Menachot 58a · Talmud

וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״אֹתָם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא יָחִיד מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא כַּיּוֹצֵא בָּהּ נְדָבָה, וְקוֹרֵא אֲנִי בָּהּ ״מוֹצֵא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ״? תַּלְמוּד לוֹמַר ״קׇרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ״, צִיבּוּר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא יָחִיד. יָכוֹל לֹא יְהֵא יָחִיד מֵבִיא, שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא חוֹבָתוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אֲבָל יְהֵא צִיבּוּר מֵבִיא שֶׁמֵּבִיא חוֹבָתוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתָם״, וּמָה יֵשׁ לְךָ לְהָבִיא? שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִן הַשְּׂאוֹר, וּבִכּוּרִים מִן הַדְּבַשׁ. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא יִקְרְבוּ נְדָבָה? וְהָתַנְיָא: אִם נֶאֱמַר ״כׇּל שְׂאֹר״, לָמָּה נֶאֱמַר ״כׇּל דְּבַשׁ״? וְאִם נֶאֱמַר ״כׇּל דְּבַשׁ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״כׇּל שְׂאֹר״? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׂאוֹר מַה שֶּׁאֵין בַּדְּבַשׁ, וְיֵשׁ בַּדְּבַשׁ מַה שֶּׁאֵין בִּשְׂאוֹר. שְׂאוֹר הוּתַּר מִכְּלָלוֹ בַּמִּקְדָּשׁ, דְּבַשׁ לֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ בַּמִּקְדָּשׁ. דְּבַשׁ הוּתַּר בִּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, שְׂאוֹר לֹא הוּתַּר בִּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת. הָא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׂאוֹר מַה שֶּׁאֵין בַּדְּבַשׁ, וְיֵשׁ בַּדְּבַשׁ מַה שֶּׁאֵין בִּשְׂאוֹר, הוּצְרַךְ לוֹמַר ״כׇּל שְׂאֹר״, וְהוּצְרַךְ לוֹמַר ״כׇּל דְּבַשׁ״. שְׂאוֹר דְּהוּתַּר מִכְּלָלוֹ בַּמִּקְדָּשׁ, מַאי נִיהוּ? לָאו שְׁתֵּי הַלֶּחֶם דְּקָרְבָה נְדָבָה? אָמַר רַב עַמְרָם: לָא, לִיקְרַב עִמָּהֶם. אִי הָכִי, בִּכּוּרִים נָמֵי, דִּתְנַן: הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּין הָיוּ עוֹלוֹת, וְהַסַּלִּים שֶׁבְּיָדָם נִיתָּנִין לַכֹּהֲנִים. הָנְהוּ לְעַטֵּר בִּכּוּרִים הוּא דְּאָתוּ. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטַּאת הָעוֹף עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, מַהוּ? כֹּל שֶׁמִּמֶּנּוּ לָאִישִּׁים, אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי אֵין מִמֶּנּוּ לָאִישִּׁים? אוֹ דִלְמָא כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ קׇרְבָּן, וְהַאי נָמֵי שְׁמוֹ קׇרְבָּן? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ קׇרְבָּן, וְהַאי נָמֵי שְׁמוֹ קׇרְבָּן. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁמִּמֶּנּוּ לָאִישִּׁים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ קׇרְבָּן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּשַׂר חַטַּאת הָעוֹף אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַב אָמַר: לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּתָנֵי לֵוִי: ״כׇּל קׇרְבָּנָם״ – לְרַבּוֹת לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׂאֹר ... בַּל תַּקְטִירוּ״ – אֵין לִי אֶלָּא כּוּלּוֹ, מִקְצָתוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇל״. עֵירוּבוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כׇל״. מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: ״שְׂאֹר בַּל תַּקְטִירוּ״ – אֵין לִי אֶלָּא כְּזַיִת, חֲצִי זַיִת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כׇּל״, עֵירוּבוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי כׇל״. רָבָא אָמַר: הָכִי קָאָמַר – ״שְׂאֹר בַּל תַּקְטִירוּ״ אֵין לִי אֶלָּא קוֹמֶץ, חֲצִי קוֹמֶץ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇל״. עֵירוּבוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כׇל״. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אַבָּיֵי סָבַר: יֵשׁ קוֹמֶץ פָּחוֹת מִשְּׁנֵי זֵיתִים,

יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה - שתי לחם דעליה קאי דכתיב (שם) קרבן ראשית וגו': תקריבו - משמע ציבור: אבל יהא צבור מביא - ב' הלחם נדבה שהרי מביאין [שתי] הלחם חובה והיכי דמי נדבת צבור כגון ממעות של שופרותיהם: מה יש לך להביא - ל"ג לה בתורת כהנים ומאן דגריס ליה הכי קאמר מה יש לך להביא מהן חובה דהא ראשית חובה משמע דלא אשכחן קרבן ראשית: אם נאמר כל דבש - לרבות חצי קומץ כדמפרש לקמן: למה נאמר כל שאור - נגמר מדבש אי נמי לא לכתוב כל גבי דבש ונילף משאור: שאור הותר מכללו - כדמפרש לקמן: דבש הותר בשירי מנחות - אם רוצה ללוש ולטגן שירי מנחה בדבש מותר דכל מתנות כהונה נאכלות בגדולה כדאמרינן בפ' הזרוע והלחיים (חולין דף קלב:) לך נתתים למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין: שאור לא הותר בשירי המנחה - כדאמרי' לעיל אפילו חלקם לא תאפה חמץ: לאו שתי הלחם דקרבה נדבה - במזבח דאי מהנך דחובה לא מצי למימר דהא לא הותר במקדש דלא קרב למזבח: לקרב עמהן - אשני כבשי עצרת קאמר דקריבים עם שתי הלחם והיינו הותרו מכלל במקדש לקרב עמהן: בכורים נמי - שהיו מביאין עמהם עופות: והסלים שבידן - של בכורים שביד הבעלים ניתנין לכהנים: לעטר בכורים אתו - הנך עופות ולאו חובה נינהו והדתנן במסכת בכורים (פ"ב מ"ד) ומייתינן בלולב וערבה (סוכה דף מז:) הבכורים טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה אמרינן בתלמוד ירושלמי דהאי קרבן שלמים הוא כתיב הכא ושמחת בכל הטוב וכתיב התם וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ולאו קריבים עמהן חשיב להו שלא היו זקוקין זה [לזה] לבא יחד למקדש אלא חובה עליו להביא שלמים (קודם) לשם: כל ששמו קרבן - אמר רחמנא דלא יקטירו משיריו דהכי כתיב בתר דההוא קרא קרבן ראשית ומקרא נדרש לפניו: עוף שמו קרבן דכתיב (ויקרא א׳:י״ד) ואם מן העוף עולה קרבנו: לוג שמן של מצורע - אין ממנו לאישים אבל קרבן איקרי כדאמרינן באלו מנחות לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ובגופיה נמי כתיב (ויקרא י״ד:י״ב) והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן ואי קשיא הרי קרב ממנו [דאשם מצורע בא עמו] לאישים כשתי הלחם משום כבשים הא לא קשיא דאשם לא שייך בהדי לוג לגמרי דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים כדאמרן בהקומץ זוטא (לעיל מנחות דף טו:): מאי קאמר - מאי שיעוריה דקאמר כולו ומקצתו: חצי זית מנין - וכגון דאיתיה בעיניה: עירובו - שעירבו עם מצה דלא מינכר: אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים - ולא תקטירו לקומץ שלם משמע וכיון דיש קומץ פחות משני זיתים אשמעינן כל יתירא:

ורבי יוחנן (אמר) האי אותם מאי עביד ליה. הוה מצי למימר דמיבעי ליה כי הא דדרשי רבנן בפ' התערובות (זבחים דף עז.) אותם אי אתה מעלה לריח ניחוח אבל אתה מעלה לשם עצים [כו']: מיבעי ליה לכדתניא. ומהך ברייתא לא קשיא לרבי אלעזר דתרתי ש"מ כדאמר בפרק התערובות (שם): אבל יהא ציבור מביא כו'. והא דתניא בת"כ אם זבח שלמים הוא מקריב הוא מביא נדבה ואין הציבור עושים נדבה היינו שלמים: לוג שמן של מצורע איכא בינייהו. דאיקרי קרבן כדאמר באלו מנחות לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ובגופיה נמי כתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן ואין ממנו לאישים והקשה בקונטרס הא קרב ממנו לאישים שהרי אשם מצורע בא עמו וכה"ג אמרינן לעיל ממנו לאישים בשתי הלחם משום כבשים ואין לתרץ דשאני שתי הלחם שמניפים אותן עם הכבשים דלוג שמן של מצורע נמי מניפין אותו עם האשם מחיים כדדרשינן לקמן בפירקין מדכתיב והניף אותם ותירץ בקונטרס דהא לא קשיא דאשם לא שייך לגבי לוג לגמרי דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים כדאמר בסוף הקומץ זוטא (לעיל מנחות דף טו:) ואע"ג דשתי הלחם נמי פעמים שאין כבשים עמהן למאן דאמר דכבשים אין מעכבין את הלחם היכא דאית ליה מיהא לא מייתי זה בלא זה ועוד דהיכא דהוקבעו אין יכול לשנות אבל לוג שמן לא הוקבעו אלא לר"מ דאמר התם הוקבעו בשחיטה וא"ת והא בפרק התערובות (זבחים דף עו:) קרי ליה ממנו לאישים וי"ל דהתם בעי למימר כל ששמו קרבן אלא דנקט לשון השגור בהש"ס יותר ואין לתרץ דהכא בבא בפני עצמו והתם בבא עם הזבח דאמר זה אשמו וזה לוגו דא"כ לימא לוג הבא בפני עצמו איכא בינייהו ועוד דבפרק ב"ש (זבחים דף מד.) לא קרי זבח מתיר נסכים הבאין עמו כיון דאתא עד י' ימים: חצי מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל. מכאן קשה על פי' הקונטרס דפרק אלו עוברין (פסחים דף מג:) דאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו כמאן כר' אליעזר דדריש כל כו' ולאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית ופי' שם בקונטרס דזעירי הוה דריש אין לי אלא כולו מקצתו מנין כגון חצי זית מצה וחצי זית חמץ ת"ל כל וקשה דהא כל לא כאביי ולא כרבא ועוד מאי קאמר התם כמאן כר' אליעזר הא אפילו כרבנן נמי אתיא דנהי דכל לא דרשי כי כל דרשי לרבות מקצתו דהיינו היתר מצטרף לאיסור לפי' הקונטרס ונראה לפרש דזעירי דסבר היתר מצטרף לאיסור דריש כרבא דמקצתו היינו חצי קומץ שהוא זית שלם ומרבי ליה מכל ועירובו היינו חצי זית היתר וחצי זית איסור דמצטרפין ומרבי ליה מכי כל אבל כאביי לא מצי סבר דכיון דמפרש מקצתו חצי זית לא שייך ביה צירוף דאפילו במשהו מיחייב והאי דמרבי עירובין היינו כשנתערב לגמרי עם ההיתר דלא אמרינן שיתבטל איסור אגב היתר אבל לרבא לא צריך קרא להכי דכיון דאיכא כזית פשיטא דלא בטיל והא דקאמר כמאן כרבי אליעזר דדריש כל היינו משום דלרבנן אע"ג דכי כל דרשי מיהו לא הוה מוקמינן כי כל לרבות עירובו אלא לרבות מקצתו: אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים. פירוש דאם לא כן מנא ליה לרבות אפילו חצי זית דהוה ליה למימר אין לי אלא כל הקומץ חצי קומץ מנין דהא איכא כזית אבל פחות מכשיעור מנא הוה ליה לרבויי וא"ת ואכתי מנא ליה לאביי לרבות חצי זית דילמא כי אתא קרא לרבויי כזית ואע"פ שאין בו כדי קומץ וי"ל דסברא הוא דריבוי דכל אתא לרבות חצי שיעור על כרחין יש הקטרה פחות מכזית כיון דסבירא ליה דיש קומץ פחות מב' זיתים לא מצי לרבויי כזית ומהכא מפקי טעמייהו ר' יהושע בן לוי ורבי יוחנן דפליגי בהקטיר קומצה לעיל בהקומץ רבה (מנחות דף כו:) ואף על גב דאמרינן בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קט:) ומייתי לה לעיל בפ"ק (מנחות דף יב:) הקומץ והקטורת שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ חייב אבל פחות מכזית לא שאני שאור דרבי קרא ומיהו בההיא דהקטיר קומצה פעמים ליכא קרא וחשבינן לה הקטרה ושמא שאני התם דהקטיר הכל ולפי טעם זה מאן דאמר התם יש הקטרה אפשר דמודה הכא דאין הקטרה ותדע דהא להקטיר כחצי זית תנן בפ"ק (לעיל מנחות יב:) דלא הוי פיגול ומיהו יש לחלק משום דגבי פיגול איתקש אכילת מזבח לאכילת אדם כדדרשינן אם האכל יאכל ועוד י"ל דגבי הקטרת חוץ בעינן כזית טפי לכולי עלמא:

מנחות נח.

Navigate the library