טוען את הדף…
בָּרַיְיתָא קָתָנֵי ״שׁוֹנֶה״. הָא לָא קַשְׁיָא, כָּאן בַּעֲבוּדָה, כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ עֲבוּדָה. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: נָר חֶצְיָהּ וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ, נָר חֶצְיָהּ וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְבִיאִין אֶת הָעוֹמֶר אֶלָּא מִן הַשָּׂדוֹת הַמּוּדְרָמוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּהֶן חַמָּה זוֹרַחַת, וּמֵהֶן חַמָּה שׁוֹקַעַת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: עוֹמֶר הָיָה בָּא מִבִּקְעַת בֵּית מִקְלָה, כְּבַת שָׁלֹשׁ סְאִין הָיְתָה, וְשָׂדֶה מוּדְרֶמֶת הָיְתָה, וּבָהּ חַמָּה זוֹרַחַת וּמִמֶּנָּה חַמָּה שׁוֹקַעַת. נָיר חֶצְיָהּ וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ, נָיר חֶצְיָהּ וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ. רַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִי הֲוָה לֵיהּ קַרְנָא דְּאַרְעָא, נָר חֶצְיָהּ וְזָרַע חֶצְיָהּ, נָר חֶצְיָהּ וְזָרַע חֶצְיָהּ, וַעֲבַדָה עַל חַד תְּרֵי, וּמְזַבֵּין לְהוּ לְחִיטֵּי לִסְמִידָא. וְאִם הִתְלִיעָה – פְּסוּלָה. תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹלֶת שֶׁהִתְלִיעָה רוּבָּהּ – פְּסוּלָה, וְחִיטִּין שֶׁהִתְלִיעוּ רוּבָּן – פְּסוּלוֹת. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בְּרוֹב חִטָּה, אוֹ בְּרוֹב סְאָה? תֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא: הִקְדִּישָׁן, מַהוּ שֶׁיִּלְקֶה עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם בַּעַל מוּם? כֵּיוָן דְּפָסֵיל – כְּבַעַל מוּם דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא אֵין בַּעַל מוּם אֶלָּא בִּבְהֵמָה? תֵּיקוּ. תְּנַן הָתָם: כׇּל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בּוֹ תּוֹלַעַת – פָּסוּל לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לַח, אֲבָל יָבֵשׁ – גּוֹרְרוֹ וְכָשֵׁר. בָּעֵי רָבָא: הִקְדִּישׁוֹ, מַהוּ שֶׁיִּלְקֶה עָלָיו מִשּׁוּם בַּעַל מוּם? כֵּיוָן דְּפָסוּל כְּבַעַל מוּם דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא אֵין בַּעַל מוּם אֶלָּא בִּבְהֵמָה? תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ תְּקוֹעַ – אַלְפָּא לַשֶּׁמֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שְׁנִיָּה לָהּ רֶגֶב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. כׇּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִיכָּן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִן מַה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶם, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אַנְפַּקְטָן, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין מִן הַגַּרְגְּרִין שֶׁנִּשְׁרוּ בְּמַיִם, וְלֹא מִן הַכְּבָשִׁים, וְלֹא מִן הַשְּׁלוּקִים, וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל. גְּמָ׳ ״וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה״, מַאי שְׁנָא תְּקוֹעָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִתּוֹךְ שֶׁרְגִילִין בְּשֶׁמֶן זַיִת, חָכְמָה מְצוּיָה בָּהֶן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְטֹבֵל בְּשֶׁמֶן רַגְלוֹ״ – זֶה חֶלְקוֹ שֶׁל אָשֵׁר, שֶׁמּוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן כְּמַעְיָן. אָמְרוּ: פַּעַם אַחַת נִצְרְכוּ לָהֶן אַנְשֵׁי לוּדְקִיָּא (בְּשֶׁמֶן) [לְשֶׁמֶן], מִינּוּ לָהֶן פּוּלְמוֹסְטוּס אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לָנוּ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִיבּוֹא. הָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְצוֹר, הָלַךְ לְצוֹר, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְגוּשׁ חָלָב, הָלַךְ לְגוּשׁ חָלָב, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי לְשָׂדֶה הַלָּז, וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה עוֹזֵק תַּחַת זֵיתָיו. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִיבּוֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ? אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲסַיֵּים מְלַאכְתִּי, הִמְתִּין עַד שֶׁסִּיֵּים מְלַאכְתּוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּים מְלַאכְתּוֹ, הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָיָה מְסַקֵּל וּבָא בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִיבּוֹא? כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁשְּׂחוֹק שָׂחֲקוּ בִּי הַיְּהוּדִים. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, הוֹצִיאָה לוֹ שִׁפְחָתוֹ קוּמְקְמוֹס שֶׁל חַמִּין, וְרָחַץ בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו. הוֹצִיאָה לוֹ סֵפֶל שֶׁל זָהָב מְלֵיאָה שֶׁמֶן, וְטָבַל בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ״. לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִיבּוֹא. אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ לְיוֹתֵר? אָמַר לוֹ: הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין לִי דָּמִים. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לִיקַּח – קַח, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאֶטּוֹל דָּמָיו. מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר רִיבּוֹא. אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֹא סוּס וְלֹא פֶּרֶד וְלֹא גָּמָל וְלֹא חֲמוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, יָצְאוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ לְקַלְּסוֹ. אָמַר לָהֶם: לֹא לִי קַלְּסוּנִי, אֶלָּא לָזֶה שֶׁבָּא עִמִּי, שֶׁמָּדַד לִי שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִיבּוֹא, וַהֲרֵי נוֹשֶׁה בִּי בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִיבּוֹא, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב״. אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְהָתַנְיָא: אֵין מְבִיאִין אַנְפַּקְטָן,הא לא קשיא - מתניתין דקתני נרה שנה ראשונה ולא קתני (ושניה חורש) ושונה היינו שכבר היתה עבודה שנה ראשונה ועכשיו נוחה ליגדל יותר וברייתא דקתני חורש ושונה וזורעה היינו משום שלא היתה עבודה קודם שנה ראשונה אבל מתני' אם [לא] היתה עבודה לא ידענא אם חורש ושונה בשניה אם לא דהא לא קתני לא חורש ולא שונה ומאי הוי עלה: ניר חציה וזורע חציה - כגון שנרה כולה בשנה ראשונה וזרע חציה ובשניה ניר חציה וזורע חציה מה שנר בשנה ראשונה ובשנה שלישית זורע מה שנר בשניה ונר מה שזורע בשניה וכן יעשה מכאן ואילך בכל שנה נר חציה וזורע חציה ותפשוט מינה דבשניה זורעה בלא נרה והאי דאין זורעה כולה (בשנה שלישית) היינו לפי שאין כח בקרקע להיזרע כולה בכל שנה: כמין שלשה סאין היתה - גדל בשנה כשיעור שצריך לקצור לצורך העומר: קרנא דארעא - חתיכת שדה: בעי רבי ירמיה - הא דקתני חיטין שהתליעו רובן פסולין: ברוב חטה - שאינה פסולה עד שיתליע רוב כל חטה: הקדישן - לצורך מנחות: מהו שילקה עליהן משום מקדיש בעל מום - דהכי אמר רבי במסכת תמורה (דף ו:) שהמקדיש בעלי מומין לוקה: אלא לח - לפי שלח אינו יכול לגרר ממנו מה שהתליע כמו היבש: הקדיש - לעצים שהתליעו: מתני' ולא מן מה שנזרע ביניהם - מן הזיתים שנזרעו זרעים ביניהם לפי שהזרעים מכחישים לאילנות: אנפקטן - מה שלא נתבשל יפה: אין מביאין מן הגרגרין - של זיתים שנפלו ונשרו במים ושהו בהם הרבה או שנכבשו או שנשלקו לפי שאין שומנם יפה יפה ענין אחר מן הגרגרים שנשרו אין מביאין מאותן זיתים שאין מוציאין שמנה אלא א"כ נשרו במים או שצריך לשולקן או לכובשן קודם שיוציאו שומנן: גמ' פולמוסטוס - שליח עובד כוכבים: צור - הוא שכונת עיירות שבארץ ישראל: עוזק - שחופר סביב הזית כעין טבעת כמו עיזקתא: הפשיל כליו לאחוריו - כמו שכיר עני: והיה מסקל - השליך האבנים מן הפרדס: לקלסו - לשבחו על שקנה להם כל כך: יש מתעשר ואין כל - שנוהג בעצמו כעשיר ואין לו כלום: מתרושש - ויש נוהג כעני ויש לו הון רב כגון זה שהיה עשיר גדול והוא עושה עבודת שדהו בעצמו כמו עני:בעי רבא הקדישו מהו שילקה. שמא יש שום צריכותא הא דאזיל ומיבעיא ליה אכל חד וחד ונראה דבעיא דעצים אליבא דרבי לעיל בהקומץ רבה (מנחות דף כ:) דעצים קרבן גמור הוא ושייך בהן לא תקריבו: הלך לצור. אין זה צור המעטירה אלא צור אחרת שהיתה בארץ ישראל: עוזק. יש מפרשים כמו (ישעיהו ה) ויעזקהו עושה גדר סביב זיתיו ולא יתכן דהא תניא עוזק תחת זיתיו ובערוך פירש חופר ומשליך אבנים כדפרישית בריש פירקין: