מנחותקח.
טוען את הדף…
וְהַכְּבָשִׂים, וְהַשְּׂעִירִים, וְהַמּוֹתָרוֹת, וְהַמָּעָה. כּוּלְּהוּ כְּחִזְקִיָּה לָא אָמְרִי, לְאִנְּצוֹיֵי לָא חָיְישִׁינַן, דְּכֹל חַד וְחַד יוֹמֵיהּ קָא עָבֵיד. כְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמְרִי, לְאִיעַפּוֹשֵׁי לָא חָיְישִׁינַן. כִּזְעֵירִי לָא אָמְרִי, כִּיחִידָאָה לָא מוֹקְמִי. כְּבָר פְּדָא נָמֵי לָא אָמְרִי. מוֹתָרוֹת – כּוּלְּהוּ נָמֵי מוֹתָרוֹת. מָעָה נָמֵי לִשְׁקָלִים אָזְלָא, דְּתַנְיָא: לְהֵיכָן קָלְבּוֹן זֶה הוֹלֵךְ? לִשְׁקָלִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִנְדָבָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּנֶגֶד מוֹתַר חַטָּאת, וּמוֹתַר אָשָׁם, וּמוֹתַר אֲשַׁם נָזִיר, וּמוֹתַר אֲשַׁם מְצוֹרָע, וּמוֹתַר מִנְחַת חוֹטֵא, וּמוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: כְּנֶגֶד מוֹתַר חַטָּאת, וּמוֹתַר אָשָׁם, וּמוֹתַר אֲשַׁם נָזִיר, וּמוֹתַר אֲשַׁם מְצוֹרָע, וּמוֹתַר קִינִּין, וּמוֹתַר מִנְחַת חוֹטֵא. וּשְׁמוּאֵל מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא? קִינִּין תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא תָּנֵי, וְלָא תָּנֵי קִינִּין? וְהָתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְתָנֵי קִינִּין! חַד לְקִינִּין, וְחַד לְמוֹתַר קִינִּין. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמוּאֵל? סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר: מוֹתָר שֶׁל עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל יִרְקַב, דְּתַנְיָא: מוֹתַר מִנְחַת – נְדָבָה, מוֹתַר מִנְחָה – יִרְקַב. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב חִסְדָּא: הָכִי קָאָמַר – מוֹתַר מִנְחַת חוֹטֵא נְדָבָה, מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל – יִרְקַב. רַבָּה אָמַר: אֲפִילּוּ מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל – נָמֵי נְדָבָה, אֶלָּא מוֹתַר לַחְמֵי תוֹדָה – יִרְקַב. בִּפְלוּגְתָּא: מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נְדָבָה, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: יִרְקַב. מֵיתִיבִי: מוֹתַר שְׁקָלִים – חוּלִּין, וּמוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, וּמוֹתַר קִינֵּי זָבִין וְקִינֵּי זָבוֹת וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת – מוֹתְרֵיהֶן נְדָבָה. מַאי לָאו: מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה – שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל? לֹא, מוֹתַר מִנְחַת חוֹטֵא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל יִרְקַב. דְּתַנְיָא: ״לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא״, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הִיא קְרוּיָה ״חַטָּאת״, וְאֵין אַחֶרֶת קְרוּיָה ״חַטָּאת״. לִימֵּד עַל עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינָהּ קְרוּיָה ״חַטָּאת״, וּטְעוּנָה לְבוֹנָה. וּמִדְּאֵינָהּ קְרוּיָה ״חַטָּאת״, מוֹתָרָהּ יִרְקַב. מַתְנִי׳ ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב – אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם. ״שְׁנֵי שְׁוָורִים אֵלּוּ עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֲבוּ – רָצָה יָבִיא בִּדְמֵיהֶן אֶחָד, וְרַבִּי אוֹסֵר. ״אַיִל זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב – אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׂ. ״כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב – אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל, וְרַבִּי אוֹסֵר.והכבשים - אשם נזיר ואשם מצורע הבאים בני שנה שנאמר בהן כבש ינתקו לרעייה דמיהן לשופר השלישי ואהכי לא מערב מותריהן עם מותר גזילות ומעילות משום דלא דמו דאלו בני שנה ואלו בני שתי שנים אלו באין לכפר ואלו להכשיר: והשעירים - שעירי חטאת של ציבור של רגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בשאין בה ידיעה כדאמרינן בשבועות (דף ב.) ולא מפי השמועה. ואין לנו בהמה ניתקת לרעייה אלא אלו דכבשה ושעירה הבאין לחטאת יחיד אין ניתקות לרעיה אלא מתות: והמותרות - כגון מי שמקריב אחד מכל אלו והפריש מעות לשם כך והוזלו בהמות וניתותרו המעות נותן לשופר החמישי: והמעה - קולבון שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרעה באדר ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין קולבון אחד מעה קטנה מפני הכרעה שעכשיו לא נתנו בין שניהם אלא הכרע אחד ואילו הביאום כמשפטן היו שם שתי הכרעות לפיכך נותנין קולבון: כל חד וחד יומיה עביד - ואם באו לו קרבנות הרבה שלא צריך לשופר אין לו ליטול כלום בעורות שנקנו מן המעות שניתנו בשופר: כיחידאה לא מוקמינן - דלא חיישינן להא דרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא אלא המתנדב עגל נותן המעות לשופר של פר והכהנים מקריבין פרים מהם עד שיכלו כל המעות שיש שם: מותרות - בתמיה כלומר איהו חשיב חד שופר למותרות כולהו קמאי נמי דחשיב מן הניתקין לרעייה מותרות נינהו שניתותרו מכדי קרבן: לשקלים אזלו - לתרומת הלשכה עם שאר השקלים: לנדבה - לשופרות: הכי גרסינן כנגד מותר חטאת מותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע כו'. שהפריש מעות לאחד מכל אלו וניתותרו נותנן לשופרות ואשם סתם היינו אשם גזילות ומעילות לא מיעריב מותר דידיה בהדי חטאת ואשם נזיר ומצורע לא מיעריב בהדי אשם סתם דזה בין שתי שנים ואיל בן שנה ואשם מצורע לא מיערב בהדי אשם נזיר דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהרה ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעונים נסכים ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה: ומותר דמנחת חוטא - הואיל ואיקרי חטאת אזיל מותרה לנדבת צבור דהכי אמרינן במסכת תמורה (דף כג:) זה מדרש דרש יהוידע הכהן כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהם עולות הבשר לשם ועורות לכהנים אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת צבור אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת: ומותר עשירית האיפה - של כ"ג שמקריב בכל יום ויום ואם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותרו שוב אין יכול לצרפן לשם מחר אלא תפול לנדבת צבור שגם היא נקראת חטאת בפרק ואלו מגלחין במועד קטן (דף טז.) יקריב חטאתו זו עשירית האיפה של כהן גדול: ומותר קינין - המפריש מעות לקינו וניתותרו מקינין: תנא ליה רישא - בשבעה שופרות קמאי חשיב חד דשמיה קינין: ור' אושעיא תני במתניתין שלש עשרה שופרות ולא תנא קינין בקמאי: חד לקינין - מחוסר כפרה מביא מעות לקינו ונותן בשופר ואוכל בקדשים לערב כדקיימא לן (עירובין דף לב.) אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר ולא חיישינן שמא לא יקריבו הואיל ואין באה על חטאת (ואי איהו גופיה לא מצי לאקרובינהו): מנחת חוטא - שהרי לשם חובה הפריש: נדבה - לשופרות: מותר לחמי תודה ירקב - דלאו חטאת איקרו ונדבת יחיד לא קרבי דבפני עצמו אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפרש בשקלים בפרק שני: מותר שקלים - הכניס מעות מרובים לשקלים ושקלן וניתותרו מהן: ואין אחרת - ואע"פ שהיא חובה אינה קרויה חטאת שיהא לה דין חטאת שלא יהא טעון לבונה: ומדלגבי לבונה לית ליה דין חטאת לגבי מותר נמי לית ליה דין חטאת ואע"ג דאיקרי חטאת לאו דין חטאת אית לה דאימעטא לה מהאי קרא: מתני' אם רצה יביא בדמיו שנים - ואע"ג דהוי גדול והביא קטן ובגמ' מפרש טעמא: ורבי אוסר - לכתחילה אבל אם הביא יצא דכיון דאמר זה אינו חייב באחריותו:והמעה. קולבון שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרע באדר ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין קולבון א' מעה קטנה מפני הכרע שעכשיו לא נתנו שניהם אלא הכרע אחד ואילו הביאו כמשפטו היה שם שתי הכרעות לפיכך נותנין קולבון אחד כך פירש בקונט' וקשיא דאם הכרע עולה יותר ממעה היאך יוצאין בהכרע אחד במעה והלא חייבין שתי הכרעות ואם זה שיעור הכרע למה דחק בקונטרס לפרש כן לפיכך נראה דבכל הכרעות מיירי ופלוגתא היא בתוספ' דשקלים דתניא כמה הוא נותן קולבון מעה כסף אחד מכ"ד כסף לסלע וחכמים אומרים חצי מעה של ארבע איסרות וקולבונות אלו מה היו עושין מהן נופלין לשקלים דברי ר"מ ר' אלעזר אומר לנדבה: ושמואל מאי טעמא לא אמר כרבי אושעיא. והוא הדין כל הני אמוראי דלעיל ורבי אושעיא מאי טעמא לא אמר כשמואל דבשלמא אמוראי דלעיל סברי דמותר מנחה לאו לנדבה אזלי אלא לרבי אושעיא דחשיב מותר מנחת חוטא כל שכן מותר עשירית האיפה: היא קרויה חטאת. בפרק קמא (לעיל מנחות ד.) דרשינן לה ותרתי שמעת מינה: ומדאינה קרויה חטאת ירקבו. לא דמי למותר מנחה דלא תירקב ואינה קרויה חטאת ועשירית האיפה דווקא דקרויה חטאת ביחזקאל (מו) אתא האי קרא לאפוקי דאין מותר קרויה חטאת ותירקב: