מנחותצה:
טוען את הדף…
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָכוֹל דָּחֲקוּ זָבִין וּמְצוֹרָעִין וְנִכְנְסוּ לַעֲזָרָה בְּפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״, בְּשָׁעָה שֶׁטְּמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין – זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין. אֵין טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין – אֵין זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין. מַתְנִי׳ אַחַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְאַחַת לֶחֶם הַפָּנִים – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בַּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגֵי. גְּמָ׳ הָא גּוּפַאּ קַשְׁיָא: אָמַרְתָּ: לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ – אַלְמָא מִדַּת יָבֵשׁ לֹא נִתְקַדְּשָׁה, וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים – אַלְמָא מִדַּת יָבֵשׁ נִתְקַדְּשָׁה! אָמַר רַבָּה: הִקְשָׁה אָדָם קָשֶׁה, שֶׁהוּא קָשֶׁה כַּבַּרְזֶל, וּמַנּוּ – רַב שֵׁשֶׁת. מַאי קַשְׁיָא? דִּלְמָא עִשָּׂרוֹן לָא מְקַדֵּשׁ, תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ. אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא – הָא קַשְׁיָא: וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, אַלְמָא תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ, וְאֵין דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת – אִיפַּסְלָה בְּלִינָה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִקְשָׁה אָדָם קָשֶׁה, שֶׁהוּא קָשֶׁה כַּבַּרְזֶל, וּמַנּוּ – רַב שֵׁשֶׁת. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מַאי ״מִבִּפְנִים״ – בִּמְקוֹם זְרִיזִין. וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא, מָה נַפְשָׁךְ? אִי אֲפִיָּיה בָּעֵינַן זְרִיזִין – לִישָׁה וַעֲרִיכָה נָמֵי [בָּעֵינַן] זְרִיזִין, וְאִי לִישָׁה [וַעֲרִיכָה] לָא בָּעֵינַן זְרִיזִין – אֲפִיָּיה נָמֵי לָא בָּעֵינַן זְרִיזִין, אֶלָּא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל מַעֲשֵׂיהֶן בִּפְנִים [וְכוּ׳]. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בַּר כָּהֲנָא: וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל אַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי״. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בַּחוֹל אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָפוּ לֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: דֶּרֶךְ חוֹל קָא אָפֵיתוּ לֵיהּ? ״אַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי״, אִיפְּסִיל לֵיהּ בְּלִינָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: בְּשַׁבָּת אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָפוּ לֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: לָא דֶּרֶךְ חוֹל בָּעֵיתוּ לְמִיעְבְּדֵיהּ?! מִידֵּי תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ?! שֻׁלְחָן הוּא דִּמְקַדֵּשׁ. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּבִשְׁעַת אֲפִיָּיה אַשְׁכְּחִינְהוּ? וְהָכְתִיב: ״וַיִּתֵּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה׳״! אֶלָּא מַאי ״דֶּרֶךְ חֹל״, דְּקָא אָמַר לְהוּ? – הָכִי קָא אָמְרוּ לֵיהּ: לֵיכָּא לֶחֶם, כִּי אִם ״לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה׳״. אֲמַר לְהוּ: לָא מִיבַּעְיָא הַאי, דְּכֵיוָן דִּנְפַק לֵיהּ מִמְּעִילָה דֶּרֶךְ חוֹל הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ הַאיְךְ נָמֵי דְּ״הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי״ – הַבוּ לֵיהּ דְּלֵיכוֹל,בפסח הבא בטומאה - כגון שרוב ציבור טמאים כדאמר (פסחים דף סו:) איש נדחה לפסח שני ולא ציבור וטומאת מת הותרה להם כדכתיב (במדבר ט׳:י׳) טמא נפש אבל לא זיבה וצרעת ורבי אליעזר דמיקל התם מיקל הכא דהשתא נמי אין טמאי מתים משתלחים חוץ למחנה שלהם דטמא מת אינו אסור אלא בעזרה בלבד ועכשיו כשהוגלל פרוכת אין מחיצה לטמאי מתים להשתלח דטמא מת מותר ליכנס במחנה לויה דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו וכדאמר בפסחים (דף סז.) ובלבד שלא יכנס למחנה שכינה דהיינו עזרה והא רבנן דאמרו אע"פ שטמאי מתים אין משתלחין זבים ומצורעים משתלחין: מתני' לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים - מפרש בגמ': ואינן דוחות את השבת - אפייתן: וכשרות בבית פאגי - בכל ירושלים דקא סבר אפייתן נמי בחוץ: גמ' אלמא מדת יבש - כגון עשרון שנמדדו בו: נתקדשו - ואי נפקי מיפסלא ביוצא: הקשה - בתירוץ זה: אדם קשה - חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל: איפסלו בלינה - דכל המנחות משנתקדשו בכלי נפסלים והאי כיון דאיקדיש מאתמול בתנור איפסיל בלינה קודם שיסדרנו על השולחן: במקום זריזים - ולא בעזרה ממש אלא בחוץ יאפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ: ושניהם - רבי יהודה ורבי שמעון: בחול - בערב שבת אשכחינהו דוד לכהנים דאקפו ליה: דרך חול קא אפיתו - כלומר בחול קאפיתו ליה בתמיה: אף כי היום יקדש בכלי - התנור ואיפסיל ליה למחר בלינה אלמא תנור מקדש ודוחה שבת: מידי תנור מקדש - דיראים אתם שלא יפסל בלינה ואף כי היום יקדש בכלי בתמיה קאמר להו וכי היום יקדש בתנור: דנפקא ליה ממעילה - דכיון שסילקו (בו) מותר לכהנים וכל שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה ולא מיבעיא הך שכבר נסתלק אפילו זה אם היום יקדש בכלי שסידרתם על השלחן הבו ליה:אין טמאי מתים משתלחים. כגון עכשיו שהוגללו הפרוכת דאין מחיצה לטמאי מתים להשתלח דטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה כדאמרינן בסוטה פרק היה נוטל (סוטה דף כ:) ובפסחים בריש אלו דברים (פסחים דף סז.) לא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו וא"ת והיכי ילפינן טמא מת ממת שאני מת דאין לו טהרה במקוה כדאי' בסוף עירובין (דף קד:) המכניס שרץ למקדש פטור ואע"פ שהיו נושאין ארונו של יוסף עמו במחיצתו ומכל מקום קשה הא קא חשיב רבותא אפילו מת עצמו וי"ל דסבר כמאן דאמר חייב אי נמי חשיב במינו טהרה במקוה דיש לאדם חי טהרה: לישתו ועריכתו בחוץ. אלמא מדת יבש לא נתקדשה דאי נתקדשה מיגנייא מילתא אי אפיק להו אבראי ולא כפי' הקונטרס דמפרש מטעם פסול יוצא דמשום קידוש כלי לא מיפסיל ביוצא כדפרישית בפ"ק (דף ט.) והאי דכל המנחות נילושות בפושרין אפילו מנחת מאפה פירשתי בפ' כל המנחות באות מצה (לעיל מנחות נה.): שהוא קשה כברזל. שבח הוא לתלמידי חכמים כדאמר בפ"ק דתענית (דף ז.) כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם: ומאי קושיא דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש. תימה אכתי קשיא סיפא דקתני חביתי כ"ג לישתן ועריכתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה וי"ל דאע"ג דעשרון לא נמשח חצי עשרון נמשח משום דאמרינן בפ"ק (לעיל מנחות דף ח.) חביתי כהן גדול רבי יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין ובההיא שמעתא א"ר חנינא אין מנחה קדושה בלא שמן ואם כן צריך להניח בביסא או בכלי שרת אחד עשרון שלם של חביתין ושלשת לוגין שמן כדי לקדשן בכלי שרת ובתוך הביסא עצמה היה נתון הסולת לצד אחד והשמן לצד אחר לפי שצריך אחר כך לחלק הסולת בפני עצמו בחצי עשרון והשמן בפני עצמו לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים וכיון דאתקדש בכלי שרת גנאי הוא להשימן אחר כך בכלי חול ולא מסתבר למימר שיוכל לחלוק הסולת והשמן קודם שיתקדש בביסא ויניח בתוך הביסא עצמה של שחרית לצד אחד ושל בין הערבים לצד אחר דהא דריש בפ"ק (ג"ז שם) אמר קרא מנחה מחציתה הבא מנחה ואחר כך חוצהו ומיהו למאן דאמר בפ"ק (ג"ז שם) קדושה לחצאין ומחצה משלם דמביא לא נצרכא אלא להביאה שלם מביתו קשה מאי שנא חצי עשרון דנמשח ומאי שנא עשרון דלא נמשח ויש פירושים מרש"י שכתוב בהן בסוף התכלת (לעיל מנחות דף נ:) לפי שהיו צריכין לעשרון למדוד בו שאר מנחות כל יחיד המתנדב מנחה ופעמים מוציאו לחוץ אבל חצי עשרון היה מיוחד לכהן גדול ולא היה צריך למנחת נדבה של יחיד ולא יתכן טעם זה כלל דהא בפ' כל המנחות באות מצה (לעיל מנחות דף נז:) דדרשינן מקרא דמנחת יבש לא נתקדשה מדכתיב חמץ תאפינה ביכורים לה' אימתי הם לה' לאחר אפייה ואע"ג דההוא קרא גבי עשרון כתיב לא שנא ונראה לפרש דלישה ועריכה דלחם הפנים ושתי הלחם מדת יבש הוא דאין בהן שמן ולישתן ועריכתן לא היתה בכלי הלח אבל לישה ועריכה דחביתין היה בכלי הלח דיש בה שמן שנמדד בלוג ומדת הלח נמשחה לכולי עלמא ובין למאן דאמר בפ' ואלו מנחות (לעיל מנחות דף עה.) בוללן סולת בין למאן דאמר בוללן חלות מכל מקום בכלי שהיה לש ועורך היה בולל לפיכך צריך בכלי שרת והא דנקט במתני' חביתי כהן גדול לאו דוקא דהוא הדין שאר מנחות הטעונות שמן כדאיתא בתוספתא דקתני מנחה יש בה מעשה כלים בפנים טחינתו והרקדתו בחוץ ולישתו ועריכתו בפנים כל מעשיהן בפנים ובזר כשרות עד שיבואו לבית הקמיצה והא דלא תני במתניתין אלא חביתין י"ל משום דחביתין חלוקין משתי הלחם ולחם הפנים בשני דברים דאלו לישתן ועריכתן בחוץ ואינן דוחות את השבת ואלו לישתן ועריכתן בפנים ודוחות את השבת ועוד נראה דמתני' נמי קתני שאר מנחות דקתני בסיפא כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ופי' בקונטרס לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים ולא בחוץ ואף על גב דמשמע פירוש הקונטרס שזו היא נמי פירושו של ואין בהן מעשה כלי בחוץ והכל חדא מילתא הוא נראה לפרש דאין בהן מעשה כלי בחוץ אטחינה והרקדה קאי דלא בעו כלי שרת כי ההיא דתוספתא: אלא דרב אשי ברותא היא. ותברה מי ששנה זו לא שנה זו: דרך חולין אפיתו להו אף כי היום יקדש בכלי איפסיל ליה בלינה. ואע"ג דאין כלי שרת מקדשין אלא בזמנן וזה אין זמנו בערב שבת לדבריהם קאמר להו כדפרישית בסוף התכלת (לעיל מנחות דף נא.) [ד"ה אפי לה]: