך שמתא דאחוכי חייכת בי: עשר סלעים - דחד בכור הוא ואית ליה תרי רישי וחשיב כתרין ואע"ג דיולדת תאומים לא יהיב אלא ה' סלעים כדאמרינן בפ' יש בכור לנחלה (בכורות מח.) אפ"ה התם הוא משום דאי אפשר לצמצם אבל הכא חד הוא ואפשר לצמצם שיצאו כאחד והוי שניהם פטר רחם: שומע אני אפי' נטרף - נהרג בתוך ל' יום נמי חייב דאף על גב דכתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה אפ"ה הכא איכא למימר אם לא נהרג הוי חי ל' ובכור מעליא הוא:

רבי יוסי החורם. פי' בקונטרס חוטמו היה שקוע כעין חרום דבכורות (דף מג:) ותימה הוא לומר שכינהו בלשון גנאי אלא על שם מקומו נקרא כן. מ"ר: יד ימינו איקרי. ומדכתיב (בראשית מ״ח:י״ז) ויתמוך יד אביו לא קשיא מידי כיון שכבר פירש יד ימינו ונראה דר' יוסי נמי אההוא קא סמיך ומשום הכי לא מייתי מידו הימנית דמצורע. מ"ר: מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. בסמוך אמרי' דאיטר מניח תפילין בימינו שהיא שמאלו והשתא אדם הכותב בימינו ושאר רוב מעשיו בשמאלו יש להסתפק באיזה מהן מניח תפילין ושמא יש לדמותו כשולט בשתי ידיו. מ"ר: אין לו זרוע פטור מן התפילין אחרים אומרים ידכה כו'. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. מ"ר: קיבורת. פירש בקונטרס בדרו"ן וקיבורת הוא לשון קבוצת בשר כמו (ב"ב דף ה.) קיבורא דאהיני ואור"ת דהוא גובה הבשר שבזרוע שבין בית השחי למרפק שקורין קודא (ואור"ת) לא כדברי המפרשים גובה בשר שבאותו עצם שבין היד למרפק דהא משמע בכל דוכתי דמצות תפילין בזרוע כדאמרינן לקמן (מנחות דף מג:) חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהן ובפ' בתרא דעירובין (דף צה:) וקושר בזרועו במקום תפילין ואמרינן נמי אין לו זרוע פטור מן התפילין ואותו עצם שבין יד לקודא אינו קרוי זרוע אלא קנה כדתנן במס' אהלות (פ"א מ"ח) דקחשיב רמ"ח איברים ל' בפיסת יד [ו' בכל אצבע] שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וד' בכתף ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע שבין הכתף למרפק ומרפק הוא קודא כדמשמע במסכת ערכין (דף יט:) בפ' האומר משקלי דקתני מכניס ביד עד האציל וברגל עד הארכובה קרי לאציל מרפק במתני' וכתיב נמי על כל אצילי ידי ומתרגם מרפיקי ידי ומשמע דמרפק ביד כנגד ארכובה ברגל וגם בכל דוכתי משמע דאציל הוא קודא ולא כפירוש הקונטרס דפירש גבי אוב וידעוני איישיל ובמסכת סופרים (פ"ג) תניא לא ישים שני אציליו על הספר וזהו הקודא שדרך להשען עליו עוד אמרי' בפ"ב דזבחים (דף יט.) ולא יחגרו ביזע שאין חוגרין במקום שמזיעין ולא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן אלא כנגד אצילי ידיהן והיינו כנגד הקודא ששם דרך לחגור ולא כנגד איישיל דאדרבה שם מקום זיעה יותר ובפרק המפלת (נדה דף ל:) דאמרינן גבי ולד במעי אמו ושני אציליו על ברכיו ומהא דכתיב בירמיה (לח) שים נא בלויי הסחבות תחת אצילי ידיך לא קשיא מידי ולפי שהיה אוחז בחבלים בידיו ומשים תחת הקודא בלויי הסחבים שלא יזיקו לו והא דתנן גבי שבת המוציא בפיו ובמרפיקו אפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד אותו פרק של קודא מבפנים וכופף ידו על כתיפו שלא תפול הגרוגרת ויוציאנה והא דתנן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סה.) בעל אוב זה פיתום המדבר בשחיו ובגמ' תניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ובין אצילי ידיו משמע דאציל הוא בית השחי צריך לומר דמאי דשייר במתני' פירש בברייתא וכמו שהוסיפו בין הפרקים היינו פירקי אצבעות כך הוסיפו אצילי ידיו שהוא מרפק קודא בלע"ז כדפרישית ומדקדק ר"ת מההיא דערכין (דף יט:) דמשמע התם דמדאורייתא ידך זו קיבורת אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ועד מרפיקו הוא דמיקריא יד משום דקיבורת לא הוי בכלל ועוד מדאמרינן בשמעתין שתהא שימה כנגד הלב והיינו כנגד הדדים כדאמרינן במועד קטן (דף כז:) הספד על הלב כדכתיב על שדים סופדים ומההיא דערכין קשה לדברי המפרשים בפ' כל הבשר (חולין דף קו:) לחולין עד הפרק הוא פרק שלישי של האצבעות עד חיבורן לפיסת ידים ולתרומה כל היד ולקידוש ידים ורגלים עד הפרק דהיינו קודא והכי איתא בספר הזהיר ולא יתכן כדמוכח ההיא דערכין (דף יט:) דקודא היינו שיעורא דנדרים עוד ראיה מדתנן בפ' הזרוע (חולין דף קלד.) איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד הכף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק האמור בשלמים מן הארכובה הפרק של הארכובה עד בוקא דאטמא עד הירך דהיינו שני עצמות בעצם האמצעי ועצם של קולית ר' יהודה אומר מן הפרק של הארכובה עד סובך של רגל והוא עצם האמצעי המחובר לקולית ולאותו פרק קרי סובך של רגל כך פירש שם בקונטרס ומיהו אין ראיה מזרוע דבהמה לזרוע דאדם דהא שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות דתנן באהלות ב' בשוק חמשה בארכובה וא' בירך אלמא קרי שוק עצם המחובר לרגל ויתכן לר' יהודה נמי היינו שוק דבהמה ויש מפרשים דסובך של רגל דקאמר ר' יהודה היינו פרק הסמוך לרגל דהיינו איסתוירא קבילי"א בלע"ז וכן משמע בתוספתא דמסכת ידים דקתני שיעור שבקידוש ידים עד הפרק וברגלים עד הסובך והיינו עד הפרק דקאמר במסכת ערכין ובירושלמי דמצות חליצה נמי מוכיח כן דקאמר גבי חליצה כיני מתני' בקשור מן הארכובה ולמטה כשירה אבל מן הארכובה ולמעלה פסולה ופריך והכתיב (שמות ל׳:י״ט) ורחצו בני אהרן את ידיהם ואת רגליהם ותנן עלה ביד עד הפרק וברגל עד הסובך והיכי אמר כך שנייה דכתיב (דברים כ״ה:ט׳) מעל רגלו מעתה אפילו מן הארכובה ולמעלה תהא כשירה שנייה (היא) דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל רגלו משמע דקרי סובך לפרק הסמוך לרגל. מ"ר: מקום שמוחו של תינוק רופס. הוא הדין הסמוך למצח כדמוכח לקמן מקום הראוי לטמא בנגע א' ואמרינן בעירובין (דף צה:) מקום יש בראש שראוי להניח שם שני תפילין. מ"ר: או קום גלי כו'. בעולם הזה ליכא אבל יש במדרש אשמדאי הוציא מתחת קרקע אדם א' שיש לו שני ראשים לפני שלמה המלך ונשא אשה והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים וכיוצא באשתו בראש אחד וכשבאו לחלוק בנכסי אביהם מי שיש לו שני ראשים שאל שני חלקים ובאו לדין לפני שלמה. מ"ר: שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' יום. פירש בקונטרס נטרף נהרג וקשה לר"ת דממתני' הוה ליה לאקשויי דתנן בבכורות (דף מט.) מת הבן בתוך ל' יום האב פטור מחמש סלעים ועוד קשה דבפ"ק דבבא קמא (דף יא:) דאמר עולא א"ר אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו מאי קמ"ל מתני' היא ומיהו ההיא איכא לשנויי דנהרג איצטריכא ליה דהוה אמינא דווקא מת מעצמו דמוכח מילתא דנפל הוא וכן פירש שם בקונטרס דמת מעצמו לא איצטריכא ליה דאין פודין דהא כתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה אבל נהרג איצטריכא ליה לאשמועינן דלא אמרינן דאי לא קטליה הוי חיי ולאו נפל הוא ולפרקיה וקשה לפירושו דופדויו מבן חודש גזירת הכתוב הוא ולא לאפוקיה מתורת נפל אלא אפילו קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו אע"ג דמהכא נפקא דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל מידי דהוה אבן שמנה ימים דבהמה דילפינן מינה דאינו נפל אע"ג דגזירת הכתוב כי קים לן בגוויה שכלו לו חדשיו כדמוכח בפ"ק דראש השנה (דף ו:) דאין מונין לו אלא משעת הרצאה ועוד אמרי' בפרק יש בכור (בכורות דף מט.) גבי פודה את בנו בתוך שלשים יום ונתאכלו המעות בתוך ל' יום אין בנו פדוי עוד אמרי' בירושלמי בפ"ק דקדושין גמרא בהמה גסה ניקנית במסירה רבי יהודה אמר שאל רבי אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום א"ל דומה לו כמי שמת ופטור מחמש סלעים של בן ואי בנהרג מאי שייך למימר כמי שמת ומפרש ר"ת דנטרף היינו דנעשה טריפה אע"פ שחיה יותר מל' יום וכיון שיש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי. מ"ר:

מנחות לז.

Navigate the library