מנחותיד:
טוען את הדף…
מִיפַּגְּלִי – הָכָא דְּחַשֵּׁיב בְּהוּ בִּזְבִיחָה גּוּפַהּ, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי – הַכָּתוּב עֲשָׂאָן גּוּף אֶחָד, וְהַכָּתוּב עֲשָׂאָן שְׁנֵי גּוּפִין; גּוּף אֶחָד – דִּמְעַכְּבִי אַהֲדָדֵי, שְׁנֵי גּוּפִין – דְּאָמַר רַחֲמָנָא: הָא לְחוֹדַהּ עֲבִידָא וְהָא לְחוֹדַהּ עֲבִידָא. עָרְבִינְהוּ – מִתְעָרְבִין, דְּהַכָּתוּב עֲשָׂאָן גּוּף אֶחָד; פַּלְגִינְהוּ מִיפַּלְגִי, דְּהַכָּתוּב עֲשָׂאָן שְׁנֵי גּוּפִין. בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: פִּיגֵּל בְּלַחְמֵי תוֹדָה מַהוּ, בְּמִנְחַת מַאֲפֶה מַהוּ? תְּנָא לֵיהּ רַב תַּחְלִיפָא מִמַּעְרְבָא: וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּלַחְמֵי תוֹדָה, וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּמִנְחַת מַאֲפֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה חִישֵּׁב לֶאֱכוֹל חֲצִי זַיִת, וּבִשְׁעַת זְרִיקָה חִישֵּׁב לֶאֱכוֹל חֲצִי זַיִת – פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁחִיטָה וּזְרִיקָה מִצְטָרְפִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה, דְּתַרְוַויְיהוּ מַתִּירִין – אִין, קַבָּלָה וְהוֹלָכָה – לָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הָנָךְ דִּמְרַחֲקָן, וְכׇל שֶׁכֵּן הָנֵי דִּמְקָרְבָן. אִינִי? וְהָא תָּנֵי לֵוִי: אַרְבַּע עֲבוֹדוֹת אֵין מִצְטָרְפוֹת לְפִיגּוּל, שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה, קַבָּלָה וְהוֹלָכָה! אָמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי, הָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכֶּבֶשׂ לֶאֱכוֹל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה זוֹ, וְכֵן חֲבֵירוֹ לֶאֱכוֹל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה זוֹ, רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזֶּה כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי – חֲצִי מַתִּיר וַחֲצִי אֲכִילָה, כּוּלּוֹ מַתִּיר וַחֲצִי אֲכִילָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: וְאִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי כּוּלּוֹ מַתִּיר וַחֲצִי אֲכִילָה, לִגְזוֹר חֲצִי מַתִּיר וַחֲצִי אֲכִילָה אַטּוּ כּוּלּוֹ מַתִּיר וַחֲצִי אֲכִילָה, דְּהָא רַבִּי יוֹסֵי גָּזַר וְרַבָּנַן גָּזְרִי! רַבִּי יוֹסֵי גָּזַר, דִּתְנַן: לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ כָּרֵת. וְרַבָּנַן נָמֵי גָּזְרִי, דִּתְנַן: פִּיגֵּל בַּקּוֹמֶץ וְלֹא בַּלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַּקּוֹמֶץ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בְּכׇל הַמַּתִּיר. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא? בִּשְׁלָמָא הָתָם, גָּזַר רַבִּי יוֹסֵי קוֹמֶץ דִּלְבוֹנָה אַטּוּ קוֹמֶץ דְּמִנְחָה. רַבָּנַן גָּזְרִי קוֹמֶץ אַטּוּ קוֹמֶץ דְּמִנְחַת חוֹטֵא, וּלְבוֹנָה אַטּוּ לְבוֹנָה הַבָּאָה בְּבָזִיכִין. כְּבָשִׂים נָמֵי, כֶּבֶשׂ אַטּוּ כֶּבֶשׂ חֲבֵירוֹ. בָּזֵךְ, אַטּוּ בָּזֵךְ חֲבֵירוֹ. אֶלָּא הָכָא, מִי אִיכָּא חֲצִי מַתִּיר וַחֲצִי אֲכִילָה בְּעָלְמָא, דְּלֵיקוּם וְלִיגְזַר? הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּטַעְמָא דְּרַבָּנַן מִשּׁוּם הָכִי הוּא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁאִם פִּיגֵּל בַּקּוֹמֶץ שֶׁפִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ כָּרֵת, שֶׁהַקּוֹמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. הָא לְמָה לִי לְמִיתְנָא כְּלָל? פְּשִׁיטָא, מִי אִיכָּא מַתִּיר אַחֲרִינָא? אֶלָּא לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּטַעְמָא דְּקוֹמֶץ מִשּׁוּם דְּאִיכָּא קוֹמֶץ דְּמִנְחַת חוֹטֵא דְּדָמֵי לֵיהּ. מַתְנִי׳ נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת, אוֹ אֶחָד מִן הַסְּדָרִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחְלוֹקֶת לִפְנֵי זְרִיקָה, אֲבָל לְאַחַר זְרִיקָה – דִּבְרֵי הַכֹּל הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל. וְלִפְנֵי זְרִיקָה, בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רַב פָּפָּא: בְּצִיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת קָא מִיפַּלְגִי,מיפגלי - בשר: הכא - פיגל בירך ימין דחשיב בבשר גופיה: כ"ש - דמיפגלא אף של שמאל: אלא א"ר יוחנן - ליתא לרב הונא ואם פיגל בימין פיגל בשמאל דהא חזינן אפי' לא חישב אלא בדם נתפגל בשר וגבי חלות ה"ט דרבי יוסי דאמר במתניתין דתרי גופי נינהו ואם פיגל בזו לא נתפגלה זו ולעיל קתני בשתיהן בכזית דמשמע מדמצטרפות דחד גופא נינהו: הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן ב' גופין - הכתוב עשאן גוף אחד דמעכבי אהדדי דאין זו כשרה בלא זו דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) שתים שני עשרונים דמשמע שתים ולא אחת וכתיב (שם) סלת תהיינה וכל הוייה עיכובא ואותו כתוב עצמו עשאן שני גופין מדכתיב שתים דמשמע דכל אחת לישתה ועריכתה בפני עצמה הלכך ערבינהו דאמר כזית בין שתיהן מתערבין ומצטרפין דהכתוב עשאן גוף אחד: פלגינהו - דאמר ע"מ לאכול מן האחת ולא עירב חבירתה עמה: מפלגי - ואין חבירתה פיגול דהרי הכתוב עשאן שני גופים יש לשונות אחרים בהלכה זו אבל זו עיקר: פיגל בלחמי תודה - שהן ארבעה מינים ופיגל באחד מן המינים מי פליגי רבי יוסי ורבנן בהא אם נתפגלו האחרים או לא מי אמרינן כיון דזבח אחד מתירן כחד דמיין או דלמא כיון דלאו חד מינא הוא פליג רבי יוסי: במנחת מאפה - שיש בה שני מינין ה' חלות וה' רקיקין כדאמר בפרק התודה (לקמן מנחות דף נז) ואליבא דר"ש קנסיב להו מהו מי אמר הואיל וקומץ אחד לשניהם לא פליג רבי יוסי ואם פיגל בחלות נתפגלו רקיקין או דלמא כיון דשני מינין פליג: וכן אתה אומר - דהכא נמי פליג: בשעת שחיטה כו' - אסתם זבח קאי שחיטה וזריקה מתירין נינהו שחיטה קדשה לדם כדאמר בשילהי פירקין (דף טז:) ואמר התם הבא לקדש כבא להתיר דמי וזריקה מתרת הבשר: קבלה והולכה - דלאו מתירין נינהו לא מצטרפין דקבלה אינה מתרת דאינה אלא לצורך זריקה: שחיטה וזריקה מרחקי אהדדי ומצטרפין וכ"ש קבלה והולכה דמקרבן: אין מצטרפין - שתים מהן ביחד אם חישב בזו על חצי זית ובזו על חצי זית: הא רבי הא רבנן - הא דתני אין מצטרפות רבי היא: חצי מתיר וחצי אכילה - כגון כבש הוי חצי מתיר ולא חישב עליו אלא בחצי אכילה: כולו מתיר וחצי אכילה - כגון שחיטה דכולו מתיר בדם וזריקה דכולו מתיר בבשר: מי שמעת ליה - דאם חישב בזו בחצי זית ובזו בחצי זית דאין מצטרפין: ואי אית ליה לרבי כולו מתיר וחצי אכילה - מצטרפין לפיגול: ליגזר חצי מתיר וחצי אכילה - דליפסול אטו כולו מתיר וחצי אכילה דכרת הוא: דהא רבי יוסי גזר - במתני' (לעיל מנחות דף יג.) בהקומץ את המנחה ע"מ להקטיר לבונתה למחר ואמר פסול ואע"ג דאין בו פיגול דגזר ליה אטו פיגול: ורבנן - נמי במתניתין דקתני פיגל בהקטרת קומץ ע"מ לאכול שיריים למחר ולא פיגל בהקטרת לבונה: ר"מ אומר פיגול - הן השיריים דאית ליה מפגלין בשעת עבודת חצי מתיר: וחכ"א אין בו כרת כו' - כרת הוא דליכא אבל פסול הוא מלאכול דגזרינן אטו כרת ורבי אומר לעיל (עמוד א) בהדיא כשר: קומץ דלבונה אטו הקטרת קומץ דמנחה - דדמו להדדי ובקומץ ע"מ להקטיר קומצה למחר מודה רבי יוסי דפיגול הוא: ורבנן נמי דגזרי - דתפסול מנחה במחשב בשיריים בשעת הקטרת קומץ: דמנחת חוטא - דהתם עבודה שלימה היא ומפגלת: לבונה - נמי מחשב אשירים בשעת הקטרת לבונה דה"ט דפסלי רבנן למנחה גזרה אטו מחשב בהקטרת לבונה בבזיכין דהתם פיגול גמור הוא שאין הקטרה אלא היא: כבש - דאמרי רבנן במתני' שחט אחד מן הכבשים לאכול ב' חלות למחר או הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר דקאמרי רבנן אין בו כרת הא פסול איכא דגזרי חד כבש אטו כבש חבירו שלא ישחוט שניהם במחשבה דהתם פיגל בכל המתיר וכן בבזיכין כולהו הנך גזירות דאיכא בעלמא דדמי להו הוי פיגול: אבל הכא - בחצי מתיר וחצי אכילה דרבי מי איכא חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא פיגול דנגזור הכא אטו התם: מש"ה הוא - דמשכחי פיגול דדמי להו: דקתני סיפא - דמתני' דפיגל בקומץ ולא בלבונה מודים חכמים כו' שאם חישב בקומץ או בהקטרת קומץ פיגל בשירים: הא קא משמע לן - דטעמא דפסלי רבנן במחשב בשעת הקטרת קומץ דמנחת נדבה משום הכי הוא דאיכא דמנחת חוטא דדמי ליה שהם מודים שהוא פיגול: מתני' שאין קרבן ציבור חלוק - הכי מסקנא דגמרא תלמוד ערוך בפיו של רבי יהודה ששנאה מרבותיו שאין קרבן ציבור חלוק ואם נפסל חצי נפסל כולו: גמ' לפני זריקה - נטמאת אחת מן החלות של עצרת ובלחם הפנים לפני הקטרת בזיכין: אבל לאחר זריקה - דזריקה מעלייתא הוא (הואי) דברי הכל כו':הכתוב עשאן גוף אחד. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) תביאו לחם תנופה והכתוב עשאן שני גופין דכתיב (שם) שתים שני עשרונים וסדרים דלחם הפנים ילפינן משתי הלחם אפי' למאן דלא יליף מלתא ממלתא דהכא דמו אהדדי טפי: פיגל בלחמי תודה מהו. הוא הדין דהוה מצי למבעי ברקיקי נזיר שיש שני מינין: שחיטה וזריקה תרווייהו מתירין הן. פירש בקונטרס שהשחיטה מקדשת את הדם ואמרינן בסוף פירקין דבא לקדש כבא להתיר דמי וא"ת קבלה נמי מקדשת את הדם בכלי שרת לאו פירכא היא דדם סכין מקדשא ליה כדאמרינן בסוף פירקין: