Menachot 105a · Talmud

תְּחִלָּה. ״מִן הַצֹּאן״ – יָבִיא כֶּבֶשׂ, הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה. ״מִן הָעוֹף״ – יָבִיא תּוֹרִים, הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה. אַלְּמָה תְּנַן: הֲרֵי עָלַי עוֹלָה – יָבִיא כֶּבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה, וְלָא פְּלִיג רַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא מַאי מְיוּחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת? דְּלֵית לֵיהּ שֵׁם לְוַוי. וְהָא תָּנָא הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אֵיזֶהוּ מִנְחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת, דְּלֵית לֵיהּ שֵׁם לְוַוי? זוֹ שֶׁפָּתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה. פְּשִׁיטָא, מִנְחַת הַסּוֹלֶת קָאָמַר, סִימָנָא בְּעָלְמָא. ״מִנְחָה״, ״מִין הַמִּנְחָה״ [וְכוּ׳]. בָּעֵי רַב פָּפָּא: ״מִינֵי מִנְחָה״ מַהוּ? כֵּיוָן דְּאָמַר ״מִינֵי״, תַּרְתֵּי קָאָמַר, וּמַאי ״מִנְחָה״? (דְּכוּלַּהּ) מְנָחוֹת נָמֵי ״מִנְחָה״ מִיקַּרְיָין, דִּכְתִיב ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה״. אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּאָמַר ״מִנְחָה״, חֲדָא מִנְחָה קָאָמַר, וּמַאי ״מִינֵי מִנְחָה״? הָכִי קָאָמַר: ״מִמִּינֵי מִנְחָה חֲדָא מִנְחָה עֲלַי״. תָּא שְׁמַע: ״מִנְחָה״ ״מִין מִנְחָה״ – יָבִיא אַחַת, הָא ״מִינֵי מִנְחָה״ – שְׁתַּיִם. אֵימָא סֵיפָא: ״מְנָחוֹת״, ״מִין מְנָחוֹת״ – יָבִיא שְׁתַּיִם, הָא ״מִינֵי מִנְחָה״ – חֲדָא. אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: ״מִין מְנָחוֹת עָלַי״ – יָבִיא שְׁתֵּי מְנָחוֹת מִמִּין אֶחָד, הָא ״מִמִּינֵי מִנְחָה״ – חֲדָא. דִּלְמָא: הָא ״מִינֵי מִנְחָה״ – מֵבִיא שְׁתֵּי מְנָחוֹת מִשְּׁנֵי מִינִין. וְהָא לָא תָּנֵי הָכִי, ״מִין מְנָחוֹת עָלַי״ – מֵבִיא שְׁתֵּי מְנָחוֹת מִמִּין אֶחָד, ״מִינֵי מְנָחוֹת עָלַי״ – מֵבִיא שְׁתֵּי מְנָחוֹת מִשְּׁנֵי מִינִין, הָא ״מִינֵי מִנְחָה״ – חֲדָא. דִּלְמָא הָא מַנִּי, רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין יָבִיא, וּמַאי ״מִינֵי מִנְחָה״? מִנְחָה דְּאִית בַּהּ תְּרֵי מִינֵי. אֲבָל רַבָּנַן דְּאָמְרִי, מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין – לֹא יָבִיא, מֵבִיא שְׁתֵּי מְנָחוֹת מִשְּׁנֵי מִינִין. ״פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא חֲמִשְׁתָּן. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן – כֵּיוָן דְּאָמַר מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין יָבִיא. אִי נָמֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר, אִיכָּא לְסַפּוֹקַהּ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה מְנָחוֹת. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: מַיְיתֵי וּמַתְנֵי. דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לַמׇּחֳרָת מֵבִיא אֲשָׁמוֹ וְלוּגּוֹ

מן הצאן יביא כבש - אמר הרי עלי עולה מן הצאן יביא כבש ולא עז הואיל ופתח בו וכו': דלית ליה שם לווי - שנקראת מנחה סתם דשאר מנחות יש להם שם לווי מנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה: איזו היא מנחה דקרי לה ר' יהודה מיוחדת - משום דלית ליה שם לווי זה שפתח בה הכתוב תחלה והיינו מנחת סלת: פשיטא דמנחת סלת קאמר - ר' יהודה דהא בהדיא קתני לה: סימנא בעלמא - לגירסא שלא תטעה ותשכח איזו מנחה קאמר ר' יהודה דיביא סימן זה יהא בידך זו שפתח בה הכתוב תחלה: וזאת תורת המנחה - בצו את אהרן ואכולהו מנחות קאי: ת"ש - ממתני': מנחה מין המנחה - פירשתי לעיל: יביא אחת - משום דמין חד משמע ומנחה נמי חדא משמע: הא מיני מנחה שתים - יביא שתים: ממין אחד - דמוקים לתרוייהו [לישני]: דלמא הא מיני מנחה יביא שתי מנחות משתי מינין - דמיני (מנחה) משמע תרין [ומנחה נמי משמע תרין] כדאמר לעיל וזאת תורת המנחה: ודילמא - הא דדייקינן מינה הא מיני מנחה חדא ר' שמעון היא דלדידיה איכא לקיומי תרוייהו [לישני] שני מינין במנחה אחת אבל לרבנן דלית להו מנחה משני מינים לעולם חדא מנחה ממין אחד (לא) מייתי: מאן תנא - דלא מספקא ליה אלא בחמשה מנחות: כיון דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא - ולאו דוקא קאמר דה"ה לתשע חלות וחד רקיק או לתשעה רקיקין וחדא חלה: אי נמי סבר לה כרבי יהודה דאמר - בפרק ואלו מנחות (לעיל מנחות עו.) כל המנחות באות עשר עשר: איכא לספוקי להאי בארבע עשרה מנחות - סלת ומחבת ומרחשת הרי ג' ומנחת מאפה איכא אחד עשר ספיקות דלמא כולה חלות נדר ושמא תשעה חלות וחד רקיק ושמא שמנה חלות ושני רקיקין וכן גרועי לחלות ואסופי לרקיקין עד שמא כולה רקיקין [הוי י"א]: מייתי - שתי מנחות חדא של עשר חלות וחדא של עשר רקיקין ואומר אם כולה חלות או כולה רקיקין נדרתי אותה שנדרתי תהא לנדרי והאחרת תהא נדבה ואם מחצה של חלות ורקיקין נדרתי יצטרפו חלות מזו לפי מה שנדרתי ורקיקין מזו לפי מה שנדרתי לנדרי והאחרת תהא נדבה: למחרת מביא אשמו ולוגו עמו - בתוספת' דנזירות קתני לה מי שהיה ספק נזיר טמא וספק טהור ספק מצורע מוחלט טמא ספק טהור אוכל בקדשים אחר ס' יום כו' רבי שמעון אומר למחרת של יום ששים מביא אשמו כו':

סימנא בעלמא. לגירסא שלא תטעה ושלא תשכח באיזה מנחה א"ר יהודה כי על ידי טעם זה אתו לאדכורי גמרא: למחרת מביא אשמו ולוגו. פירש בקונטרס למחרת יום ששים ובזבחים (דף עו.) פירש למחרת יום שמיני והכל אחד דאספק נזיר טמא ואספק מצורע טמא קאי כדמוכח בתוספתא דנזיר פרק בתרא והכי איתא התם ספק נזיר טמא וספק נזיר טהור אבל נזיר ודאי היה ספק מצורע טמא פי' מוחלט ספק מצורע טהור פי' שטהור כבר אבל מצורע ודאי היה פי' בחד גברא איירי שיש בו ספיקות הללו אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק"כ יום כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה [ואין נזיר טמא מגלח אלא עד שבעה] צא ומנה שבעה הזה ושנה וגלח והבא קרבן מנה שבעה ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין טהור מגלח פחות מל' יום צא ומנה כ"ג להשלים לז' מנה ל' ומבקש לגלח א"ל נזיר טהור אתה ואין טהור מגלח אלא על הדמים פירוש שלש בהמות חייב להביא חטאת עולה ושלמים ועל אחד מהם יכול לגלח וחטאת בהמה אינה באה על הספק ושלמי נזיר נמי טעון תנופה וזה אין יכול להניף מפני שהוא ספק מצורע טמא אבל עולה יכול להביא על תנאי והיינו דקתני כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר אם טהור אני הרי זו חובה ואם לאו הרי זו נדבה כיצד הוא עושה להחמיר עליו מביא פיילי של חרס חדשה ונותנין לתוכה רביעית מים חיים ומביא שני ציפורי דרור פירוש כדין כל מצורעין ביום תגלחתם וחטאת העוף פי' כדין נזיר טמא דשמא טמא הוא ותגלחת זו של טומאה ואינו מתחיל נזירות טהרה עד שיביא חטאתו של טומאה שחטאתו מעכבתו מלמנות נזירות טהרה אבל אשמו אינו מעכבו ומשיגלח תגלחת טומאה הוא אסור לגלח עד שימנה נזירות טהרה ולהכי צריך להביא חטאת נזירות טומאה למנות נזירות טהרה ולגלח בסופה לטהרת צרעתו ואשם ישהה עד תגלחת הטומאה שיעשה אחרי טהרתו בודאי מן הצרעת שאותה תעלה לו ודאי לטומאת נזרו כמו שמפרש בסוף הברייתא דימי צרעתו אין עולין לו לימי נזרו ותגלחת צרעתו אינה עולה לתגלחת נזרו כדאמר בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר יז:) ובפרק שני נזירים (שם סט:) ומה שמביא חטאתו ביום תגלחתו היינו כרבי עקיבא דאמר במסכת נזיר (דף מד:) אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום והכי נמי הוי כגילח בשמיני שהרי שיהה תגלחתו ומתנה על חטאתו ואומר אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה פי' עולה שאמרנו למעלה ואם טהור אני עולה מחובתי וחטאת העוף ספק מגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחין ומביא עולת בהמה [ומתנה עליה כו' וסופר שלשים יום ומביא עולת בהמה כו'] שהרי ספק נזירות טהרה הוא מונה ואינו יכול לגלח תגלחת שניה לצרעתו עד שיזרוק עליו אחד מן הדמים ומביא עולה וחטאת ושלמים (ודאי עולת בהמה) וישהה עד סוף נזירות טהרה שאחר טהרת צרעתו שעולה בודאי ואומר אם טמא אני פירוש אם טמא הייתי בתגלחת ראשונה העולה ראשונה נדבה היתה וזו תהיה חובה וחטאת העוף שהבאתי בתגלחת ראשונה מחובתי ואם טהור אני עולה ראשונה חובה וזו נדבה שתגלחת זו של עכשיו אינה כלום וחטאת העוף ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך מצורעים ותגלחת זו היתה ראויה לעשות בסוף ז' ימי ספירה תגלחתו ראשונה אבל לא היה יכול משום דגילוח ספק מצורע אינו דוחה איסור גילוח דנזיר רבי שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו עמו בידו כדין מצורע בשמיני שלו והוא יום אחד וששים ומתנה עליו לפי שהוא ספק מצורע וחטאת מצורע שמעכבת טהרתו אינו יכול להביא מבהמה שאין חטאת בהמה באה על הספק לפיכך יביא חטאת העוף ואם הוא עשיר יכתוב נכסיו לאחר ויהא עני ויביא קרבן עני דהיינו עוף ור"ש לטעמיה דאמר במסכת ערכין (דף יז:) אפי' היה עשיר בשעה שהביא ציפוריו או בשעת הבאת אשם והעני הכל הולך אחר החטאת ואפילו לתנאי דפליגי עליה איכא לאוקומה להא דהכא ולפרושי יכתוב נכסיו לאחר מעיקרו ומתנה על חטאת העוף ואומר אם טמא הוא פירוש אם מצורע הוא הרי זו חובתו ואם לאו הרי זו ספיקו ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולין לו לימי צרעתו כיצד יעשה פירוש לדברי בן זומא שאין מצריך לבקש אחד מן השוק לידור כנגדו בנזיר כמו שמצריך רבי יהושע בפרק שני נזירין (נזיר נט:) סופר שלשים ומביא עולת בהמה ומגלח פי' ספק תגלחת טומאה וספק תגלחת טהרה דשמא מצורע היה ונזיר טמא ולא עלו לו אחת מתגלחותיו לנזירותיו רק מצרעתו שאין ימי נזרו עולין מתוך ימי צרעתו ולסוף שבעה אחר ימי טהרת צרעתו אינו יכול לגלח דשמא נזיר טהור הוא אבל הזאה לא בעי שכבר הזה ושנה ואפילו לסוף ל' אינו יכול לגלח עד שיזרוק עליו אחד מן הדמים ומביא חטאת העוף משום ספק תגלחת טומאה שאינו יכול להתחיל מנין נזירות טהרה עד שיביא חטאתו כדפרישית ומתנה עליו כתנאי שלמעלה בתגלחת ראשונה והוא הדין שיש להתנות שאם אינו נזיר עכשיו כלל שכלתה נזירותיו מתגלחת שלמעלה העולה נדבה וחטאת העוף ספיקו אך התנא לא חש לפרש כל זה וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים ודאי ועולת בהמה ספק ומתנה עליה ואומר אם טמא הייתי בתגלחת שלישית העולה ראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף מחובתי ואם טהור אני העולה ראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספק והוא הדין נמי דמתנה אם כלתה נזירות מתגלחת שניה שתיהן עולת נדבה וחטאת העוף ספק אך לא חשש לפרש כך ושותה יין ומיטמא למתים תימה למה לא הזכיר בקרבנות תגלחת רביעית זו חטאת [בהמה] שהרי ודאי נזיר היה ועדיין לא הביא חטאת הבהמה בשום פעם ואם באנו לפרש רישא דברייתא ספק נזיר וספק אינו נזיר כלל עכשיו (אבל נזיר ודאי היה) ולכך לא יביא חטאת בהמה שהרי אינה באה על הספק לא משתמע הכי דא"כ הוה ליה לפרושי בהדיא ועוד א"כ בשלמים הוה ליה למיתני תנאי או למיהוי עולת נדבה או שלמי נזיר לענין [המורם מהם] דבהאי חזה ושוק ובהאי זרוע בשילה במה דברים אמורים בזמן שנדר שלשים אבל נדר שנים עשר חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעה שנים באותו ענין ובאותה שיטה שאמרנו מגלח לסוף שנה באותה של סוף שלשים ובאותו תנאי ולסוף שתי שנים בשניה ולבסוף ג' שנים בשלישית ולבסוף ארבעה שנים ברביעית טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים דתגלחת מצורע ודאי דוחה איסור גילוח דנזיר ומיד כשיבא לפנינו מגלח ראשונה ובשביעי תגלחת שניה ובשמיני מכניס ידיו לבהונות ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ל"ז כך כתוב בתוספתא ונראה דגרסינן ששים ושבעה לפי שיטה שפירשנו טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע"ד יום טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבעה וארבעים יום:

מנחות קה.

Navigate the library