מנחותפח.
טוען את הדף…
אֶת מִי אָבִיא תַּחְתָּיו? אֶלָּא מִדָּה יְתֵירָה שֶׁל לוֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה שָׁם, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – לוֹג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר, לוֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמְרוּ לוֹ: חֲצִי לוֹג הָיְתָה שָׁם, וְאֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בַּחֲצִי לוֹג. אָמַר לָהֶם: אַף לְדִבְרֵיכֶם, חֲצִי לוֹג וְלוֹג לֹא יַעֲשֶׂה, רְבִיעִית הָיְתָה שָׁם, וְאֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בִּרְבִיעִית! אֶלָּא זֶה הַכְּלָל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ: כְּלִי שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ מִדָּה זוֹ אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ מִדָּה אַחֶרֶת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין וְכוּ׳. מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּירוּצֵי מִדּוֹת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דְּאָמַר מִמַּטָּה לְמַעְלָה, קָסָבַר בֵּירוּצֵי הַמִּדּוֹת נִתְקַדְּשׁוּ, וּרְבִיעִית יָהֵיב לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לֵיהּ: שַׁעַר דְּקָא עָיְילִי לְהוּ בֵּירוּצִין. לְמַאן דְּאָמַר מִמַּעְלָה לְמַטָּה, קָסָבַר בֵּירוּצֵי מִדּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ, וְהִין יָהֵיב לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לֵיהּ: שַׁעַר בְּהָא, דְּקָא נָפְקִי בֵּירוּצִין. אַבָּיֵי אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּירוּצֵי הַמִּדּוֹת אִיכָּא לְמֵימַר נִתְקַדְּשׁוּ, וְאִיכָּא לְמֵימַר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ, וְהָכָא בִּמְלֵאִים קָא מִיפַּלְגִי. מַאן דְּאָמַר מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, קָא סָבַר מְלֵאִים, שֶׁלֹּא יְחַסֵּר וְשֶׁלֹּא יוֹתִיר. וּמַאן דְּאָמַר מִמַּטָּה לְמַעְלָה, מְלֵאִים – שֶׁלֹּא יְחַסֵּר, אֲבָל יוֹתִיר, ״מְלֵאִים״ קָרֵינָא בֵּיהּ. אָמַר מָר: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם הִין, שַׁפִּיר קָאָמַר לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן! וְרַבָּנַן – הֲוָה הִין דַּעֲבַד מֹשֶׁה לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, דִּכְתִיב ״וְשֶׁמֶן זַיִת הִין״. מָר סָבַר: כֵּיוָן דִּלְדוֹרוֹת לָא הֲוָה צְרִיךְ, לְפִי שָׁעָה הוּא דְּעַבְדֵיהּ וְאִיגְּנֵז, וְאִידַּךְ: כֵּיוָן דַּהֲוָה – הֲוָה. אָמַר מָר: וְאֶת מִי אָבִיא תַּחְתָּיו. לָא סַגִּיא דְּלָא מְעַיֵּיל? כִּדְאָמַר רָבִינָא: גְּמִירִי שְׁתֵּי סְמִיכוֹת בְּצִיבּוּר, הָכָא נָמֵי גְּמִירִי דְּשֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין. וְלֵית לֵיהּ שֶׁבַע מִדּוֹת? לֵית לֵיהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מַאי ״שֶׁבַע מִדּוֹת״? שֶׁבַע מְדִידוֹת. מַתְנִי׳ רְבִיעִית מָה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת? רְבִיעִית מַיִם לִמְצוֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר. חֲצִי לוֹג מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? חֲצִי לוֹג מַיִם לְסוֹטָה, וַחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבַלּוֹג הָיָה מוֹדֵד לְכׇל הַמְּנָחוֹת. אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לוֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן אֵין לָהּ אֶלָּא לוּגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן״. שִׁשָּׁה לַפָּר, וְאַרְבָּעָה לָאַיִל, וּשְׁלֹשָׁה לַכֶּבֶשׂ. שְׁלֹשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, חֲצִי לוֹג לְכׇל נֵר. גְּמָ׳ יְתֵיב רַבִּי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: רְבִיעִית לָמָּה נִמְשְׁחָה? אִי מְצוֹרָע –את מי אביא תחתיו - להשלים שבעה מדות: ואפשר לשער בחצי לוג - שלשה חצאי לוגין בבוקר ושלשה בערב: ואפשר לשער ברביעית - דד' רביעית הוו לוג: אלא - לפיכך לא היה משער לחביתין בשלשה חצאי לוג ולא לחצי ברביעית דזה הכלל היה במקדש וכו' ור' אלעזר בר ר' צדוק לית ליה זה הכלל: בירוצי המדות - דכשממלאים את הכלי ביותר נופל מן המשקה שבתוכו לדופני הכלי אילך ואילך וכשמערין אותו מהרה לתוך כלי אחר נופל המשקה בתוכו ואם לאו נופל לארץ: איכא בינייהו - לר' יהודה דאמר מלמטה למעלה קסבר בירוצי המדות נתקדשו כיצד דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה מסיני ואמר ליה שער ברביעית את האחרים וימדוד שני רביעית ויעשה מהם חצי לוג ושוב לוג וכו' עד הין ושער אותו הין כ"כ גדול שיכנסו בירוצין של כל אלו מדות דבירוצין נתקדשו וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם יכול לשופכו לאלתר כולו בגדול עם הבירוצין וכן השני הלכך צריך הגדול המקבל שניהם להיות גדול כל כך שיקבל אותם ואת בירוציהם הילכך נתקדשו: ומ"ד ממעלה למטה קסבר בירוצי המדות לא נתקדשו - והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער ממנו את האחרים חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין וכיון דצריך לשפוך ממדה גדולה לחלקם לשני כלים אין יכול לשפוך בבת אחת עם הבירוצים לפי שזה כלי גדול וזה כלי קטן וצריך לשפוך על יד ומתוך שממעטין נחסרין הבירוצין מה שצף על הכלי כל שעה ולא היו שם בירוצין והיינו דנפקי בירוצין וכיון דלא הוו התם בירוצין לא נתקדשו: איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו כו' - כדמפרשינן התם: במלאים קמיפלגי - דכתיב (במדבר ז׳:י״ג) שניהם מלאים סלת וה"ה בשאר כלי [לח] מאן דאמר ממעלה למטה קסבר מלאים דווקא דהאי קרא במזרק שהוא כלי לח שלא יחסר ולא יותיר אלא ההין מחלק בתוך שני חצאי ההין מצומצמים וכן כולם: ומאן דאמר ממטה למעלה קסבר שלא יחסר אבל יותיר - שיעשה הגדול שיעור שני קטנים דבשני חצאין יש בו יותר כל שהוא מבשלם כדאמרי' (שקלים דף ב.) לענין שנים ששוקלין שקל שלם ביניהן שחייבין בקלבון משום הכרע דשני חצאי שקל: ז' מדידות - אבל אפשר לעשות כולם בכלי אחד: מתני' רביעית מה היתה משמשת - השתא קחשיב ממטה למעלה (דכתיב בה מים חיים): רביעית מים למצורע - דכתיב (ויקרא י״ד:ה׳) על מים חיים במים שיהא דם צפור ניכר בהן שיערו חכמים רביעית: שמן לנזיר - משום דנזיר היתה באה ב' ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקין ולא הוה צריך אלא רביעית לוג: חצי לוג - דהיינו ב' רביעיות: חצי לוג לסוטה - הלכתא גמירי לה: גמ' רביעית למה נמשחה - שכל כלי המקדש נמשחו בשמן המשחה: אם בשביל רביעית מים למצורע:אף לדבריכם חצי לוג [ולוג] לא יעשה שרביעית היתה שם. ורבנן סברי דלא דמי כמדה של לוג ומחצה לא צריכה אלא לחביתין אבל חצי לוג צריך למילי טובא לסוטה ולתודה ולמנורה: בירוצי מדות נתקדשו. למאן דאמר לא נתקדשו ניחא הא דאמר לקמן (מנחות דף צ.) מותר נסכים לקיץ מזבח ומפרש רבינו חיים בר ר' יוסי בירוצי מדות דיש להן פדיון ולוקחין ממותר נסכים כבשים לעולה ומקיצין אותו אבל למאן דאמר נתקדשו קשיא הא אין להם פדיון ויש לומר דמיירי בנסכי צבור ולב בית דין מתנה עליהן כדמפ' בירושלמי דשקלים ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה כדאמרינן לקמן דלענין הכי לא מתנו ומדמיפסלי בלינה נמי יש לדקדק דקסבר בירוצי מדות נתקדשו ואם תאמר ונגזור שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדגזרינן התם לר' יוסי בלח בדנעקר ולעיל בפ' התודה (מנחות דף עט:) ויש לומר דהכא לא גזרינן דאמרינן לנפשייהו בירוצין לא נתקדשו: ומאן דאמר מלמעלה למטה קסבר מלאים שלא יחסר ולא יותיר. הלכך יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות ומאן דאמר רביעית ברישא ומרביעית יעשה שאר המדות עד הין ואי אפשר לעולם שלא יהו שתי מדות קטנות כשמדדו לתוך אחת גדולה שלא יהו יתירות עליה מפני האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד אבל כשמודד בהין את חצי ההין שופך מן ההין לחצי ההין בנחת אין כאן אופיא כך מוגה בפירושי רש"י ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמאן דאמר מלמעלה למטה הוי סימן דכמו שהולך ומחסר ואינו הולך ומוסיף כך לא יותיר דאפי' נתקדשו בירוצין היינו דיעבד אבל לכתחילה לא יותיר ומאן דאמר מלמטה למעלה הוי סימן דכמו שהולך ומוסיף כך יכול להותיר הבירוצין: שבע מדידות. פירוש לתוך כלי אחד דשנתות היו בהין וכן פי' במתניתין דלא היתה שם אלא הין וקשיא דבתוספ' (פ"י) תניא אמר ר"א [ב"ר צדוק] ד' מדות של לח היו במקדש ובמתניתין נמי לא קתני שנתות אלא לפר ואיל וכבש: רביעית מים למצורע. תימה דבפ' בתרא דנגעים תנן כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים והגיה הרב רבינו יהודה בן הרב רבינו יום טוב רביעית מים כדתנן הכא ורב רבינו יום טוב בר יצחק מפרש דתנאי היא כדאשכחן גבי סוטה בפ' היה מביא (סוטה דף טז: ושם) שלשה צריכין שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה משום ר' ישמעאל אמרו אף דם צפור ומפרש טעמא דר' ישמעאל משום דכתי' וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ובמים הבא מים שדם הצפור ניכר בהן וכמה הן רביעית ומסתברא דרבנן דלא חיישי בעו חצי לוג כדתנן התם גבי סוטה ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור רבי יהודה אומר רביעית ואשכחן התם לעיל בגמ' דילפי' סוטה כלי כלי ממצורע משמע שיש להשוותם וקשה לפירוש זה לחשוב גבי דתנן הכא במתני' רביעית מים למצורע וחצי לוג לסוטה ועוד בנזיר בפ' שלשה מינין (נזיר דף לח.) קא חשיב גבי עשר רביעית [רביעית] מים למצורע ופריך דלא חשיב רביעית מים לסוטה ומשני דבפלוגתא לא קמיירי אלמא דמצורע לאו פלוגתא היא ושמא אף דפלוגתא היא לא חשיב לה לפלוגתא ודווקא בסוטה פליגי כדקאמר במתני' דר' יהודה כשם שממעט בכתב כך ממעט במים דלא היה ניכר בחצי לוג אבל במצורע אע"ג דלכולי עלמא הוי ברביעית פליגי הכי דמר בעי אדמומית דם גמור ומר לא חייש אלא אפי' נתבטל במים וליכא אלא חזותא בעלמא שיש בו קצת אדמומית: