מנחותיד.
טוען את הדף…
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תְּרֵי גּוּפֵי נִינְהוּ – מִי מִיצְטָרְפִי? הָא מַנִּי? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכֶּבֶשׂ לֶאֱכוֹל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה זוֹ, וְכֵן חֲבֵירוֹ לֶאֱכוֹל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה זוֹ, רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזֶּה כָּשֵׁר. טַעְמָא דְּאָמַר ״חֲצִי חֲצִי״, אֲבָל אָמַר ״כְּזַיִת מִשְּׁתֵּיהֶן״ – מִצְטָרֵף. וְרַבִּי, אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן – אֲפִילּוּ בְּאַחַת מֵהֶן נָמֵי! אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי – הָדַר קוּשְׁיַין לְדוּכְתֵּיהּ. לְעוֹלָם אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, וְלָא תֵּימָא ״עַד שֶׁיְּפַגֵּל בִּשְׁתֵּיהֶן״, אֶלָּא [אֵימָא] ״עַד שֶׁיְּפַגֵּל בִּשְׁנֵיהֶן״, וַאֲפִילּוּ בְּאַחַת מֵהֶן. וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא. אִי הָכִי, מַאי ״לְעוֹלָם״? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּשְׁתֵּיהֶן וּבִשְׁנֵיהֶן, וְרַבִּי יוֹסֵי הִיא, וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי מֵאִיר וּמִדְּרַבָּנַן קָאָתֵי – הַיְינוּ דְּקָאָמַר ״לְעוֹלָם״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבָּנַן, וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי מֵאִיר, מַאי ״לְעוֹלָם״? וְעוֹד, הָא אָמַר רַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: פִּיגֵּל בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ – פִּיגֵּל, בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים – לֹא פִּיגֵּל. כֵּיצַד? הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וְאָמַר: ״הֲרֵינִי שׁוֹחֵט עַל מְנָת לְהַזּוֹת מִדָּמוֹ לְמָחָר״ – לֹא פִּיגֵּל, שֶׁמַּחְשָׁבָה בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בְּפָנִים. הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וְאָמַר: ״הֲרֵינִי מַזֶּה עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לְמָחָר וְלִשְׁפּוֹךְ שִׁירַיִים לְמָחָר״ – לֹא פִּיגֵּל, שֶׁמַּחְשָׁבָה בִּפְנִים בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי שׁוֹחֵט עַל מְנָת לִשְׁפּוֹךְ שִׁירַיִים לְמָחָר וּלְהַקְטִיר אֵימוּרִין לְמָחָר״ – פִּיגֵּל, שֶׁמַּחְשָׁבָה בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. לִשְׁפּוֹךְ שִׁירַיִים, לְאִיפַּגּוֹלֵי מַאי? אִילֵימָא לְאִיפַּגּוֹלֵי דָּם – דָּם מִי מִיפַּגַּל? וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל: הַקּוֹמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטוֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת נְסָכִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְהַדָּם! אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאִפַּגּוֹלֵי בָּשָׂר, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּלָא חַשֵּׁיב בֵּיהּ בְּבָשָׂר גּוּפֵיהּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִיפַּגַּל, הָכָא דְּחַשֵּׁיב בֵּיהּ בְּזֶבַח גּוּפֵיהּ, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן דְּפִיגֵּל בְּיֶרֶךְ יָמִין פִּיגֵּל בְּיֶרֶךְ שְׂמֹאל? וְעוֹד, הָאָמַר רָבִינָא: תָּא שְׁמַע, הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ לְמָחָר, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָּזוֹ שֶׁפִּיגֵּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ, לְאִיפַּגּוֹלֵי מַאי? אִילֵימָא לְאִיפַּגּוֹלֵי קוֹמֶץ, קוֹמֶץ מִי מִיפַּגַּל? וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל: הַקּוֹמֶץ כּוּ׳! אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאִיפַּגּוֹלֵי שִׁירַיִים. הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם, דְּלָא חַשֵּׁיב בְּהוּ בְּשִׁירַיִים גּוּפֵיהּ,אלא אי אמרת - גבי יריכות דמחד גופא אתו תרי גופי נינהו ואם פיגל זו בלא זו לא נתפגלה זו גבי חלות כי ערבן לאכול כזית משתיהן מי מיצטרפי מי מהניא עירוב מחשבתו למיהוי חד גופא טפי מחיבור זבח דלא מהני להו לירצות: רבי היא - ור' יוסי לא איירי בהו ולא תקשי לרב הונא: לאכול חצי זית מחלה זו - למחר: שזה כשר - להקטיר אימוריו ולאכול בשר דהא לא חישב אלא חצי אכילה בחצי מתיר: אבל אמר כזית משתיהן - דערבן לחלות במחשבתו ואמר בכל אחד ואחד מן הכבשים הריני שוחט ע"מ לאכול כזית משתיהן [למחר] מצטרפי: ורבי אליבא דמאן אמרה - להא מתניתין דקתני לעיל לעולם אינו חייב עד שיפגל בשתיהן בכזית בשתיהן אין באחד מהן לא: אלא אליבא דרבי יוסי אמרה - וקתני דמצטרפות החלות: והדרא קושיין לדוכתא - דאי אמרת בשלמא יריכות חד גופא הוא כו' כדאמרינן לעיל (מנחות דף יג:): לעולם אליבא דרבנן - ודקשיא לך אפי' באחת מהן נמי לא תימא בשתיהן דהא ודאי אפילו באחת מהן נמי: אלא אימא עד שיפגל בשניהם - הכבשים ואפילו בכזית דשחט ב' כבשים ע"מ לאכול כזית מחלה אחת או מב' חלות אבל אם חישב בכבש אחד לאכול כזית אחד מן החלות ובשחיטת האחר לא חישב לא הוי פיגול דאין מפגלין בעבודת חצי מתיר: ולאפוקי מדר"מ - דאמר בסוף מתני' מפגלין בעבודת חצי מתיר דקתני שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר ר"מ אומר פיגול וחייבין עליו כרת ואי קשיא הקומץ את המנחה אמאי פוסל במחשבתו הא עבודת חצי מתיר הוא דהאיכא נמי לבונה תריץ בקמיצה ודאי עבודה שלימה היא דהא ליכא קמיצה בלבונה תדע דהא בהקטרת קומץ אם חישב לאכול שירים למחר פליגי רבנן ואמרי כיון דאיכא נמי הקטרת לבונה לא חשיבא הקטרת קומץ לפגל דקתני מתניתין פיגל בהקטרת קומץ ולא בלבונה כו' (דף יג.) וחכ"א אין פיגול עד שיפגל בכל המתיר ואי קשיא הא אוקימנא בריש פירקין (שם) לכ"ע מפגלין בחצי מתיר דקתני הקומץ ע"מ להקטיר קומצה למחר מודה ר' יוסי כו' והרי לא חישב אלא על חצי מתיר על הקטרת קומץ לאו פירכא היא דלא דמי להאי דהכא דהתם חישב על חצי מתיר בשעת עבודה שלימה והאי חישב בשעת חצי עבודה כגון שחיטת אחד מן הכבשים: לעולם - משמע דמפיק ממילתא טובא: ורבי יוסי היא - דאמר במתניתין בשתיהן אין אבל באחת לא מפגלה חבירתה: ולאפוקי מדר"מ - דאמר מפגלין בעבודת חצי מתיר מדקאמר הכא ובשניהן היינו דקאמר ולעולם דמשמע אפילו פיגל אף בשתיהן: ולאפוקי נמי מדרבנן - דאמרי במתניתין פיגל באחת נתפגלה חבירתה (מדקתני הכא ובשתיהן) היינו דקאמר לעולם דמשמע לעולם אפי' פיגל בשניהן אין פיגול עד שיפגל אף בשתיהן: פיגל בדבר הנעשה בחוץ כו' - גבי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים כתיבי בתורת כהנים בפרשת פיגול בצו את אהרן להזות מדמו על הפרוכת הקטרת אימורין על מזבח החיצון: לשפוך שירים - שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון: לאיפגולי מאי - מה יאכל מאותו פר שיתחייב כרת משום פיגול: לאיפגולי דם - כלומר דהאי דקתני פיגל בדם קאמר שאם יאכל מן הדם בשוגג יתחייב ב' חטאות אחת משום כרת דם ואחת משום כרת דפיגול: הקומץ והלבונה - דמנחת ישראל והקטרת כו' דכל הנך אין להם מתירין שהם מתרין אחרים וקיימא לן (לקמן מנחות דף יז.) דאין פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין או לאדם כגון שירי מנחה שהקומץ מתירן או למזבח כגון אימורי בהמה שדם מתירן ליקרב דגמרינן משלמים דכתיב בהו עיקר פיגול מה שלמים דבר שיש מתירין לאדם ולמזבח שזריקת דם מתיר האימורין ליקרב והבשר ליאכל אף כל דבר שיש לו מתירין או לאדם או למזבח לאפוקי הנך דאין אחר מתירן ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מיחייבי עליה כרת משום פיגול דהא כי אכיל מיניה פקע ליה פיגוליה שהרי לא קרב המתיר תריץ כגון שהוצת האור ברובו דחשיב כמאן דקרב כדאמרינן לקמן (מנחות דף כו:) קומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה משהוצת האור ברובו דלא חשיב כבשר אלא כשירי הדם: לאיפגולי מאי - כלומר מי יתפגל במחשבה זו שיהיו חייבין כרת באכילתו:פיגל בדבר הנעשה בפנים לא פיגל. הא דא"ר יוסי גופיה בפרק הנזקין (גיטין נד: ושם) כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן לאו דוקא אלא פסול וכי האי גוונא בפ"ק דזבחים (דף יד. ושם) גמרא ר"ש מכשר בהילוך דאמר ר"ש בן לקיש מודה ר"ש בהולכת חטאות הפנימיות כו' ופריך והאמר ר"ש כל שאינו על מזבח החיצון כו' ומשני מודה היה ר"ש לפסול מק"ו כו': הקומץ והלבונה. הקשה בקונט' פשיטא דקומץ לא מיחייב עליה כרת משום פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע ליה פיגוליה שהרי לא קרב המתיר ותירץ כגון שהוצת האור ברובו דחשיב כמאן דקרב כדאמר לקמן (מנחות דף כו:) מאימתי מתיר שיריים באכילה משהוצת האור ברובו וקשה לפי' דאי הוצת האור ברובו פקע פיגול ממנו ואפי' פלגיה מחית אארעא ופלגא אסקי' למערכה ומשלה בו האור מסקינן ליה לכתחלה כדאמר בסוף פרק ב"ש (זבחים דף מג:): והלבונה. בפרק ב"ש (גם זה שם.) מפרש משום דאין להם מתירין לאדם ולא למזבח וא"ת והרי קומץ מתירה ואע"פ שיכול להקטירה קודם קומץ כדמוכח לעיל (מנחות דף יג:) קודם הקמיצה מיהא אין להקטירה וי"ל דמ"מ לא הויא לבונה דומיא דשלמים דלבונה היא גופה מתיר שמתרת שירים באכילה ועיקר פיגול ילפינן משלמים ואע"ג דשייך פיגול באימורים דכמה דלא מקטרי אימורים כהנים בשר לא מצו אכלי מ"מ לא חשיבי מתיר כיון דאם נטמאו או נאבדו שרי בשר באכילה ועי"ל דלבונה אין לה מתיר בעבודת מזבח ולא הויא דומיא דשלמים שעבודת מזבח מתירן כגון זריקת דם: מנחת נסכים. בפ' ב"ש (ג"ז שם.) פי' הקונטרס דלא גרס מנחת נסכים משום דפליגי בה בסיפא דהך משנה (דבשר והדם) קתני והנסכים הבאים בפני עצמן דברי ר"מ וחכ"א אף בבאין עם הבהמה ובפני עצמן דקאמר היינו בין במתנדב נסכים כדאמרינן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום בין בבאין עם הבהמה כגון שהביא זבחו היום ונסכיו מכאן עד י' ימים ומיהו יש ליישב הגירסא דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום ונסכין הבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכיו מכאן עד י' ימים אבל קשה שלא היה לו להפסיק בדם והכי ה"ל למיתני והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאין בפני עצמן ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא מיד מנחת נסכים: