מנחותע:
טוען את הדף…
גּוּלְבָּא, שִׁיפוֹן – דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל – שֻׁבְלֵי תַּעֲלָא. הָנֵי – אִין, אוֹרֶז וְדוֹחַן – לָא. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָתְיָא ״לֶחֶם״ ״לֶחֶם״ מִמַּצָּה. כְּתִיב הָכָא: ״וְהָיָה בַּאֲכׇלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ״, וּכְתִיב הָתָם: ״לֶחֶם עֹנִי״. וְהָתָם גּוּפַהּ מְנָלַן? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי״ – דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִימּוּץ אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִימּוּץ אֶלָּא לִידֵי סֵירָחוֹן. וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. תָּנָא: הַתְּבוּאָה וְהַקְּמָחִים וְהַבְּצֵיקוֹת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: לְעִנְיַן חָדָשׁ. רַב יוֹסֵף אָמַר: לְעִנְיַן חָמֵץ בַּפֶּסַח. רַב פָּפָּא אָמַר: לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דְּאִי אָכֵיל לֵיהּ חוּץ לַחוֹמָה – לָקֵי. רָבָא אָמַר: לְעִנְיַן טוּמְאַת אֳכָלִין, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דִּתְבוּאָה וּקְמָחִין דּוּמְיָא דִּבְצֵקוֹת – מָה הָתָם אוּכְלָא בְּעֵינֵיהּ, אַף הָכָא נָמֵי אוּכְלָא בְּעֵינֵיהּ. וְהָתַנְיָא: חִטָּה, בֵּין קְלוּפָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה – מִצְטָרֶפֶת; שְׂעוֹרָה, קְלוּפָה – מִצְטָרֶפֶת, שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה – אֵין מִצְטָרֶפֶת. אִינִי? וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ״ – כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצִיאִין לִזְרִיעָה: חִטָּה בִּקְלִיפָּתָהּ, וּשְׂעוֹרָה בִּקְלִיפָּתָהּ, וַעֲדָשִׁים בִּקְלִיפָּתָן. לָא קַשְׁיָא, הָא בְּלַחוֹת, הָא בִּיבֵשׁוֹת. וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָתְיָא ״לֶחֶם״ ״לֶחֶם״ מִמַּצָּה. וְלִקְצוֹר לִפְנֵי הָעוֹמֶר, מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָתְיָא ״רֵאשִׁית״ ״רֵאשִׁית״ מֵחַלָּה. מַאי קוֹדֶם לָעוֹמֶר? רַבִּי יוֹנָה אָמַר: קוֹדֶם קְצִירַת הָעוֹמֶר, רַבִּי יוֹסֵי בַּר זַבְדָּא אָמַר: קוֹדֶם הֲבָאַת הָעוֹמֶר. תְּנַן: אֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ לִפְנֵי פֶסַח, וְלִקְצוֹר לִפְנֵי הָעוֹמֶר. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר קוֹדֶם הֲבָאַת הָעוֹמֶר – הַיְינוּ דְּלָא קָא עָרֵיב לְהוּ וְתָנֵי לְהוּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר קוֹדֶם קְצִירַת הָעוֹמֶר, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִיתְנִינְהוּ: אֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ וְלִקְצוֹר לִפְנֵי הַפֶּסַח! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר – אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר – הָעוֹמֶר מַתִּירָן. מַאי קוֹדֶם לָעוֹמֶר? רַבִּי יוֹנָה אָמַר: קוֹדֶם הֲבָאַת הָעוֹמֶר, רַבִּי יוֹסֵי בַּר זַבְדָּא אוֹמֵר: קוֹדֶם קְצִירַת הָעוֹמֶר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָרגולבא - אשפיילט"א: דישרא - סיגל"א: שיבולי תעלא - אווינ"א: הני אין - הני חמשת מינין מצטרפין וחייבין בחלה: אורז ודוחן לא - יצא בהן ידי חובתו משום מצה: התבואה - חיטים ממש קודם טחינה: לענין חמץ - מצטרפין לכזית דחיטין נמי מחמצין אם שראן במים: מה התם בצק אוכלא בעיניה - לאפוקי קליפת שעורים וסובין שבקמחין דלאו אוכלים נינהו ולא מצטרפי לכביצה: והתניא - בניחותא: קליפת חטים דקה ורכה היא וראויה לאכול לפיכך מצטרפת: שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת - עם שאר אוכלין לכביצה ואפי' אוכל שבתוכה משום דקליפה מפסקת ולא נוגעים אוכלין אהדדי להיות חיבור: והתנא דבי רבי ישמעאל אשר יזרע משמע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה - שאין מקפידין אם קליפתן סובבתן כך הם מצטרפין לטומאה דשומר האוכל מצטרף עמו ומהאי קרא נפקא לן בהעור והרוטב (חולין קיז:): לחות - מצטרפות דשומר הוא: יבישות - לא הוי שומר דמיפרכי ונפלי ע"א לחות חזיא קליפתן לאכול דעדיין רכות הן וזה שמעתי וללשון ששמעתי קשיא לי הא דקיימא לן (שם.) שומרין מצטרפין לטומאת אוכלין: לחם לחם - לחם קלי וכרמל (ויקרא כ״ג:י״ד) מה מצה חמשת מינין ולא אורז ודוחן אף חדש נמי חמשת מינין ותו לא: מאי קודם לעומר - דקתני מתניתין ואסורין בחדש לפני העומר: קודם קצירת העומר - אבל לאחר קצירת העומר שרי לאכול חדש בהאיר המזרח: קודם הבאת העומר - אסור לאכול חדש דעומר מתיר בזמן שהמקדש קיים ולא האיר המזרח: ולקצור לפני הפסח - אבל לאחר יום טוב ראשון שרי דקצירת העומר במוצאי י"ט מתרת לקצור שאר קצירות: בשלמא למ"ד אסורה באכילה עד הבאה - היינו דלא עריב אכילה וקצירה כי הדדי משום דקצירה שריא ממוצאי י"ט ואכילה לא שריא עד הקרבת העומר: אלא לר' יונה לערבינהו וליתנינהו - תרוייהו לפני הפסח דמשמע לאחר הפסח שרי מיד דקצירת העומר שריא לאכילה והמתנה מקצירה ועד האיר המזרח לא חשיב משום דזימנין דנקצר סמוך לעלות השחר. ולי נראה דה"ג ליערבינהו וליתנינהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרווייהו אקודם קצירה קיימי וללשון שבספרים קשיא לי דאי הוי תני לפני הפסח הוה משמע דביום הפסח שרי ואף על גב דקודם קצירת העומר הוא דבשלמא כי תני לה גבי קצירה ניחא דביום הפסח יום טוב הוא ופשיטא דאסור לקצור אבל גבי אכילה לא מתני ליה:כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה חיטה בקליפת'. והא דאמר בסוף כתובות (דף קיא:) ומה חטה שנקברת ערומה מוציאה כמה לבושין אומר ר"ת דהכי קאמר אפי' היתה נקברת ערומה יוצאה בכמה לבושים: אתיא לחם לחם ממצה. פי' בקונטרס מה מצה חמשת מינין ולא אורז ודוחן וקשה דהוה ליה למידק כדדייק לעיל הני אין אורז ודוחן לא אלא נראה דאיצטריך לרבות חמשת מינין דלא תימא דוקא שעורין דמייתי עומר מיניה: מאי קודם לעומר. דקתני מתניתין אסורין בחדש קודם קצירת העומר אבל לאחר קצירה שרי לאכול חדש בהאיר מזרח כך פי' בקונטרס וזהו דוחק דכיון דבהאיר המזרח תליא מילתא למה לי למינקט קודם קצירה ועוד בתר הכי דקאמר בשלמא למ"ד קודם הבאת עומר היינו דלא עריב ותני להו דלא עריב אכילה וקצירה בהדדי משום דקצירה שריא ממוצאי יו"ט ואכילה לא מישתריא עד הקרבת העומר אלא למאן דאמר קודם קצירת עומר ליערבינהו וליתנינהו אסורים בחדש ולקצור לפני העומר והשתא לדידיה נמי אין זמנם שוה דלאחר קצירת העומר שריא קצירה לאלתר ואכילה מיתסרא עד האיר המזרח ודחק בקונטרס לפרש דמקצירה עד האיר המזרח לא חשיב דזימנין דנקצר סמוך לעלות השחר ועוד קשה אי הוה תני אסור בחדש ולקצור לפני הפסח הוה משמע דביום פסח שרי דבשלמא כי תני להגבי קצירה ניחא דביום הפסח יו"ט הוא ופשיטא דאסור לקצור אבל גבי אכילה לא מיתני ליה ונראה דגרס מאי קודם לפסח וקאי אהא דתנן ואסור לקצור קודם לפסח ר' יונה אמר קודם קצירת העומר והא דקתני קודם לפסח משום דבי"ט ליכא קצירה ומיד בליל ט"ז קוצרין העומר להכי קתני קודם לפסח רבי יוסי בר זבדא אומר קודם הבאת העומר ופריך תנן [אסורים בחדש מלפני העומר כו' בשלמא למ"ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו אלא למ"ד קודם הבאת העומר לערבינהו ולתנינהו] אסור בחדש ולקצור לפני העומר: