מנחותכה.
טוען את הדף…
מַתְנִי׳ נִטְמָא הַקּוֹמֶץ וְהִקְרִיבוֹ – הַצִּיץ מְרַצֶּה, יָצָא וְהִקְרִיבוֹ – אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״ – וְכִי אֵיזֶה עָוֹן הוּא נוֹשֵׂא? אִם תֹּאמַר עֲוֹן פִּיגּוּל – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵחָשֵׁב״! אִם תֹּאמַר עֲוֹן נוֹתָר – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵרָצֶה״! הָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה, שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בְּצִיבּוּר. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: אֵימָא עֲוֹן יוֹצֵא, שֶׁהוּתַּר מִכְּלָלוֹ בְּבָמָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה׳״, עָוֹן דְּלִפְנֵי ה׳ – אִין, עָוֹן דְּיוֹצֵא – לָא. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אִילְעָא: אֵימָא עֲוֹן שְׂמֹאל, שֶׁהוּתַּר מִכְּלָלוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אָמַר קְרָא ״עָוֹן״ – עָוֹן שֶׁהָיָה בּוֹ וּדְחִיתִיו, לְאַפּוֹקֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים דְּהֶכְשֵׁירוֹ בִּשְׂמֹאל הוּא. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״, וְלֹא ״עֲוֹן הַמַּקְדִּישִׁין״. אֲמַר לֵיהּ רַב סִימָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי לְרַב אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ רַב סִימָא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְרַב אָשֵׁי: וְאֵימָא עֲוֹן בַּעַל מוּם שֶׁהוּתַּר מִכְּלָלוֹ בְּעוֹפוֹת, דְּאָמַר מָר: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא, ״לֹא יֵרָצֶה״, ״כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם״. תָּנוּ רַבָּנַן: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה, בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִיבּוּר, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הוּרְצָה, וּבְגוֹי, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן –מתני' הציץ מרצה - והמנחה כשירה והשירים נאכלין: גמ' הא אינו נושא אלא עון טומאה - הואיל ויש בה צד קל: שהותרה מכללה בצבור - דכתיב בתמיד (במדבר כח) במועדו אפילו בטומאה: מכללו בבמה - מכללו שנאסר יוצא במשכן הותר בבמות נוב וגבעון דאין שם קלעים ויוצא דנאסר במשכן מפרש בכיצד צולין (פסחים דף פב.) [מקרא] מדוע לא אכלתם את [החטאת] במקום הקדש: ואימא עון שמאל - דלכתחילה בעינן ימין כדאמרינן בפרק ראשון (לעיל מנחות דף י.) כ"מ שנאמר אצבע כו': ביום הכפורים - נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו: אמר קרא עון - ונשא אהרן את עון משמע שיש בו עון לכתחילה בכל מקום ודחיתי לעון בצבור מפני כבוד צבור ביחיד הציץ מרצה: לאפוקי שמאל - דאין בה שום עון דהכי הוא הכשר מצותו: רב אשי אמר - לא מצית אמרת ציץ מרצה על עון שמאל: דאמר קרא עון הקדשים ולא מקדישים - עון התלוי בכהנים שחייבין לעבוד ולקדש קומץ בימין ועבדו בשמאל אינו נושא: לא ירצה - בשור ושה שרוע וקלוט וגו' (ויקרא כ״ב:כ״ג): לא לרצון - כל אשר בו מום לא תקריבו וכו': והאי שוגג ומזיד מפרש לקמן אהייא קאי אי אזריקה אי אטמא: ובעובד כוכבים - עובד כוכבים ששילח קרבנו ונטמא הדם דאמרינן בפרק אלו מנחות (לקמן מנחות דף עג:) איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו מה ת"ל (קרבנו) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל: שוגג - קסבר אין קרבנות מקבלין טומאה אונס שנטמא בעל כרחו אבל מזיד ורצון חדא מילתא היא אלא איידי דתנא אונס תנא רצון:ונשא אהרן את עון הקדשים כו'. פי' הקונטרס בפ"ק דפסחים (דף טז:) גרסינן אם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ופי' דהכי איתא בפ"ב דזבחים (דף כח:) דאיסורא רבה חוץ לזמנו שהוא בכרת מקרא רבה ופרשה רבה בפרשת צו ואיסורא זוטא דחוץ למקומו דליכא כרת מקרא זוטא ופרשה זוטא בפרשת קדושים והביא ראיה דהכי איתא בת"כ ור"ת גריס איפכא בפיגול לא יחשב ובנותר לא ירצה משום דמסקינן בפ"ב דזבחים ותרוייהו מקרא אריכא נפקי דכתב ביה לא ירצה ולא יחשב ומה שנזכר פיגול קודם לנותר אע"ג דבמקרא כתיב ברישא חוץ לזמנו משום דלשון פיגול כתב במקרא בהדיא: אם עון נותר כו'. לאו נותר ממש קאמר כדאמר בזבחים לאחר שהוכשר יחזור ויפסל אלא מחשבת נותר דהיינו מחשב לאוכלו חוץ לזמנו: הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור. וא"ת תיפוק ליה דלא משכחת לה מידי דמתוקם ביה קרא אלא בטומאה ואומר ר"ת משום דכתיב לרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר ולהכי דחיק לאשכוחי הותר מכללו בכל הני דפריך וא"ת ונותר ופיגול היכן הותרו מכללן דאיצטריך ליה לא ירצה ולא יחשב ואומר ר"ת דפיגול הותר מכללו בבמה דלא שייך שם מחשבת חוץ למקומו ונותר כדי נסבה ואגב פיגול נקט נותר הואיל ואשכח ביה קרא אע"ג דלא צריך אי נמי הותר מכללו בראשו של מזבח דאיכא למ"ד אין לינה מועלת שם בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) ובפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז:) ומיהו פלוגתא דאמוראי היא וקשיא למ"ד לינה מועלת שם בראשו מהך ברייתא ונראה דנותר יש ללמדו עון עון מריצוי ציץ ופיגול נמי מצי למילף הכי ועוד יש לפרש דנותר הותר מכללו במנחת כהנים ומנחת כהן משיח וקומץ וכל דבר שאין לו מתירין דאין חייבין עליו משום פיגול כדתנן בזבחים בפרק בית שמאי (זבחים דף מג.) ואפי' פסולא נמי נראה דליכא כדאמרינן בסוף פ"ק דזבחים (דף יד.) מודה רבי שמעון בהולכת חטאות הפנימיות ופריך והאמר רבי (ישמעאל) כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול ושני מודה ר"ש לפסול מקל וחומר ומה שלא לשמן הכשר בשלמים פסול בחטאת חוץ לזמנו הפסול בשלמים אינו דין שפסול בחטאת משמע דאי לאו קל וחומר הוה אמינא דאפי' פסולא ליכא א"כ במנחת כהנים ומנחת נסכים דליכא קל וחומר דלא איפסלי שלא לשמן ליכא פסול כלל אלמא אשכחן נותר דהותר מכללו לגמרי: אימא עון יוצא כו'. מעון דזרות שהותר מכללו בבמה הוה מצי לאקשויי ולשנויי כגון מעון יוצא: ואימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה"כ. הא דלא קאמר בהולכת אברים לכבש כדאמר בסוף פ"ק דזבחים (דף יד) הרגל של ימין בשמאלו משום דאין זו עבודה המעכבת כפרה ומהאי טעמא נמי לא פריך מעון לילה שהותר לאיברים ופדרים: עון קדשים ולא עון המקדישים. תימה הא למ"ד טומאה דחויה היא בצבור ובעיא ציץ לרצויי דאמרינן בפ"ק דיומא (דף ז:) דמרצה על הכהנים העושים בטומאה ולעיל בהקומץ זוטא פירשתי: ואימא עון בעל מום שהותר מכללו בעופות. וא"ת ואמאי לא פריך מעון טריפה שהותר במליקה דהא חשיב הותר מכללו בפרק קמא (לעיל מנחות דף ו.) דאמר טריפה שהותרה מכללה מאי היא אילימא בעולת העוף כו' ובטריפה לא כתיב לא ירצה ולאביי דמשני עון שהיה בו ודחיתיו ניחא דלאפוקי טריפת מליקה שהוכשרה בכך אבל לרב אשי קשיא ויש לומר דאמרינן עון קדשים ולא עון חולין לאפוקי טריפות דשייך בחולין וא"ת עון אונן שהותר מכללו אצל כהן גדול ולרב אשי דמשני לעיל עון קדשים ולא עון מקדישין ניחא אלא לאביי קשיא ושמא אית להו דהדדי וא"ת ואימא עון דמחוסר זמן כגון תוך ח' שהותר מכללו בעופות כדאמר בפ"ק דחולין (דף כב:) דבני יונה כשירין משיעלעו דם ויש לומר דכתיב ביה לא ירצה דהא מיום השמיני והלאה ירצה כתיב הא קודם לא ירצה ומיהו קשה מעון אותו ואת בנו דהותר מכללו בעופות ולפי מה שפי' עון קדשים ולא עון חולין ניחא ועוד אמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ:) דכל הפסולין שבשור ושה הרי הם בלא ירצה: אבל בצבור בין בשוגג בין במזיד הורצה. תימה דבהאשה רבה (יבמות דף צ.) מייתי רישא דהך ברייתא ודייק עלה והא הכא דרצויי מרצי ציץ דתניא על מה הציץ מרצה כו' והשתא מסיפא גופא הוה ליה לאיתויי כדקתני בסיפא הכא דבצבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ומשמע הוא הדין יחיד אי לא משום דביחיד קנסינן מזיד ויש לומר דאי מסיפא הוה אמינא דטעמא לא משום ציץ אלא משום דטומאה הותרה בצבור אף על גב דלשון הורצה משמע ציץ: