טוען את הדף…
מַתְנִי׳ יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, לֹא לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן. וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה: מִנְחַת הַסּוֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין. מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, מִנְחַת גּוֹי, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת הָעוֹמֶר. מִנְחַת נְסָכִים טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְאֵין טְעוּנָה לְבוֹנָה. לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה, וְאֵין טָעוּן שֶׁמֶן. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּמִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת – אֵין טְעוּנִין לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. גְּמָ׳ אָמַר רַב פָּפָּא: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן עֶשֶׂר – תְּנַן, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין יָבִיא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן״ – וְלֹא עַל לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁמֶן. שֶׁיָּכוֹל – וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה מִנְחַת נְסָכִים שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה לְבוֹנָה טְעוּנָה שֶׁמֶן, לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁטָּעוּן לְבוֹנָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן שֶׁמֶן! תַּלְמוּד לוֹמַר ״עָלֶיהָ״ – עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְלֹא עַל לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁמֶן. ״וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה״ – עָלֶיהָ לְבוֹנָה, וְלֹא עַל מִנְחַת נְסָכִים לְבוֹנָה. שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁאֵינוֹ טָעוּן שֶׁמֶן – טָעוּן לְבוֹנָה, מִנְחַת נְסָכִים שֶׁטְּעוּנָה שֶׁמֶן – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה לְבוֹנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עָלֶיהָ״ – עָלֶיהָ לְבוֹנָה, וְלֹא עַל מִנְחַת נְסָכִים לְבוֹנָה. ״מִנְחָה״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת שְׁמִינִי לִלְבוֹנָה, ״הִיא״ – לְהוֹצִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁלֹּא יִטְעֲנוּ לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. אָמַר מָר: ״עָלֶיהָ שֶׁמֶן״ – וְלֹא עַל לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁמֶן. אֵימָא: ״עָלֶיהָ שֶׁמֶן״ – וְלֹא עַל מִנְחַת כֹּהֲנִים שֶׁמֶן! מִסְתַּבְּרָא מִנְחַת כֹּהֲנִים הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן עִשָּׂרוֹן, כְּלִי, חוּץ, וְצוּרָה, הַגָּשָׁה, וְאִישִּׁים. אַדְּרַבָּה, לֶחֶם הַפָּנִים הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן צִיבּוּרָא, חוֹבָה, טַמְיָא. דְּאָכֵיל פִּיגּוּלָא, בְּשַׁבְּתָא. מִסְתַּבְּרָא ״נֶפֶשׁ״. אָמַר מָר: ״עָלֶיהָ לְבֹנָה״ – וְלֹא עַל מִנְחַת נְסָכִים לְבוֹנָה. אֵימָא: ״עָלֶיהָ לְבֹנָה״ – וְלֹא עַל מִנְחַת כֹּהֲנִים לְבוֹנָה! מִסְתַּבְּרָא מִנְחַת כֹּהֲנִים הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בְּלוֹג. מוּגָּשׁ, בִּגְלַל עֶצֶם. אַדְּרַבָּה, מִנְחַת נְסָכִים הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן צִיבּוּרָא, חוֹבָה, וְאִיטַּמִּי. בְּשַׁבְּתָא. מִסְתַּבְּרָא ״נֶפֶשׁ״. ״מִנְחָה״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת שְׁמִינִי לִלְבוֹנָה, וְאֵימָא – לְהוֹצִיא? הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְרַבּוֹת – שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְהוֹצִיא – לְמָה לִי? שָׁעָה מִדּוֹרוֹת לָא יָלְפִינַן. ״הִיא״ – לְהוֹצִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁלֹּא יִטְעֲנוּ לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאֵימָא לְהוֹצִיא מִנְחַת כֹּהֲנִים? מִסְתַּבְּרָא מִנְחַת כֹּהֲנִים הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן עִשָּׂרוֹן, כְּלִי, מַצָּה, וְעֶצֶם, הַגָּשָׁה, וְאִישִּׁים. אַדְּרַבָּה,מתני' מנחת הסולת - דמתנדב מנחה סתם מביא עשרון סלת ושמן ולבונה ובוללה וקומצה כמו שהיא חיה ובדידיה כתיב שמן ולבונה בכל הנך אחריני לא כתיב לבונה אלא ממנחת סלת גמרינן דכתיב בה נפש ומשמע דכל מנחת יחיד טעונה שמן ולבונה כזו: החלות והרקיקין - האומר הרי עלי מנחת מאפה מביא חלות או רקיקין כדכתיב בויקרא ולהנך חשיב תרתי כיון דאי בעי חלות מייתי ואי בעי רקיקין מייתי: ומנחת נשים - אשה שהתנדבה מנחה: ומנחת העומר - בה נמי כתיב שמן ולבונה כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים והיא מנחת העומר אבל מנחת נסכים לא בעיא לבונה כדמפרש בגמ': גמ' כל היכא דתנן - הנך מנחות דמתניתין (מנחות) עשר תנן כלומר כולן באות עשר עשר חלות כדאמרי' באלו מנחות (לקמן מנחות עו.): לאפוקי מדרבי שמעון - דאמר לקמן בהאי פירקין (מנחות דף סג.) האומר הרי עלי מנחת מאפה אם רצה יביא מחצה חלות מחצה רקיקין: קמ"ל - רב פפא דכל מנחות דמתניתין עשר (הוא) נינהו דהך חלות עשר חלות והך דרקיקין עשר רקיקין דהנך תרתי דומיא דאינך: ל"א כל היכא דתנן עוד בבא אחרת דמתני' ובפ' אלו מנחות שתנו האי סידרי מנחות דמתניתין דדינן שוה עשר תנן ממנחת הסלת עד מנחת העומר לאפוקי מדר' שמעון דאמר כו' דלדידיה איכא י"א דבמנחת מאפה איכא ביה ג' מנחות אי בעי כוליה מצות ואי בעי כוליה רקיקין ואי בעי ה' חלות וה' רקיקין ומתני' מדין שאר מנחות: ונתת עליה שמן - במנחת העומר קאי: מה מנחת נסכים שאינה טעונה לבונה - כדקתני לקמן עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה: טעונה שמן - כדכתיב (במדבר כח) בלולה בשמן כתית: לרבות מנחת שמיני ללבונה - ההיא דכתיב ויהי ביום השמיני וגו' וכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח ומנחה בלולה בשמן: ולא על מנחת כהנים שמן - וה"ה נמי למנחת נשים וגרים דכל הנך לא כתיב בהו שמן בהדיא וחד מינייהו נקט: מסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי - בכל דיני מנחת העומר ולא להוציא שכן דומות יחד שתיהן באות עשרון כדכתיב (שמות ט״ז:ל״ו) והעומר עשירית האיפה וסתם מנחות באות עשרון אבל לחם הפנים כתי' (ויקרא כ״ד:ה׳) שני עשרונים יהיה החלה וגו': כלי - כל המנחות טעונות כלי ללוש בפרק שתי הלחם שאלו את רבי זו מנין כו' אבל לחם הפנים אינו נקדש אלא בתנור: חוץ - כל המנחות עבודתן בחוץ אבל לחם הפנים סידורו בהיכל ועוד הכל נפסלו בלינה דקדשי קדשים הם ואין נאכלות אלא ליום אבל לחם הפנים עומד על השולחן משבת לשבת: [הגשה] - כל המנחות טעונות הגשה ולחם הפנים אין טעון הגשה כדתנן במתני' דהאי פירקין: אישים - כל המנחות יש מהן מגופן לאישים דמנחת העומר נקמצת כדמפרש באלו מנחות (לקמן מנחות דף עב:) ומנחות כהנים כליל לאפוקי לחם הפנים דאין מגופן לאישים: ציבור - לחם הפנים ומנחת העומר קרבן ציבור הם ומנחת כהן יחיד הוא: בטומאה - העומר ושתי הלחם ולחם הפנים חובה ודוחות טומאה בפרק כיצד צולין בפסחים (דף עו:) ה' דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כו' אבל קרבן יחיד לא דחי טומאה: דאכיל - שירי עומר נאכלין לכהנים וכן לחם הפנים אבל מנחת כהנים כולה כליל: פיגולא - בשירי עומר נוהג פיגול שהרי קומץ מתירן ובלחם הפנים נוהג פיגול דבזיכין מתירין אותו וקיימא לן במסכת יומא בפרק הוציאו לו (יומא דף ס.) כל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח נוהג בו פיגול אבל מנחת כהנים כולה כליל ואין לה מתירין ואין פיגול נוהג בה: בשבתא - דעומר קרב אפילו בשבת כדאמר בפ' רבי ישמעאל (לקמן מנחות דף סג:) ולחם הפנים סידורו בשבת: מסתברא מנחת כהנים [ה"ל לרבויי - מפני שבמנחה כתיב נפש למדנו] דכל מנחת יחיד טעונה שמן: [בלול] - מנחת כהנים בלול: בלוג - בכל המנחות סגי בחד לוג [לעשרון] ומנחת נסכים יש ג' [לוגין] לעשרון: מוגש - עומר ושאר מנחות טעונות הגשה ולא מנחת נסכים כדמפרש במתני': בגלל עצם - עומר ומנחת כהנים באות בגלל עצמן ומנחת נסכים באה בגלל זבח: מנחת נסכים ציבור היא שהרי באה עם התמידין ועומר נמי ציבור ושתיהן חובה ודוחות שבת וטומאה: מסתברא נפש - במנחת סלת כתיב נפש וכתיב לבונה ומהתם גמרינן לכל מנחת יחיד שטעונה לבונה: אי אמרת בשלמא לרבות שפיר - דסד"א שעה מדורות לא ילפינן קמ"ל: שתי הלחם אין טעון כלי שרת ללוש אלא תנור כדקתני בפרק שתי הלחם (לקמן מנחות דף צה:) לישתן ועריכתן בחוץ ואי נלושו בכלי שרת מיפסלו ביוצא עומר ומנחת (נסכים) וכל המנחות באות מצה ושתי הלחם חמץ שתי הלחם אין באות בגלל עצמן אלא בגלל כבשים שתי הלחם אין טעונין הגשה כדמפרש במתני' ואין מהן לאישים אבל עומר ומנחת כהנים באין בגלל עצמן וטעונות הגשה ויש מהן לאישים שתי הלחם פיגול נוהג בהן דכבש מתירן וקריבין בשבת כעומר ובלבד שיאפו מערב שבת:ונתת עליה שמן. האי קרא במנחת העומר כתיב ואיצטריך למעוטי לחם הפנים משמע דלא תיתי בק"ו ממנחת נסכים שאינה טעונה לבונה טעונה שמן והיא גופה דאינה טעונה לבונה לא ידעינן אלא מסיפיה דקרא דדריש עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה דלא ניהדר ונילף בק"ו מלחם הפנים שאין טעון שמן כדממעטינן מרישיה דקרא וטעון לבונה ואין שייך כאן לומר דלא ניכתוב עליה למעוטי לא בשמן ולא בלבונה ונימא חד וחד תיקום בדוכתיה כי ההוא דפ"ב דזבחים (דף יז.) דלא דמי דהכא בלא ק"ו נמי הוו גמירי מהדדי או משאר מנחות או מדאיקרו מנחה תדע דהא אהני ק"ו דהכא איכא פירכי טובא: היא להוציא שתי הלחם. איצטריך למעוטי משום דאיקרו מנחה כדכתיב (ויקרא כג) מנחה חדשה: ואימא עליה שמן ולא על מנחת כהנים שמן. פי' בקונטרס והוא הדין למנחת נשים וגרים ונראה דלא בעי לאקשויי מהנהו משום דדמו טפי לכל המנחות הכתובות שם דבעו שמן אבל מנחת כהנים לא דמיא להו דכליל: כלי. פי' בקונטרס כל המנחות בעו כלי ללוש בפרק שתי הלחם (לקמן מנחות דף צו.) שאלו לרבי [זו] מנין כו' אבל לחם הפנים אינו נקדש אלא בתנור וקשה אי מדת יבש נתקדשה לחם הפנים נמי בעי כלי כדמוכח לעיל (מנחות דף נז.) דמרבי לחם הפנים לחימוץ ואי מדת יבש לא נתקדשה תרוייהו לא בעו כלי ואי משום השמן בעו כלי אם כן לחם הפנים נמי דהא בעי למימר שיהא טעון שמן בלישה כמנחה ונראה לפרש דכלי היינו דלענין כלי שוו אהדדי מנחת העומר ומנחת נסכים אבל לחם הפנים בעי שולחן ובזיכין ללבונה ומיהו גבי לבונה דבסמוך לא יתכן לומר כן: פיגול בשבת. אין זה כרבא דאמר בפ"ק (לעיל מנחות ה:) דאין מחשבה פוסל אלא במי שראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר ואע"ג דהתם איירי במחשבה שלא לשמו ה"ה במחשבת פיגול מייתי לה בפ"ב דזבחים (דף כו:):