מנחותז.
טוען את הדף…
וְכִי מַהְדַּר לֵיהּ לְקוֹמֶץ לְדוּכְתֵּיהּ, (תִּקְדּוֹשׁ) [לִקְדּוֹשׁ] וְלִפְסוֹל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זֹאת אוֹמֶרֶת: כְּלֵי שָׁרֵת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִדַּעַת. הָא מִדַּעַת מְקַדְּשִׁין? וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כְּלֵי שָׁרֵת מַהוּ שֶׁיְּקַדְּשׁוּ פְּסוּלִין לְכַתְּחִילָּה לִיקְרַב? וַאֲמַר לֵיהּ: אֵין מְקַדְּשִׁין! אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְקַדְּשִׁין לִיקְרַב, אֲבָל מִקַּדְּשִׁין לִיפָּסֵל. רַב עַמְרָם אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהֶחְזִירוֹ לְבִיסָא גְּדוּשָׁה. וּמִקְמָץ הֵיכִי קְמַץ? אֶלָּא, כְּגוֹן שֶׁהֶחְזִירוֹ לְבִיסָא טְפוּפָה. וְכֵיוָן דִּקְמַץ לֵיהּ עֲבַד לֵיהּ גּוּמָּא, כִּי מַהְדַּר לְגַוֵּויהּ דְּמָנָא קָא מַהְדַּר לֵיהּ! מִכִּי מַהְדַּר לֵיהּ, מַנַּח לֵיהּ אַדֻּפְנָא דְּמָנָא, וּמְנִיד לֵיהּ וְנָפֵל מִמֵּילָא, דְּנַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהֶחְזִירוֹ הַקּוֹף. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְלוֹקְמַהּ כְּגוֹן שֶׁהֶחְזִירוֹ לִכְלִי הַמּוּנָּח עַל גַּבֵּי קַרְקַע! אֶלָּא, שְׁמַע מִינַּהּ קוֹמְצִין מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע? אֲמַר לֵיהּ: קָא נָגְעַתְּ בְּבַעְיָא דְּאִיבַּעְיָא לַן, דְּרַבִּי אֲבִימִי תָּנֵי מְנָחוֹת בֵּי רַב חִסְדָּא. וַאֲבִימִי בֵּי רַב חִסְדָּא תָּנֵי? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: קוּלְפֵי טָאבֵי בְּלַעִי מֵאֲבִימִי עֲלַהּ דְּהָא שְׁמַעְתָּא, בָּא לְהַכְרִיז רְצוּפִין – שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי – שִׁשִּׁים יוֹם. אֲבִימִי מַסֶּכְתָּא אִיתְעֲקַרָא (אִיתְעֲקַר) לֵיהּ, וַאֲתָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְאִדְּכוֹרֵי גְּמָרֵיהּ. וְלִישְׁלַח לֵיהּ וְלֵיתֵי לְגַבֵּיהּ? סְבַר: הָכִי מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא טְפֵי. פְּגַע בֵּיהּ רַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: כֵּיצַד קוֹמְצִין? אֲמַר לֵיהּ: מִכְּלִי זֶה. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי קוֹמְצִין מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע? אֲמַר לֵיהּ: דְּמַגְבַּה לֵיהּ כֹּהֵן. כֵּיצַד מְקַדְּשִׁין אֶת הַמְּנָחוֹת? אֲמַר לֵיהּ: נוֹתְנָהּ לִכְלִי זֶה. וְכִי מְקַדְּשִׁין בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע? אֲמַר לֵיהּ: דְּמַגְבַּה לֵיהּ כֹּהֵן. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, הוּצְרַכְתָּה שְׁלֹשָׁה כֹּהֲנִים! אֲמַר לֵיהּ: וּתְהֵא צְרִיכָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, כַּתָּמִיד. אֵיתִיבֵיהּ: זֶה הַכְּלָל, כׇּל הַקּוֹמֵץ וְנוֹתֵן בִּכְלִי, הַמּוֹלִיךְ וְהַמַּקְטִיר, לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל וְכוּ׳. וְאִילּוּ מַגְבִּיהַּ לָא קָתָנֵי? תַּנָּא סֵדֶר עֲבוֹדוֹת נָקֵיט, וְלָא סֵדֶר כֹּהֲנִים. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מִדְּרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ לִקְמוֹץ מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק חֲזִי מָה עָבְדִין לְגָאו. אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָּזִיכִין, וְאַרְבָּעָה מְקַדְּמִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי בָּזִיכִין.וקא פריך כי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה ליקדוש וליפסול - דהא עבד מתן כלי דמה לי כלי שרת זה ומה לי כלי שרת אחר: אלא מדעת - והא לא יהיב ליה להתם אדעתא דליקדיש: שיקדשו פסולין - כגון אם קמץ זר ונותן לכלי מהו שיקדישנו כלי להקטירו: ליפסל - דקבעה ההוא כלי בקדושה כי יהביניה אדעתיה לקדושי ולא מצי לאהדוריה תו לתוך השיריים דהא פסול זה גמר לכולה עבודה: רב עמרם אמר - אפילו תימא שלא מדעת נמי מקדשין והכא לא קדיש שמחזירין לביסא גדושה שאין מחזירה לתוך אויר הכלי ואין הכלי מקדשו: ביסא - כלי שרת שבו בוללין מנחה: ומקמץ היכי קמץ - תחילה כשקומץ מכלי זה והלא גדוש הוא וקמיצה מתוך הכלי בעינן דכל דבר הטעון כלי אין חשוב כלי אלא תוכו: טפופה - פישל"א שאינה גדושה וכשקומץ מתוך כלי קמץ באמצעיתו וכשמחזיר הרי קומץ בגודשת כלי כדמפרש בסמוך: וקפריך דהא כי קמץ עבד גומא - וכי מהדר לקומץ בגומא הוה ליה תוך כלי: ומשני כי מהדר ליה אדופניתא דמנא - בצדי הכלי אצל גומא החזירו והוי כגודש הכלי ונייד למנא ונפיל קומץ ממילא לגומא כדי שיהא ראוי לקמיצת כהן וכיון דממילא נפל למנא נעשה כמי שהחזירו הקוף ולא מקדש ליה כלי ואע"ג דכלי שרת מקדשין שלא מדעת הני מילי כי מהדר ליה איהו ממש אדעתא דלא ליקדוש מקדש ליה (האי) לכלי שמחזירו בהן שמונח על גבי קרקע: קומצין - קומץ מכלי שעל גבי קרקע וה"נ (מקדשין) קומץ מהבלול שעל גבי קרקע: דאיבעיא לן - כלומר לחברינו איבעיא הך בעיא דרב נחמן בעי מאבימי וכדמפרש: קולפי טבי - הכאות טובות: בלעי מאבימי - בלעתי מאבימי כלומר שהיה מנדה אותו: עלה דהא שמעתא - במס' ערכין דתנא חדא שום היתומים ל' יום ותניא אידך ששים ומתרץ לה אבימי בא להכריז רצופין כל ימות השבת מכריז ל' יום: בא להכריז שני וחמישי - מכריז עד ס' יום מיום שמתחיל עד יום שפוסק דהיינו י"ח ימי הכרזה בס' יום ומכריז מי יקנה נכסי יתומים הללו כדי שימכרו ביוקר והיה רב חסדא משבח התירוץ ומבזי אבימי אלמא רב חסדא תלמיד דאבימי הוה: אבימי מסכתא דמנחות איעקר ליה - נשתכחה הימנו: ולישלח ליה - לרב חסדא דליתי לגביה: מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי (מגילה דף ו:): פגע ביה רב נחמן - באבימי: מכלי זה - ראה כלי מונח על גבי קרקע וקאמר כלי זה אם של קודש (זה) היה ראוי לקמיצה: וכיצד מקדשין את הקומץ - לאחר קמיצה: הוצרכתה ג' כהנים - שנים להגביה שני כלים אחד שיקמוץ הימנו ואחד שנותן לתוכו ושלישי קומץ וכהן אחד אינו יכול להגביה שני הכלים דאין עבודה בשמאל: תמיד - י"ג כהנים זוכין בו במסכת יומא בפ"ב (דף כה.): זה הכלל - מתני' היא: סדר עבודות נקט - אותו שכהן אחד עושה זו אחר זו אבל למניינא דכהנים לא נחתי: מה עבדין לגאו - בהיכל: נכנסין - ביום השבת: שני סדרי - של לחם הפנים שתים המערכות שש המערכת:וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה ליקדוש. ואע"פ ששירים מפסיקין בין קומץ לכלי מין במינו אינו חוצץ: א"ר יוחנן זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. והא דפליגי חזקיה ורבי יוחנן לקמן בפרק התודה (מנחות דף עח:) [גבי תודה] ששחטה על שמונים חלות וקאמר רבא דכולי עלמא כלי שרת מקדשין שלא מדעת שאני התם דמתוך שמקדש מדעת מקדש נמי שלא מדעת והא דמשמע בסוף לולב וערבה (סוכה דף נ.) דחזקיה סבר כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת גבי הא דתנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ופריך בגמרא ונייתי במקודשת התם אין כל המים ראוין להתקדש אבל בהתודה כיון דראוין לקדש מקדש שלא מדעת וצ"ע דכיון דאין שיעור למים הרי כולם ראוין להתקדש ונראה דכיון דשלא בזמנו הוא אע"ג דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו כדמסקינן בסוף שתי הלחם (לקמן מנחות דף ק.) שלא מדעת מיהא אין מקדשין ואע"ג דלילה אין מחוסר זמן: אין מקדשים ליקרב. הקשה ה"ר פטר דלפי' הקונטרס בזבחים פרק המזבח מקדש (זבחים דף פז:) משמע שהשיבו ר' יוחנן דמקדשין לכתחילה ליקרב דקאמר התם בעי מיניה ר"ש בן לקיש מר' יוחנן מהו שיקדשו את הפסולין ופי' שם בקונטרס דלענין פדיון קא בעי דאי מקדש הכלי אין להם פדיון א"ל תניתוה כשם שמזבח והכבש מקדשין את הראוי להם כך כלי שרת מקדשין את הראוי להם ואע"ג דמזבח וכבש איירי לענין דאם עלו לא ירדו אייתי מינה ראיה לענין פדיון א"ל לכתחילה ליקרב קא מיבעיא לי הא נמי תנינא שקיבלו פסולין וזרקו את דמן מאי לאו קבלו פסולין וזרקו פסולין פי' הא זרקו כשרין אף לכתחילה יעלו האברים אלמא מקדשי לכתחילה ליקרב ועוד קשה מהא דתנן התם ואלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכולהו איירי בשנזרק הדם כדמוכח בגמ' דקאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו נעשו לחמו של מזבח אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא שנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים ומה התם דאם בא לזרוק אינו זורק אמרת אם עלו לא ירדו הכא כו' ומדלא מייתי מכל הני ש"מ דאחר זריקה מיירי ואפ"ה לכתחילה לא יעלו אלמא אין מקדשין לכתחילה ליקרב האברים ומיהו יש לדחות דאכולהו קאי וזרקו את דמם ועוד קשה דבכמה דוכתי (פסחים דף טז:) אמרינן נטמא הדם לא יזרוק ואם זרק הורצה ולמה לא יזרוק הא כלי שרת מקדשין לכתחילה ליקרב ובפ' שני שעירי (יומא דף סב.) אמרינן נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם למה ישפך וכן בדם פסולין ישפך לאמה ובפ' המנחות (לקמן מנחות ק:) תנן נטמאו משהוקדשו בכלי אין להם פדיון דמשמע הא מיקרב לא קרב ויש לדחות כל הני בשעירה אחר כך לכלי חול והא דשמעתין נמי יש ליישב לפי' הקונטרס דהא דמשמע שהשיב לו אין מקדשין היינו לפי שדוחה שם לא שקיבלו פסולים א"נ וזורקן פסולין ועוד קשה לפי' הקונטרס דמדקאמר לכתחלה ליקרב קא מיבעיא ליה משמע שגם רבי יוחנן היה יודע דליקרב קמיבעיא ליה אלא שהיה סבור דמבעיא ליה בדיעבד ולא מיירי כלל לענין פדיון ולפר"ת דמבעיא ליה אם מקדשין הפסולין לענין דאם עלו לא ירדו דאע"ג דאי לאו כלי היה מזבח מקדשם השתא דאיכא כלי גרע שמפסיק בין הפסול למזבח ומסיק דלכתחילה ליקרב מיבעיא ליה אם קידשו הקומץ פסול בכלי אם מעליהו דדילמא כשם שהמזבח מקדש דלא ירד כך כלי מקדש דיעלה ופריך דהא נמי תנינא שקיבלו פסולים וזרקו דמשמע זרקו דיעבד אבל לכתחילה לא יזרוקו והא דקאמר מאי לאו קיבלו פסולין וזרקו פסולין לאו מלשון פסולין דייק אלא המשנה קא מסיים ופירושא דמתני' כך הוא תדע דהא ר"ש בן לקיש דדחי בפסולין נמי מוקי לה מכלל שלא דקדק רבי יוחנן בפסולין: אמר ליה מכלי זה. למאי דמסיק דמגבה ליה כהן יש לתמוה מאי חידוש השיבו מכלי זה ושמא אשמעינן אע"פ שלא נמשח שעבודתו מחנכת א"נ של עץ היה כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר בפרק החליל (סוכה דף נ:) דעושין כלי שרת של עץ: