מנחותטו:
טוען את הדף…
שֶׁזָּרַע כַּרְמוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ סְמָדַר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָסְרוּ אֶת הַזְּרָעִים וְהִתִּירוּ אֶת הַגְּפָנִים. וְאַמַּאי? לֵימָא קַל וָחוֹמֶר הוּא: וּמָה הָאוֹסֵר אֵינוֹ נֶאֱסָר, הַבָּא לֶאֱסוֹר וְלֹא אָסַר – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְאַסֵּר? הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם קַנְבּוֹס וְלוּף אָסְרָה תּוֹרָה, דִּתְנַן: הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנְבּוֹס וְלוֹף לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים – שְׁאָר זְרָעִים מִדְּרַבָּנַן הוּא דַּאֲסִירִי. הַאי דְּעָבֵיד אִיסּוּרָא – קַנְסוּהּ רַבָּנַן, הַאי דְּלָא עָבֵיד אִיסּוּרָא – לָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן. אֲבָל הָכָא, לֵימָא קַל וָחוֹמֶר! וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַכְּבָשִׂים, בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל כְּזַיִת מֵהֶן וּמִלַּחְמָן, מַהוּ? לְאִיפַּגּוֹלֵי כְּבָשִׂים לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, הַשְׁתָּא כּוּלּוֹ מִלֶּחֶם לָא מִפַּגְּלִי, מֵהֶן וּמִלַּחְמָן מִיבַּעְיָא? כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי לְאִיפַּגּוֹלֵי לֶחֶם, מִי מִצְטָרְפִי כְּבָשִׂים לְאִיפַּגּוֹלֵי לְלֶחֶם אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אַף בְּזוֹ, הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפוּגָּלִין. וְאַמַּאי? לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: וּמָה הַמְפַגֵּל אֵינוֹ מִתְפַּגֵּל, הַבָּא לְפַגֵּל וְלֹא פִּיגֵּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְפַּגֵּל? וּמִי אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר כִּי הַאי גַּוְנָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע כַּרְמוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ סְמָדַר וְכוּ׳. וְאַמַּאי? לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: מָה הָאוֹסֵר אֵינוֹ נֶאֱסָר, הַבָּא לֶאֱסוֹר וְלָא אָסַר – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְאַסֵּר? הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם קַנְבּוֹס וָלוּף אָסְרָה תּוֹרָה, שְׁאָר זְרָעִים מִדְּרַבָּנַן הוּא דַּאֲסִירִי, הַאי דְּעָבֵד אִיסּוּרָא – קַנְסוּהּ רַבָּנַן, דְּלָא עָבֵד אִיסּוּרָא – לָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן, אֲבָל הָכָא לֵימָא קַל וָחוֹמֶר! מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַתּוֹדָה – כׇּל שֶׁכֵּן אַכְּבָשִׂים, וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַכְּבָשִׂים – כְּבָשִׂים הוּא דְּהוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה לִתְנוּפָה, אֲבָל תּוֹדָה דְּלֹא הוּזְקְקָה זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה – לָא. רַבִּי אַבָּא זוּטֵי בָּעֵי לַהּ הָכִי, בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכֶּבֶשׂ לֶאֱכוֹל כְּזַיִת מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר, מַהוּ? ״חֲבֵירוֹ״ כֶּבֶשׂ מַשְׁמַע, וְלָא מְפַגֵּל, אוֹ דִלְמָא ״לֶחֶם״ מַשְׁמַע, וּמְפַגֵּל לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר – הוּא פִּיגּוּל וַחֲבֵירוֹ כָּשֵׁר, לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר – שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, אַלְמָא ״חֲבֵירוֹ״ כֶּבֶשׂ מַשְׁמַע! דִּלְמָא דְּפָרֵישׁ וְאָמַר ״חֲבֵירוֹ כֶּבֶשׂ״. מַתְנִי׳ הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִים, מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. הַנְּסָכִים אֵינָן מְפַגְּלִים אֶת הַזֶּבַח. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר – הוּא וּנְסָכָיו מְפוּגָּלִין, לְהַקְרִיב נְסָכָיו לְמָחָר – הַנְּסָכִים מְפוּגָּלִין, הַזֶּבַח אֵינוֹ מְפוּגָּל. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נִסְכֵי בְּהֵמָה חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁדַּם הַזֶּבַח מַתִּירָן לִקְרַב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא אָדָם מֵבִיא זִבְחוֹ הַיּוֹם וּנְסָכָיו עַד עֲשָׂרָה יָמִים! אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּבָאִין עִם הַזֶּבַח. אָמְרוּ לוֹ: אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹתוֹ לְזֶבַח אַחֵר! אָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר, הוּקְבְּעוּ בִּשְׁחִיטָה, כְּלַחְמֵי תוֹדָה. תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁדַּם אָשָׁם מַתִּירוֹ לַבְּהוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא אָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ הַיּוֹם, וְלוּגּוֹ מִיכָּן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּבָא עִם הָאָשָׁם, אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹתוֹ לְאָשָׁם אַחֵר. אָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר הוּקְבְּעוּ בִּשְׁחִיטָה, כְּלַחְמֵי תוֹדָה.שזרע - משלו: סמדר - כבר חנטו ענבים וכן היה מעשה ואסרו את הזרעים טעמא מפרש לקמן: האוסר - גפנים האוסרים את הזרעים: הבא לאסור - זרעים: קנבוס - קנבא: לוף - מיני קיטנית: אסרה תורה - בכרם אין זרעם כלה שיש להם שרש ל"א קנבוס ולוף אסרה תורה דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים: בעל הכרם לא עבד איסורא אלא הכא אכתי איכא למיפרך לימא קל וחומר: כ"ש אכבשים - מצטרפין הן והלחם לפגל הלחם: אבל תודה לא - פשיט ליה דלא פגיל לחם: בעי רבי אבא זוטי כו' מחבירו - ולא פירש כבש: ולא מיפגל - כדקתני במתני' בסיפא שחט א' מן הכבשים לאכול מחבירו למחר שניהם כשרים דאין מתיר מפגל את המתיר או דלמא חבירו לחם משמע ומפגל לחם: מתני' מפגל את הנסכים - שהשותה מהם חייב כרת משום פיגול שמשקדשו בכלי שוב אין להן פדיון וקדושתן קדושה: גמ' שדם הזבח מתירן ליקרב - והוי דבר שיש לו מתירין למזבח ונוהג בהן פיגול דכל דבר שיש לו מתירין יש בו פיגול במס' יומא בפ' הוציאו לו (יומא דף ס.): ונסכיו מכאן ועד י' ימים - דאמר מר לקמן (מנחות דף מד:) מנחתם ונסכיהם אפילו למחר אלמא לאו מזביחה נינהו: אף אני לא אמרתי - אם פיגל בזבח שיהו הנסכים שיביא לסוף י' ימים מפוגלים אלא בבאים עם הזבח: אמרו לו אפשר לשנותו לזבח אחר - הלכך לא מיפגלי: בשחיטה - דהאיך הוקבעו לזבח זה ואין רשאין לשנותם לאחר: כלחמי תודה - שהשחיטה קובעתו כדאמרי' בהתודה כדפרישית לעיל: לוג שמן כו' - אם פיגל בשחיטת האשם: מתירו לבהונות - כדכתיב (ויקרא י״ד:י״ז) על דם האשם דכל זמן שלא נתן מן הדם מעכב השמן כדאמרי' בפ"ק (לעיל מנחות ה.):שזרע כרמו של חבירו סמדר. הא דנקט סמדר לאשמועינן דהגפנים התירו מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דלא תימא מה שהתירו את הגפנים משום דנגמרו ולא הוסיפו מאתים ולא משום דאין אדם אוסר: ואסרו את הזרעים. היינו דלא כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכמה סתם משניות דלא כוותיה אע"ג דקיימא לן כוותיה כדאיתא בברכות (דף כב.) ובחולין בפרק ראשית הגז (חולין דף קלו:) נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי יאשיה בכלאים ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף לט.) גבי ההוא דזרע חיטי ושערי בי גופני ליתי מר נישמתיה אמר ליה לא צהריתו בה לא קי"ל כרבי יאשיה פירוש בתמיה: והתירו הגפנים. היינו כרבי יוסי ורבי שמעון דמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דאמר בסוף הערל (יבמות פג:) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וצריך לומר דתבואה דהתם לאו בסתם תבואה של ה' מינין דאם כן הוי דאורייתא כמו קנבוס ולוף דמסקינן הכא דאסור והיכי מסיק רבי יוסי דשרי אלא דרב פוסק התם כרבנן: אפשר לשנותן לזבח אחר. בתוספתא דזבחים אין הלשון כן וגרס התם אמר אף אני לא אמרתי אלא כשקדשו בכלי אמרו לו אע"פ שנתקדשו אפשר לשנותן לזבח אחר וקדשו בכלי דתוספתא היינו באים עם הזבח דהכא וא"ת דהשתא משמע דלרבנן דאפשר לשנותן לזבח אחר אפי' לאחר שחיטה ולקמן בפ' התודה (מנחות דף עט.) תנן הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ופריך בגמ' (שם:) והאמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת ומשני לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר אלמא דאסור לשנותן אם לא משום תנאי בית דין ואין לומר דהא דאמרו רבנן נמי הכא אפשר לשנותן היינו משום תנאי ב"ד חדא מי לא עסקינן בקרבן יחיד דלא שייך ביה לב בית דין ועוד לוג שמן דאשם מצורע לא משכחת אלא ביחיד ועוד דאין לב ב"ד מתנה אלא היכא דלא הוצרכו אבל אם הוצרכו אי אפשר לשנותו ונראה לפרש דסוגיא דהתם כרבי מאיר ואם תאמר והלא רב חסדא סתמא ככולי עלמא כדמפרש טעמא התם משום דשמן גופא דמנחה הוא ומאי קשיא ליה מרב חסדא ממתני' דהתם תיקשי ליה הא דרבנן דהכא ושמא כמו כן היה יכול להקשות אלא מקשה אסתם מתניתין דאפי' לרבי מאיר אפשר לשנותו והא דלא פריך מסתם מתניתין דהתם מדר"מ גופיה אדרבי מאיר דהכא משום דלא נזכר שם רבי מאיר בהדיא וכן מילתא דזעירי דהתם נמי אליבא דרבי מאיר אתיא דקאמר התם (דף עט.) אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח פירוש לענין שלא לשנותן (לענין) לזבח אחר ולא כמו שפירש שם בקונטרס לענין ליפסל בלינה דלענין לינה ודאי מיפסלי משקדשו בכלי דאמר בסוף רבי ישמעאל (לקמן מנחות עב:) גבי שתי הלחם דאי תנור מקדש מיפסלי בלינה ועוד בסוף לולב וערבה (סוכה נ.) קאמר זעירי גופיה דאי מייתי במקודשת איפסלו להו בלינה ומשנה שלמה שנינו בפ"ב דמעילה (דף י.) גבי נסכים קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בלינה מיהו ההיא יש לדחות דדוקא בנסכים הבאים בפני עצמן וכמו שפירשתי דאיירי לענין שלא לשנותן לזבח אחר והא דפריך התם ממתניתין דקתני אם יש זבח אחר יקרבו עמו מאי לאו דאיפסול בשחיטה הכי פריך דמכשר דווקא משום דאיכא זבח אחר שהיה (זבח) זבוח באותה שעה וגם משום דלב ב"ד מתנה עליהן כמו שמעמידה בסוף הא לאו הכי לא קרבי דמשקדשו בכלי הוקבעו אפי' קודם שחיטה והא דקרבי עם הזבח אחר הזבוח באותה שעה היינו משום דלב ב"ד מתנה כדמפרש התם ולפי מה שסובר השתא לית ליה דאמרינן הכא לר"מ דשחיטה קובעת ולא כלי קובעת עוד יש לפרש ההיא התם דהתודה אפי' כרבנן דכי פליגי רבי מאיר ורבנן בשחיטת פיגול דבפגול מיירי ברישא וקאי אמתניתין דהזבח מפגל את הנסכים וקסבר רבי מאיר דהוקבעו בשחיטת פיגול כלחמי תודה דתנן בפ' התודה (לקמן מנחות ד' עח:) שחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו קדש הלחם אבל שחיטה כשרה קובעת אפי' לרבנן ולזעירי דאמר נסכים מתקדשים בשחיטה היינו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופריך ממתני' דזבח פסול דאלמא שחיטה פסולה מקדשא וקשיא לרבנן ואפי' רבי מאיר לא אמר אלא בפיגול במתנות ולא בשאר פסולי שחיטה ודווקא דאיכא זבח אחר משום תנאי ב"ד הא ליכא זבח אחר לא ומיהו קשה לפירוש זה דא"כ משכחת לרבנן דנסכי בהמה חייבין עליהם משום פיגול שנעשית השחיטה בהכשר ופיגל בשאר עבודות: הוקבעו בשחיטה. כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה ולר' אלעזר בר' שמעון דאמר אין מעלין הוה ליה למינקט שחיטה וזריקה או שנתקבל הדם בכוס ונשפך וכאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי כדקאמרינן בפרק התודה (לקמן מנחות דף עט:) ופלוגתייהו בפ' התכלת (לקמן מנחות דף מז.) ובסוף ר' ישמעאל לקמן (מנחות דף עב:):