טוען את הדף…
הַכֹּהֲנִים״ – מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו? וְהָתַנְיָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ״, ״בְּאֶצְבָּעוֹ וְלָקַח״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תְּהֵא קַבָּלָה אֶלָּא בְּיָמִין, ״בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תְּהֵא נְתִינָה אֶלָּא בְּיָמִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי נֶאֱמַר ״יָד״ בְּקַבָּלָה? הוֹאִיל וְלֹא נֶאֱמַר ״יָד״ בְּקַבָּלָה, קִיבֵּל בִּשְׂמֹאל – כָּשֵׁר. וְאָמַר אַבָּיֵי: בְּמִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו קָא מִיפַּלְגִי (וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: לְאַחֲרָיו נִדְרָשׁ, וּלְפָנָיו אֵין נִדְרָשׁ). אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״וֶהֱבִיאָהּ״ – וָי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן. וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וָיו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן? אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם״, מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, מְלַמֵּד עַל שְׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁירָה בְּזָר; אִי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן וָיו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, שְׁחִיטָה הָכִי נָמֵי בְּזָר תְּהֵא פְּסוּלָה! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְסָמַךְ ... וְשָׁחַט״, מָה סְמִיכָה בְּזָרִים – אַף שְׁחִיטָה בְּזָרִים. אִי: מָה סְמִיכָה בִּבְעָלִים, אַף שְׁחִיטָה בִּבְעָלִים? הָהוּא לָא מָצֵית אָמַרְתָּ, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה זְרִיקָה דְּעִיקַּר כַּפָּרָה – לָא בָּעֲיָא בְּעָלִים, שְׁחִיטָה דְּלָאו עִיקַּר כַּפָּרָה – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. וְכִי תֵּימָא, אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, גַּלִּי רַחֲמָנָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים: ״וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ״, מִכְּלָל דִּשְׁחִיטָה בְּעָלְמָא לָא בָּעֵינַן בְּעָלִים. אָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״תּוֹרָה״ וְ״חוּקָּה״, אֵינוֹ אֶלָּא לְעַכֵּב. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין תַּרְתֵּי בָּעֲיָא, כְּדִכְתִיב: ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״. (סִימָן: נת״ץ יקמ״ל.) וַהֲרֵי נָזִיר, דְּלָא כְּתִיבָא בֵּיהּ אֶלָּא תּוֹרָה, וְאָמַר רַב: תְּנוּפָה בְּנָזִיר מְעַכְּבָא! שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״כֵּן יַעֲשֶׂה״, כְּמַאן דִּכְתִיבָא בְּהוּ חוּקָּה דָּמֵי. הֲרֵי תּוֹדָה, דְּלָא כְּתִיבָא בֵּיהּ אֶלָּא תּוֹרָה, וּתְנַן: אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שָׁאנֵי תּוֹדָה דְּאִיתַּקַּשׁ לְנָזִיר, דִּכְתִיב: ״עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״, וְאָמַר מָר: ״שְׁלָמָיו״ לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר. וַהֲרֵי מְצוֹרָע, דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ אֶלָּא תּוֹרָה, וּתְנַן: אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּמְּצוֹרָע מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה! שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״, כְּמַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ חוּקָּה דָּמֵי. וַהֲרֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ אֶלָּא חוּקָּה, וּתְנַן: שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, אֶלָּא: אוֹ תּוֹרָה אוֹ חוּקָּה. וַהֲרֵי שְׁאָר קׇרְבָּנוֹת, דִּכְתִיב בְּהוּ תּוֹרָה, וְלָא מְעַכְּבִי? תּוֹרָה בָּעֲיָא חוּקָּה, וְחוּקָּה לָא בָּעֲיָא תּוֹרָה. וְהָא תּוֹרָה וְחוּקָּה קָא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דִּכְתִיב תּוֹרָה, אִי כְּתִיבָא חוּקָּה – אִין, וְאִי לָא – לָא. וַהֲרֵי מִנְחָה, דִּכְתִיב בָּהּ חוּקָּה, וְאָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיר הַכָּתוּב בְּתוֹרַת מִנְחָה אֵינוֹ אֶלָּא לְעַכֵּב, הֶחְזִיר – אִין, לֹא הֶחֱזִיר – לָא. שָׁאנֵי הָתָם, דְּכִי כְּתִיבָא חוּקָּה – אַאֲכִילָה כְּתִיבָא. וַהֲרֵי לֶחֶם הַפָּנִים, דְּכִי כְּתִיבָא חוּקָּה אַאֲכִילָה כְּתִיבָא, וּתְנַן: שְׁנֵי סְדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵי בָּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, הַסְּדָרִין וְהַבָּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אֶלָּא, כֹּל הֵיכָא דִּכְתִיבָא אַאֲכִילָה – אַכּוֹלָּא מִילְּתָא כְּתִיבָא. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ״,מקרא - הכהן נדרש לפניו לויצק: ולאחריו - וקמץ משם באצבעו: ולקח - ולקח (קבלת) הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות וגו': אלא בימין - דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין: נתינה - מתנת הקרן דמזבח: וכי נאמרה יד - כלומר וכי נאמרה אצבע בולקח והלא בונתן הוא אמור: וי"ו דוהביאה מוסיף על ענין ראשון - [וכ"ת וי"ו דונתן נמי יהא] מלמד קבלה מנתינה תריץ ליכא למימר הכי דאי כתיב ונתן באצבעו הוי גמירא ולקח מונתן בוי"ו מוסיף על ענין ראשון אבל השתא באצבעו הפסיק הענין: ואי מה סמיכה - לר"ש פריך וסמך ידו על ראש קרבנו אלמא סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ולא באחר זריקה לא בעינן בבעלים דכהן זורק: אפשר - שחיטה: לא אפשר - זריקה בבעלים דכתיב וזרקו בני אהרן: נזיר - כתיב ביה זאת תורת הנזיר אשר ידור (במדבר ז): תנופה בנזיר - דכתיב ונתן על כפי הנזיר לעכב משום דכתיב תורת ואע"ג דלא מעכבא בעלמא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דמס' יומא (ד' ה.) שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכפר: כן יעשה - על תורת נזרו: תודה - כתיב בה וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' (ויקרא ז׳:י״א): ד' מינין - חמץ חלות ורקיק ורבוכה בפרק התודה (לקמן מנחות דף עז.): שלמיו - על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן בתודה (בפ' התודה): ארבעה שבמצורע - עץ ארז ושני תולעת ואזוב וצפרים: תהיה - משמע עיכובא: יוה"כ - כתיב והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי וגו' באחרי מות: שאר קרבנות כתיב בהו תורה - זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' (ויקרא ז׳:ל״ז): ולא מעכבי - דאמר בפ"ק (לעיל מנחות ד' ד.) באשם הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר ובמנחה כתיב וזאת תורת המנחה הקרב וגו' (ויקרא ו׳:ז׳) דהיינו הגשה ותנן לא הגיש כשר: הא תורה וחוקה קאמר - משמע תרוייהו כי הדדי שקולין: מנחה כתיבא חוקה - כל זכר בבני אהרן יאכל חק עולם (וגו') (שם): שהחזיר הכתוב - בצו את אהרן מה שכבר אמור בויקרא אינו אלא לעכב: אאכילה כתיבא - הילכך לאו לעיכובא אתא: לחם הפנים - ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם וגו' (שם כד): ושאני התם - גבי מנחה להכי לא הויא חוקה דידה עיכובא משום דכתיב מגרשה ומשמנה מדמצי למכתב מגרש ומשמן וכתיב מגרשה ומשמנה שמע מינה ה"ק גרשה שלם ושמנה שלם שאם חסר כל שהוא פסול ומדאיצטריך למיכתב להכי שמע מינה חוקה דידה לאו חוקה:במקרא נדרש לפניו ולאחריו קא מיפלגי. וא"ת מנלן דבהכי פליגי דילמא טעמא דרבנן כדאסיקנא בפ"ק (לעיל מנחות דף י.) ופרק שני דזבחים (דף כד:) דכל מקום שנאמר אצבע או כהונה אינו אלא ימין ור"ש בעי תרתי וי"ל דלשון הברייתא משמע משום דקאי עליה באצבעו כדקתני באצבע ולקח והא דלא מפרשי רבנן טעמייהו מדכתיב הכהן משום דאיצטריך הכהן בכיהונו ואע"ג דבפ' שני דזבחים (דף כד:) קאמר אליבא דר"ש ואלא הכהן ל"ל ומשני הכהן בכיהונו הוא הדין דלרבנן איצטריך נמי אלא נטר עד לבסוף דמקשי לר"ש ומשני ליה והוא הדין לרבנן וא"ת דבפ' השואל (ב"מ דף צה. ושם) פליגי תנאי במקרא נדרש לפני פניו ופריך תנן השואל את הפרה כו' והא שומר חנם דלפני פניו לא קתני וליטעמיך שומר שכר דלפניו מי קתני מאי קושיא לימא דההיא משנה ר"ש היא דקסבר הכא ובפ' ב' דזבחים (דף כד:) דמקרא נדרש לאחריו ולא לפניו וי"ל דהתם [טעמא] דר"ש משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון כדאמרינן הכא גבי והביאה וא"ת ואמאי לא אמרינן הכא דקאי אתרוייהו כמו תתננה ואכלה ומכור בפ' כל שעה (פסחים דף כא:) ובפ' כל הבשר (חולין ד' קיד.) ובפ"ק דמסכת ע"ז (ד' כ.) וגבי נשך ומרבית בפ' איזהו נשך (ב"מ דף סא.) דלא דמי לתקום והדרת בפ"ק דקדושין (דף לב:) ומיהו לא דמי לתתננה ואכלה דתרי מילי נינהו אבל הכא חדא מילתא דבאצבעו חדא קאי דכי האי גונא מחלקין אה' מקראות דאין להם הכרע שאת מחר משוקדים ארור וקם וכי תימא באצבעו נמי לא יהיה לו הכרע ויש לחלק משום דאשכחן ונתת על קרנות המזבח באצבעך כדאמרינן. בפ' ב' דזבחים (ד' כד:) וצריך עיון במסכת תענית (ד' טו.) דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה דאמרינן צדיקים לאורה וישרים לשמחה ולא אמרינן דקיימי אתרוייהו כמו תתננה ואכלה: אלא ה"ט דר"ש והביאה וי"ו מוסיף על ענין ראשון. אפילו לא ידרוש ר"ש לפניו ולאחריו וי"ו מוסיף דריש וגבי ולקח ונתן לא אמרינן וי"ו מוסיף למילף קבלה מנתינה בימין כדפי' בקונטרס דבאצבעו מפסיק בין ולקח לונתן דה"ל למכתב ולקח הכהן ונתן מן הדם באצבעו וא"ת בפ' ב' דזבחים (ד' כד:) דא"ר אלעזר בן שמוע כל מקום שנאמר אצבע בנתינה שינה בנתינה פסול בקבלה כשר והיכן נאמרה אצבע בנתינה דכתיב ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולאחריו לימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ושמא ר"א בר ר"ש לית ליה וי"ו מוסיף על ענין ראשון א"נ לא דריש וי"ו מוסיף כדי לדרוש המקרא לפני פניו: גלי רחמנא גבי פרו של אהרן כו'. משמע הכא דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה ואף ע"ג דמסקינן בפרק קמא דזבחים (דף יד.) לר"ש שחיטה לאו עבודה היא ל"ק מידי כדפי' בפ"ק (לעיל מנחות ד' ה.): ואמר רב תנופה מעכבא בנזיר. ממתני' הוה מצי לאקשויי דתנן (לקמן מנחות ד' כז.) ב' מינין שבנזיר מעכבין זה את זה אלא ניחא ליה לאקשויי דרב אדרב א"נ משום דאפילו תנופה שהיא שירי מצוה בשאר קרבנות מעכבת בנזיר: ואמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר. לקמן איתא בפ' התודה (מנחות ד' עח.): תורה בעיא חוקה וחוקה לא בעיא תורה. אומר ר"ת דכל מקום דאמרי' חוקה עיכובא לא ממשמעותא אלא מג"ש ילפינן לה בריש פרק ב' דזבחים (ד' יח. ושם) דאמרי' אשכחן מחוסר בגדים פירוש דאם עבד חילל שתויי יין מנלן אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמעכב כדיליף התם לעיל אף שתויי יין לעכב ואם ממשמעותא הוא ל"ל למילף ג"ש ומיהו מעיקרא ודאי הוה בעי למימר בשמעתין ממשמעותא דהוה בעי תורה וחוקה: חוקה לא בעיא תורה. וא"ת ותורה למאי אתא דכה"ג פריך בפ"ק (לעיל מנחות ד' י.) גבי אצבע לא בעיא כהונה דפריך אלא כהן ל"ל וי"ל דתורה אתא לשום דרשה: ושאני התם דאמר קרא מגרשה ומשמנה. פירש בקונטרס דמצי למיכתב מגרש ומשמן וכתב מגרשה ומשמנה שמע מינה הכי אמר רחמנא מגרשה שלם משמנה שלם שאם חיסר כל שהוא פסול ובסמוך דאמר שמואל גרש ושמן מעכבי' ואין דבר אחר מעכב משמע דבריו סותרים זה את זה דתלי טעמא בחזרה ולא בה"א יתירא וע"ק אמאי לא מייתי קרא דמסלתה דדרשי' מיניה בפ"ק (לעיל מנחות ד' ט:) שאם חיסר כל שהוא פסולה [שמע מינה] דה"נ מטעם שינה הכתוב קאמר ונראה דהכא מיירי לענין שיעכבו זה את זה דבעי דשנה עליו הכתוב וסמיך אמסלתה ומשמנה דגבי מנחת העומר כתיב (ויקרא ב׳:ב׳) מגרשה ומשמנה ובשאר מנחות כתיב מסלתה ומשמנה וגרשה וסלתה הכל סולת ולקמן בפירקין (מנחות דף כז.) גבי סולת ושמן מעכבין זה את זה מייתי מגרשה ומשמנה ומסלתה ומשמנה אבל לגבי דמיעוטן מעכב את רובן מייתי מסלתה ומשמנה וכן גבי עיכובא דנפשיה לא בעי שנה לעכב אבל לגבי מעכבין זה את זה בעי שנה לעכב: