מנחותמה:
טוען את הדף…
אֵילִים מְרוּבִּין וְלֹא הָיָה לָהֶן אֵיפָתָן – יָבִיאוּ אַיִל אֶחָד וְאֵיפָתוֹ, וְלֹא יִקְרְבוּ כּוּלָּם בְּלֹא אֵיפוֹת. מַתְנִי׳ הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר – אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְאֵין הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס: לֹא כִּי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה קָרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶּן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו. שֶׁכׇּל הָאָמוּר בְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים קָרֵב בַּמִּדְבָּר, וְכׇל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אֵין קָרֵב בַּמִּדְבָּר, מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם? מִפְּנֵי שֶׁהַכְּבָשִׁים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן, וְלֹא הַלֶּחֶם בְּלֹא כְּבָשִׂים – שֶׁאֵין לוֹ מִי יַתִּירֶנּוּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם״ – חוֹבָה עַל הַלֶּחֶם, ״שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִים״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לֶחֶם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל הַלֶּחֶם״? מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נִתְחַיְּיבוּ בַּכְּבָשִׂים קוֹדֶם שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ בַּלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל הֵן הֵן כְּבָשִׂים הָאֲמוּרִים כָּאן הֵן הֵן כְּבָשִׂים הָאֲמוּרִים בְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים? אָמַרְתָּ, כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל פָּרִים וְאֵילִים אֵינָן הֵן, אֶלָּא הַלָּלוּ בָּאִין בִּגְלַל עַצְמָן, וְהַלָּלוּ בָּאִין בִּגְלַל לֶחֶם. נִמְצָא, מַה שֶּׁאָמוּר בְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים – קָרֵב בַּמִּדְבָּר, וּמַה שֶּׁאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים – לֹא קָרֵב בַּמִּדְבָּר. וְדִלְמָא פָּרִים וְאֵילִים לָאו אִינְהוּ, הָא כְּבָשִׂים אִינְהוּ נִינְהוּ? מִדְּהָנֵי אִישְׁתַּנּוֹ, הָנֵי נָמֵי דְּאַחֲרִינֵי. וּפָרִים וְאֵילִים, מִמַּאי דְּאִישְׁתַּנּוֹ? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אִי בָּעֵי פַּר וּשְׁנֵי אֵילִים לִיקְרַב, אִי בָּעֵי שְׁנֵי פָּרִים וְאַיִל אֶחָד לִיקְרַב! מִדְּאִישְׁתַּנִּי סִדְרָן, שְׁמַע מִינַּהּ אַחֲרִינֵי נִינְהוּ. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? גָּמַר ״יִהְיוּ״ מִ״תִּהְיֶינָה״. מָה לְהַלָּן לֶחֶם, אַף כָּאן לֶחֶם. וּבֶן נַנָּס, גָּמַר ״יִהְיוּ״ ״יִהְיוּ״, מָה לְהַלָּן כְּבָשִׂים, אַף כָּאן כְּבָשִׂים. וּבֶן נַנָּס נָמֵי נֵילַף מִ״תִּהְיֶינָה״, מָה לְהַלָּן לֶחֶם אַף כָּאן לֶחֶם? דָּנִין ״יִהְיוּ״ מִ״יִּהְיוּ״, וְאֵין דָּנִין ״יִהְיוּ״ מִ״תִּהְיֶינָה״. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? הָתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״ – זֶהוּ שִׁיבָה, זֶהוּ בִּיאָה. הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ – מִדְּדָמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן. וְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי לֵילַף ״יִהְיוּ״ מִ״יִּהְיוּ״? דָּנִין דָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן מִדָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן, לְאַפּוֹקֵי הָנֵי דְּעוֹלוֹת נִינְהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּקְרָא גּוּפֵיהּ קָא מִיפַּלְגִי: ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה׳ לַכֹּהֵן״, רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֵי זֶהוּ דָּבָר שֶׁכּוּלּוֹ לַכֹּהֵן? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה לֶחֶם. וּבֶן נַנָּס: מִי כְּתִיב ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַכֹּהֵן״?! ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה׳ לַכֹּהֵן״ כְּתִיב, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁמִּקְצָתוֹ לַה׳ וּמִקְצָתוֹ לַכֹּהֵן? הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ כְּבָשִׂים. וְרַבִּי עֲקִיבָא, מִי כְּתִיב ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה׳ וְלַכֹּהֵן״? ״לַה׳ לַכֹּהֵן״ כְּתִיב, כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים(אילים מרובין. בלא מנחתם): מתני' הפר האילי' והכבשי' - דכתיבי בהאי קרא והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר וגו' (ויקרא כ״ג:י״ח): את הלחם - שתי הלחם דעצרת: הלחם מעכב את הכבשים - הנך שני כבשים דשלמים: במדבר קרבו כבשים בלא לחם - כלומר בלא שתי הלחם הבאים עם שני כבשים שהרי עומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ (לקמן מנחות דף פג:): הלכה כדברי בן ננס - דכבשים מעכבי לחם: אין הטעם כדבריו - דהוא אומר במדבר קרבו נסכים ושלמים ולא היא: שכל האמור בפרשת פנחס - כגון הנך דמוסף קרבו במדבר: והאמור בת"כ - כגון הנך ז' כבשים ופר ואילים לעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר כדאמר בגמ': גמ' חובה על הלחם - דמשמע דאינן קריבין בלא לחם ולא לחם קרב בלא כבשים והדר כתיב שבעת כבשים דמשמע אע"פ שאין לחם: א"כ מה ת"ל על הלחם כו' קודם שנתחייבו בלחם - כל זמן שהיו במדבר: כשאתה מגיע כו' - דבת"כ (ויקרא כג) כתיב פר ושני אילים ובחומש הפקודים (במדבר כ״ח:י״א) כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד אלא אלו דחומש הפקודים באין בגלל עצמן דמוספין הן ואינן טעונין לחם: והאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר - כדאמרן שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם: מדהני אישתנו - פר ואילים: דאחריני - ואע"ג דשוין: מדאשתני סדרן - דבת"כ כבשים ופר ואילים ובפנחס והקרבתם פרים ואילי' כבשים וגו': גמר יהיו מתהיינה - דכתיב בלחם (ויקרא כ״ג:כ׳) ושני כבשים והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה וגו' יהיו לה' לכהן יהיו הוייה ולא ידעינן אהייא קיימא הוייה או אלחם או אכבשים הלכך גמר יהיו מסלת תהיינה (שם) מה ההיא הוייה אלחם אף היא הוייה אלחם: גמר יהיו מיהיו - דכתיב גבי ז' כבשים (שם) (עולה) יהיו עולה לה': לחם וכבשים דשלמים - מתנה לכהן: שכולו לכהן - לאפוקי כבשים אימוריהן למזבח: הוי אומר אלו כבשים - אלמא יהיו אכבשי' כתיב: קנאו השם ונתנו לכהן - דמשולחן גבוה קזכו ועיקר מילתיה דרב הונא אגזל הגר איתמר בפ' הגוזל עצים בב"ק (ד' קט:) האשם לה' לכהן:קרבו כבשים בלא לחם. פי' בקונטרס שלא היה להם אלא מן וקשה דבפ"ב דיומא (עה:) מוכח דאומות העולם היו מביאין להם מיני מאכל ובפ' שתי הלחם (לקמן מנחות צה.) נמי מוכח שהיה עמהם לחם הפנים במדבר והיו מקריבין מנחת העומר ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכתיב כי תבואו אל הארץ ור"ע לטעמיה דכי תבואו לאו דווקא אבל ר"ש כרבי ישמעאל ספ"ק דקדושין (ד' לז:) דביאה לאחר ישיבה מיהו קשה דאם כן אף קרבניהם לא יקריבו ויש לחלק (ונראה לפרש) משום דשתי הלחם איקרו ביכורים כדלקמן (מנחות ד' מו:) ומה בכורים בארץ אף שתי הלחם כן ועוד דרשינן בהדיא פרק רבי ישמעאל (לקמן מנחות סט:) ממושבותיכם למעוטי ח"ל: הלכה כרבי שמעון בן ננס. תימה הילכתא למשיחא כדפריך פ' בית שמאי (זבחים מה.) ובפ' ד' מיתות (סנהדרין נא:) ובפרק עשרה יוחסין (קדושין עב.) גבי ממזרים פירשתי: שבעת כבשים אע"פ שאין לחם. מדלא כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים: מדאשתני סידרן. משמע אי לא אשתנו ה"א דחד נינהו וקשה דפרק בא לו (יומא ע:) מצריך (איל אחד) לאשמועינן איל האמור בת"כ זהו האמור בחומש הפקודים ואיכא דדריש התם מאחד מיוחד וי"ל דמדהכא כתיב פרים ושני אילים והכא כתיב איל ושני פרים ש"מ אי בעי קאמר מדלא כתיב ג' פרים וג' אילים והיינו כדרשא דהתם א' ולא שנים: גמר יהיו מתהיינה. ואף על גב דקאי אלחם לבד ואכבשים לבד כדאי' בהקומץ [רבה] (לעיל מנחות כז.) מיהו מסתבר ליה דלא ניקום אעיכוב כבשים בלחם ותימה הוא: ובן ננס לילף יהיו מתהיינה. דהא דמו אהדדי טפי דתרוייהו מיירו בענין לחם ואף על גב דאמר טעמא במתניתין [שכן מצינו במדבר מ' שנה כו'] דיהיו מיהיו לא דמו להדדי דחדא ז' כבשים וחדא שני כבשים ובתר דאסיק דיהיו מיהיו עדיף ליה פריך לר"ע כיון דעדיף אע"ג דלא דמו ובתוספתא [פ"ו] ובת"כ משמע דאמר ר"ע דבר שקול מי מכריע ואמר בן ננס אני אכריע: זו היא שיבה זו היא ביאה. צ"ע אי מצינן למילף מתרוייהו אמאי לא ילפינן: דנין דבר שמתנה לכהן. תימה אדרבה דנין דבר שממנו קרב למזבח מדבר שממנו קרב למזבח ויש לומר דהאי צד מסתבר ליה טפי כיון דאידי ואידי אלחם קיימי: דאמר רב הונא קנאו השם ונתנו לכהן. פירש בקונטרס סוף הגוזל קמא (ב"ק דף קט:) קאמר הכי וליתא דהתם קאמר בברייתא קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר והכא לא מצית אמרת הכי דקרבנות הרגל שוין לכל כדדרשינן פרק בתרא דסוכה (דף נה:) ותו דנתינה דהתם הוי לקדש בו את האשה ולכל צרכיו והכא לא הוי הכי כדאיתא בקדושין (דף נב:) המקדש בחלקו לא קידש אלא נראה לי דמילתא דרב הונא אהא איתמר: