מנחותכד.
טוען את הדף…
וְהִנִּיחוֹ בְּבִיסָא, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בְּאֶחָד מֵהֶן, מַהוּ? כִּי תְּנַן: כְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּנָגְעִי בַּהֲדָדֵי, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא נָגְעִי בַּהֲדָדֵי – לָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא? אֲמַר לְהוּ אִיהוּ: מִי תְּנַן ״כְּלִי מְחַבֵּר״? ״כְּלִי מְצָרֵף״ תְּנַן, כֹּל דְּהוּ. הוֹשִׁיט אֶחָד לְבֵינֵיהֶן – מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: צָרִיךְ לִכְלִי – כְּלִי מְצָרְפוֹ, אֵין צָרִיךְ לִכְלִי – אֵין כְּלִי מְצָרְפוֹ. הוֹשִׁיט טְבוּל יוֹם אֶת אֶצְבָּעוֹ בֵּינֵיהֶן, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ אֶלָּא כְּלִי חֶרֶס בִּלְבַד. הֲדַר אִיהוּ בְּעָא מִינַּיְיהוּ: מַהוּ לִקְמוֹץ מִזֶּה עַל זֶה? צֵירוּף דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? אָמְרוּ לוֹ: זוֹ לֹא שָׁמַעְנוּ, כַּיּוֹצֵא בּוֹ שָׁמַעְנוּ, דִּתְנַן: שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָּזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ – כְּשֵׁירוֹת, וְאִם לָאו – פְּסוּלוֹת. כִּי יָכוֹל לִקְמוֹץ מִיהָא כְּשֵׁירוֹת, אַמַּאי? הָךְ דִּמְעָרַב הָא לָא נָגַע! אָמַר רָבָא: דִּלְמָא בְּגוּשִּׁין הַמְחוּלָּקִין הָעֲשׂוּיִין כְּמַסְרֵק. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: ״וְהֵרִים מִמֶּנּוּ״ – מִן הַמְחוּבָּר, שֶׁלֹּא יָבִיא עִשָּׂרוֹן בִּשְׁנֵי כֵּלִים וְיִקְמוֹץ. הָא בִּכְלִי אֶחָד דּוּמְיָא דִּשְׁנֵי כֵּלִים – קָמֵיץ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּילְמָא שְׁנֵי כֵּלִים הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן קְפִיזָא בְּקַבָּא, דְּאַף עַל גַּב דַּעֲרִיבִי מֵעִילַּאי, כֵּיוָן דְּמִיפַּסְקָן מְחִיצָתָא דִּקְפִיזָא מִתַּתָּא. הָא כְּלִי אֶחָד דּוּמְיָא דִּשְׁנֵי כֵּלִים, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן עֲרֵיבַת תַּרְנְגוֹלִין, וְאַף עַל גַּב דְּמִיפַּסְקָן מְחִיצָתָא הָא נְגִיעַ, אֲבָל הָכָא דְּלָא נְגִיעַ כְּלָל – תִּיבְּעֵי לָךְ. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: צֵירוּף כְּלִי וְחִיבּוּר מַיִם, מַהוּ? כִּי תְּנַן כְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ, הָנֵי מִילֵּי דְּגַוַּאי, אֲבָל דְּבָרַאי – לָא, אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דִּמְחַבַּר – מְחַבַּר. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דִּמְחַבַּר מְחַבַּר, חִיבּוּר מַיִם וְצֵירוּף כְּלִי, וְנָגַע טְבוּל יוֹם מִבַּחוּץ – מַהוּ? כִּי תְּנַן ״כְּלִי מְצָרֵף״, הָנֵי מִילֵּי דְּנָגַע מִגַּוַּאי, אֲבָל מִבָּרַאי – לָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא: עִשָּׂרוֹן שֶׁחִלְּקוֹ, וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן, וְהִנִּיחוֹ בְּבִיסָא, וְחָזַר טְבוּל יוֹם וְנָגַע בְּאוֹתוֹ טָמֵא – מַהוּ? מִי אָמְרִינַן שְׂבַע לוֹ טוּמְאָה, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּמִי אָמְרִינַן שְׂבַע לֵיהּ טוּמְאָה? וְהָתְנַן: סָדִין טָמֵאביסא - כלי ששם בוללין מנחה: והניחו בביסא - ואלו שני החצאין אין נוגעין זה לזה: מהו - מי נטמא חבירו או לא: כי תנן - בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ:) הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו: ה"מ דנגעי אהדדי כו' - להכי נקט טבול יום משום דאין טומאתו חמורה לעשות ראשון ושני דאי טומאה אחרת ל"ל צירוף הא מטמא אותו הטמא את הכלי והכלי מטמא את השאר: מי תנן כלי מחבר - הוה משמע דנגעי אהדדי והכלי מחברם כאילו הוי חד ואם נטמא זה נטמא זה מצרף משמע דאין נוגעין וזה מצרפן להיות אחד: הושיט - חצי עשרון אחד לבין הנך חצי עשרון: מהו - אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים: אין צריך לכלי - כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים: הושיט טבול יום כו' - באוירן ולא נגע לא בהן ולא בכלי: צירוף כלי דאורייתא - דאמרינן (חגיגה דף כג:) כף אחת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת לא שנא לחומרא כגון טומאה ול"ש לקולא כגון קמיצה דהוי כאילו נוגעין וקמיצה מעלייתא היא: או דרבנן - ולחומרא ולא לקולא: מזו בפני עצמה - משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו: הך דמערב הא לא נגע - בקומץ וקתני כשרות אלמא צירוף דאורייתא: אמר רבא דילמא - לאו דקאי קומץ בפני עצמו: בגושין המחולקין העשוין כמסרק - גופי המנחה מחולקין מראש האחד מזו כדי קומץ ומזו כדי קומץ אבל בראש האחד נוגעין כמסרק זה שמצד אחד מחובר ומצד אחד שיניו מפוזרות: מאי הוי עלה - דשני חצאים מחולקים מהו לקמוץ מזה על זה משום צירוף כלי: והרים ממנו - בקומצו: דומיא דב' כלים - כגון דאין נוגעין זה בזה: כגון קפיזא בקבא - שחקק מדה קטנה בתוך מידה גדולה ונותן בפנימי חצי עשרון וחציו בחיצון דאע"ג דעריבי שני החצאין מעילאי בגודש הכלי: כיון דמפסקי מחיצתא מתתאי - דאין עירוב הגודש עירוב הואיל ואינו באויר הכלי ובהא דייקינן הא כלי אחד דומיא דהאי שהוא בשני כלים כשר: כגון עריבת - ארובה של תרנגולין ומחיצה נמוכה באמצעית כדי לחלוק בין מים למורסן ואותה מחיצה נמוכה ואינה מגעת לשפת העריבה הילכך לאו הפסק הוא דנגעי למעלה מן המחיצה שני החצאין באויר הכלי אבל הכא גבי ביסא דחלוקין הן לגמרי לא: צירוף כלי וחיבור מים מהו - כלומר חצי עשרון שנטמא בצירוף כלי מהו שיטמא אחר בחיבור מים כגון אם יש שני חצאי עשרון בכלי ואין נוגעין וחצי עשרון יש חוץ לכלי וחיבור מים כגון נצוק או צנור מחבר את של חוץ לכלי ומה שבתוך הכלי ונגע טומאה בזה שבכלי שאינו נוגע במים ונטמא חבירו משום צירוף כלי: מהו - שיטמא את של זה בחיבור מים: ה"מ דגואי - לאותו שבכלי מהני ולא לשל חוץ: מחבר - וטמא החיצון: חיבור מים וצירוף כלי - כגון אם נטמא החיצון ונטמא זה שבכלי בחיבור מים: מהו - שיטמא זה את האחר משום צירוף כלי מי אמרינן דלא מהני צירוף אלא לטומאה שאירעה בתוך הכלי או לא אמרינן: ונטמא אחד מהן - ואח"כ הניח לשניהם בביסא ואין נוגעין דלההיא ודאי לא מהני צירוף שיחזור זה ויטמא את זה שהרי לא היה בכלי בשעת טומאה (אלא אם כן) חזר טבול יום ונגע בטמא מהו שיקבל טומאה זו כדי לפסול חבירו: הא שבע ליה טומאה - ראשונה ולא יקבל עוד טומאה אחרת:שאין צריך לכלי אין כלי מצרפו. בפרק בתרא דחגיגה (דף כג:) בגמרא הכלי מצרף מדכתיב כף אחת ומותיב רב כהנא מההיא דמוסיף ר"ע ודייק מינה שהוא מדרבנן ומשני ר"ש בן לקיש משום בר קפרא לא נצרכא לשירי מנחה דאורייתא את שצריך לכלי הכלי מצרפו ושאין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ואתו רבנן וגזור אפי' אין צריך לכלי כלי מצרפו וזהו תימה שפשוט לרב כהנא כל כך דאין כלי מצרף מה שאין צריך לכלי דלא משמע דפליג אההיא שינויא ושמא סבר לה כההיא שינויא דרבה בר אבוה דמשני התם כשצברו ע"ג קטבליא א"נ דוקא בשירי מנחה שהיה כבר צריך לכלי מצרף כלי מדרבנן שלא יצא מקדושתו דקודם קמיצה ולא דמי להכא דלא היה מעולם צריך לכלי: צירוף דאורייתא או דרבנן. וא"ת והא רב כהנא גופיה מדקדק בפרק בתרא דחגיגה (ג"ז שם) שהוא דרבנן מההיא דהוסיף ר"ע ויש לומר דשמא מספקא ליה משום שינויא דהתם: צירוף כלי וחיבור מים מהו. פי' בקונטרס כלומר חצי עשרון שנטמא בצירוף כלי מהו שיטמא בחיבור מים כגון אם יש שני חצאי עשרון בכלי ואין נוגעין וחצי עשרון יש חוץ לכלי וחיבור מים כגון נצוק או צינור מחבר את אשר חוץ לכלי למה שבתוך הכלי ונגע טומאה בזה שבכלי שאינו נוגע במים ונטמא חבירו משום צירוף כלי מהו שיטמא את זה שבחוץ בחיבור מים ודבר תימה הוא לומר שמשקין מחברין אוכלין לקבל טומאה ולטמא אחרים ועוד שפירש שמתחברין ע"י נצוק והלא אפי' למים עצמן קיימא לן במכשירין (פ"ה מ"ט) דאין נצוק חיבור לטומאה וכעין פי' הקונטרס יש משנה אחת במסכת טהרות פרק שמיני (מ"ח) עריבה שהיה קטפרס (ונצוק) מלמעלן ומשקה טופח מלמטן וג' חתיכות כביצה אינן מצטרפות ושתים מצטרפות ור' יוסי אומר אפי' שתים אינם מצטרפות אא"כ היו רוצצות משקה ואם היה משקה עומד אפי' כעין החרדל מצטרף ר' דוסא אומר האוכל פרור אינו מצטרף ובתוספתא תניא אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם הרי זה אין חיבור שאין חיבורי אדם חיבור עיסה שלשה במי פירות טהורה שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין ודבר תימה הוא אם לישת מי פירות אינה מועלת לחבר את הקמח ושמא לשה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דבר שאדם לש במי פירות פעמים שמי פירות מחברין ב' חצאי זיתים עיסה במשקין הבאין מזה לזה: