מנחותג:
טוען את הדף…
וּמַאי זְבָחִים? רוֹב זְבָחִים. רָבָא אָמַר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּקוֹמֵץ מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה, כָּאן – בְּקוֹמֵץ מִנְחָה לְשׁוּם זֶבַח. מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה – ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה״, תּוֹרָה אַחַת לְכׇל הַמְּנָחוֹת; מִנְחָה לְשׁוּם זֶבַח – ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה וְזֶבַח״ לָא כְּתִיב. וְהָא תַּנָּא ״מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ״ קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דְּמַחְשָׁבָה דְּלָא מִינַּכְרָא הִיא, וְתִיפְּסֵל, ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה״ – תּוֹרָה אַחַת לְכׇל הַמְּנָחוֹת. וּמַאי אֲבָל בִּזְבָחִים אֵינוֹ כֵן? אַף עַל גַּב דִּשְׁחִיטָה אַחַת לְכוּלָּן, ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה וְזֶבַח״ לָא כְּתִיב. אֶלָּא מֵעַתָּה, חַטַּאת חֵלֶב שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטַּאת דָּם, לְשׁוּם חַטַּאת עֲבוֹדָה זָרָה, לְשׁוּם חַטַּאת נָזִיר, לְשׁוּם חַטַּאת מְצוֹרָע – תְּהֵא כְּשֵׁירָה וּתְרַצֶּה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״וְזֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת״, תּוֹרָה אַחַת לְכׇל חַטָּאוֹת! לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי נָמֵי, לְרַבָּנַן הָא אָמַר: חַטַּאת חֵלֶב שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטַּאת דָּם, לְשׁוּם חַטַּאת עֲבוֹדָה זָרָה – כְּשֵׁירָה, לְשֵׁם חַטַּאת נָזִיר מְצוֹרָע – פְּסוּלָה, דְּהָנֵי עוֹלוֹת בַּהֲדַיְיהוּ נִינְהוּ. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לֵיהּ לְכוּלְּהוּ לִפְסוּלָא, ״וְשָׁחַט אוֹתָהּ לְחַטָּאת״ – לְשֵׁם אוֹתוֹ חַטָּאת. רַב אָשֵׁי אָמַר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּקוֹמֵץ מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת, כָּאן – בְּקוֹמֵץ מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת. מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת – בְּמָנָא קָא מְחַשֵּׁב, וּמַחְשָׁבָה בְּמָנָא לָא פָּסְלָה; מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת – בְּמִנְחָה דְּפָסְלָה בָּהּ מַחְשָׁבָה קָא מְחַשֵּׁב. וְהָא תַּנָּא ״מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ״ קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דְּמַחְשָׁבָה מִינְּכַר הִיא, תִּיפְּסֵל. וּמַאי אֲבָל בִּזְבָחִים אֵינוֹ כֵן? אַף עַל גַּב דִּשְׁחִיטָה אַחַת לְכוּלָּן, זְרִיקָה אַחַת לְכוּלָּן, קַבָּלָה אַחַת לְכוּלָּן – בִּזְבִיחָה דְּפָסְלָה בֵּיהּ מַחְשָׁבָה קָא מְחַשֵּׁב. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: חֲרֵבָה מִשּׁוּם בְּלוּלָה, אַמַּאי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוּם בִּילָּה בְּעָלְמָא. אִי הָכִי, לְשׁוּם שְׁלָמִים נָמֵי, לְשׁוּם שְׁלָמִים בְּעָלְמָא? הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם זֶבַח גּוּפֵהּ אִיקְּרִי שְׁלָמִים, דִּכְתִיב: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״, ״הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״. הָכָא מִנְחָה גּוּפַהּ מִי אִיקְּרַי בְּלוּלָה? ״וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן״ כְּתִיב, ״בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן״ אִיקְּרַי, ״בְּלוּלָה״ סְתָמָא לָא אִיקְּרַי. כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה לָא אָמְרִי, דְּאַדְּרַבָּה, מַחְשָׁבָה דְּמִנַּכְרָא פְּסַל רַחֲמָנָא. כְּרָבָא לָא אָמְרִי, ״וְזֹאת תּוֹרַת״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ. כְּרַב אָשֵׁי לָא אָמְרִי, מִשּׁוּם קוּשְׁיָא דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא. מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה לְהַאי גִּיסָא, וּלְרָבָא לְהַאי גִּיסָא, מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרַב הוֹשַׁעְיָא. דְּבָעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא, וְאָמְרִי לַהּ: בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוֹשַׁעְיָא מֵרַבִּי אַסִּי: מִנְחָה לְשׁוּם זֶבַחמנחה לשם מנחה - מחבת לשם מרחשת עלו: והא תנא מעשיה מוכיחין עליה קאמר - הילכך מנחה לשם זבח נמי ליתכשר: ה"ק - אע"פ שאין המנחות דומות לזבחים דאע"ג דהקומץ מחבת לשם מרחשת מחשבה דלא מינכרא שיהיה כן היא אלא ודאי ניכר שאינו כן דהא מעשיה מוכיחים איכא למימר דתיפסל דודאי סבירא לן מחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כל שכן שהיא פסולה אפילו הכי עלו דכתיב זאת תורת המנחה הא לא מינכרא לא דמי לההוא דלעיל רבא ורב אשי סבירא להו דמחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כל שכן שפוסלת והכי מתרצי לקמן אדרבה מחשבה דמינכרא שהיא שקר פסל רחמנא שמא יאמרו מותר לשנות בקרבנות: ומאי אבל בזבחים אינו כן - דמשמע התם דין הוא דלא עלו משום דשחיטה אחת לכולן הא כל שכן דדין הוא דעלו במחשבה דלא מינכר שהוא שקר היא: דהא שחיטה אחת לכולן - ואיכא למימר דתעלה לשם חובה דהא ליכא למיגזר שמא יאמרו מותר לשנות בזבחים אפילו הכי לא עלו דזאת תורת המנחה וזבח לא כתיב דליהוי משמע תורה אחת לכל המנחות ותורה אחת לכל הזבחים: ותרצה - לשם חובה אלמה תנן בזבחים (דף ב.) חוץ מן הפסח ומן החטאת: (לרבנן. דלית להו זאת תורת): הא אמר רבא חטאת חלב כו' כשירה - ולא עקר מינה שם חטאת (ולא) עלתה לבעלים: עולות בהדייהו ניהו - ואיכא למימר (שלא יאמרו) לשם עולת נזיר שחט ונמצאת חטאת שלא לשמה כשירה להקריב ל"א עולות נינהו ואין באין על חטא אלא להכשיר ולא חשיבי כחו כחטאת ויש דמפרשים עולות נינהו שטעונים נסכים כעולה מה שאין כן בשאר חטאות ולא עיקר הוא תינח חטאת מצורע כדאמרי' בפרק שתי מדות (לקמן מנחות דף צ:) דטעונה נסכים אבל חטאת נזיר לא טעונה נסכים: מתני להו כולהו לפסולא - אפילו חטאת חלב ששחט לשם חטאת דם פסולה מלהקריב: ל"ק - דר' שמעון אדר"ש: הכי גרסינן מחבת לשם מרחשת: והא תנא כו' - ואפי' מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת נמי תהא עולה לשם חובה דהא מעשיה מוכיחין: הכי קאמר - כלומר דהא מעשיה מוכיחין גריעותא היא דמחשבה דמינכרא שהיא שקר פסל רחמנא שמא יאמרו מותר לשנות והכי קאמרינן אע"פ שהמנחה אינה דומה לזבחים דבמנחה אע"ג דמעשיה מוכיחין ואיכא למימר דמיפסלא במחשבה דלא מינכרא כמות שהוא אומר היא אלא ודאי ניכר שאינו כך אפילו הכי כשירה היכא דלא אידכר שם מנחה ומאי אבל כו' כדפרשינן לעיל לטעמא דרבא: חרבה לשם בלולה - דקתני דעלו: אמאי אמר ר"ש - כלומר מאי טעמא עלו הא ודאי מחשבה דהא ליכא הכא מנא: לשם בילה בעלמא - כיון דלא אידכר בהדיא מנחת חריבה לשם מנחת בלולה דברי רוח בעלמא נינהו כמ"ד הריני קומץ לשם ד"א (בלול): אי הכי בזבחים - דמודה ר"ש דלא עלו אמאי מודה כי שחיט עולה לשם שלמים תעלה לשם חובה דהכי קאמר חובה זו אני שוחט לשם לעשות שלום בין קוני לביני: אדרבה מחשבה דמינכרא שהוא מכזב פסל רחמנא - שלא יאמרו מותר לשנות ולעבור על עבודת קרבנו: זאת תורת לא משמע להו - דקשיא להו וזאת תורת החטאת דלא אשכחן דאכשר ר' שמעון חטאת חלב לשם חטאת נזיר: דרב אחא - חריבה לשם בלולה ואע"ג דשני ליה לא מיסתבר האי שנויא דבלולה סתם נמי היינו מנחה: לרבה להאי גיסא - דמחשבה שאינה גלויה פסלה לה ולא הגלויה: ולרבא להאי גיסא - דמחשבה הגלויה כל שכן דפסלה: מנחה לשם זבח - מיבעיא לרבי אושעיא:כאן בקומץ מנחה לשם זבח. בחנם נקט רבא ענין זה דלא איירי ביה בשום דוכתא דתירוץ זה עצמו שמחלק משום דכתיב זאת תורת המנחה היה יכול לתרץ כמו שתירץ רבה כאן בשינוי קודש כאן בשינוי בעלים בשינוי קודש כשר משום דתורה אחת לכל המנחות ושמא לפיכך שינה לשונו של רבה דהוה משמע אם היה אומר כאן בשינוי קודש דשינוי קודש כשר אפי' במנחה לשם זבח ועוד יש לומר דדייק לישנא דברייתא דמשמע ליה קמצה שלא לשמה פסולה בשינוי קודש ולקמן דקאמר כולהו כרבה לא אמרי ולא מפרש טעמא זה ניחא לו למימר טעם השוה לכל האמוראים: אע"ג דמחשבה דלא מינכרא היא ותיפסל. הרבה יש לתמוה למה שינה לשונו מלישנא דלעיל בריש שמעתא דמה שקורא לעיל מינכרא קורא הכא לא מינכרא וחד פירושא לתרוייהו דמינכרא היינו שניכר שמחשבתו שקר ולא מינכרא דהכא היינו דאין ניכר שיהא כמו שהוא מחשב אלא אדרבה ניכר שאינו כמו שהוא מחשב ושמא שינה הלשון לפי שהוא כמו נתינת טעם דתיפסל לפיכך ניחא ליה למינקט הכא ולעיל על פסול לשון לא מינכרא ובסוף שמעתא דקאמר כולהו כרבה לא אמרי אדרבה מחשבה דמינכרא פסל רחמנא משום דקאי ארבה נקט לשון מינכרא על פסול: לר"ש ה"נ. משמע דרבנן לא דרשי זאת תורת החטאת אע"ג דבפ' דם חטאת (זבחים ד' צב.) גבי דם חטאת שניתז על הבגד טעון כיבוס דרשינן תורה אחת לכל החטאות וליכא מאן דפליג במידי דכתיבא בחטאת גופיה דרשי ליה כ"ע כגון הני דפרק דם חטאת אבל שינוי קודש לא כתיב בחטאת ועוד דכיבוס בגדים כתיב בההיא פרשתא דזאת התורה וא"ת דבפ"ק דזבחים (ד' ט:) אמר רב משמיה דמבוג חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון כשירה דתורה אחת לכל החטאות ופריך רב משרשיא לרבא מברייתא דר"ש טעמא דמעשיה מוכיחין עליה הא אין מעשיה מוכיחין עליה לא לימא זאת תורת המנחה ומאי קושיא הא רבא הוא דמפרש הכא טעמא דר"ש מזאת תורת ואומר ר"ת דהתם גריס רבה ורבה לטעמיה דמשני לעיל כאן בשינוי קודש כאן בשינוי בעלים ועוד י"ל דאפילו גריס התם רבא רוצה ליישב דברי רב ככולהו אמוראי דהכא ולפר"ת קשיא דנראה דרב משרשיא תלמידו של רבא היה ולא של רבה ועוד יש לומר שרוצה רבא ליישב שם דברי רב משמיה דמבוג אפילו כרבנן דפליגי עליה דר"ש דלית להו זאת תורת ורב משרשיא כשהקשה לו מר"ש היה יכול להקשותו ממתני' אלא ניחא ליה לאקשויי מברייתא דאפילו ר' שמעון דמכשר לאו מזאת תורת מכשר וכן משמע שם פירוש הקונטרס: לשם חטאת דם לשם חטאת עבודת כוכבים כשירה. הך מילתא איתא בפ"ק דזבחים (ג"ז שם) בשמעתא דמבוג ובלאו קרא דזאת תורת מכשר חטאת לשם חטאת כדקאמר התם רבא (לעיל) אאידך מילתא דושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטא' לשם חטאת נשחטה אבל לשם עולה ודאי פסולה והוא הדין לשם חטאת נזיר ומצורע דכעולות דמו כיון דאין באין על חטא ואע"ג דר"ש הוא דאמר דחטאת נזיר באה לפי שציער עצמו מן היין אין זה על חטא כיון דאצער יין לא מייתי חטאת אלא דרך נזירות ועוד דמשום חטא זוטרא כי האי לא מיקרי חטאת: כאן בקומץ מחבת לשם מרחשת גרסינן. ואית דגרסי כאן בקומץ מנחת מחבת לשם מרחשת ושניהם יש ליישב: