מנחותעז.
טוען את הדף…
עֲשָׂרָה לְחָמֵץ – עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה, וַעֲשָׂרָה לְמַצָּה – וּבְמַצָּה שָׁלֹשׁ מִינִין: חַלּוֹת, רְקִיקִין, וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים וּשְׁלִישׁ לְכׇל מִין וּמִין, וְשָׁלֹשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן. וּבְמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלֹשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחָמֵץ וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לְמַצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחָמֵץ – קַב וּמֶחֱצָה לְחַלָּה, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְמַצָּה. וּבְמַצָּה שָׁלֹשׁ מִינִין: חַלּוֹת, וּרְקִיקִין, וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּין לְכׇל מִין וּמִין, וּשְׁתֵּי חַלּוֹת לְקַב. גְּמָ׳ הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּאָמַר קְרָא ״הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה (לָכֶם)״. מָה בַּת שָׁלֹשׁ סְאִין, אַף אֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין. וּבַת גּוּפַהּ מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״לָשֵׂאת (אֶת) מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת״, אֵיפָה נָמֵי הָכְתִיב ״וַעֲשִׂירִית הַחֹמֶר הָאֵיפָה״! אֶלָּא חוֹמֶר לָא יָדַעְנָא כַּמָּה, הָכָא נָמֵי לָא יָדַעְנָא כַּמָּה. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן וּמַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכּוֹר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חוֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חוֹמֶר״. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מוֹסִיפִין עַל הַמִּדּוֹת יוֹתֵר מִשְּׁתוּת, וְלֹא עַל הַמַּטְבֵּעַ יוֹתֵר מִשְּׁתוּת, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר לֹא יִשְׂתַּכֵּר יוֹתֵר מִשְּׁתוּת. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם אַפְקוֹעֵי תַּרְעָא – אִי הָכִי, שְׁתוּת נָמֵי לָא! אֶלָּא מִשּׁוּם אוֹנָאָה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶיהֱוֵי בִּיטּוּל מִקָּח, וְהָא אָמַר רָבָא: כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה – חוֹזֵר! אֶלָּא מִשּׁוּם תַּגָּרָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִמְטְיֵיהּ דְּיָאנָה. דְּיָאנָה הוּא דְּלָא לִימְטְיֵיהּ, רְוָחָא לָא בָּעֵי? זְבֵן וְזַבֵּין – תַּגָּרָא אִיקְּרִי?! אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׁמוּאֵל קְרָא אַשְׁכַּח וּדְרַשׁ, ״הַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם״, מָנֶה מָאתָן וְאַרְבְּעִין הָווּ. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ מָנֶה שֶׁל קוֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה, וּשְׁמַע מִינַּהּ מוֹסִיפִין עַל הַמִּדּוֹת וְאֵין מוֹסִיפִין יוֹתֵר מִשְּׁתוּת, וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁתוּתָא מִלְּבַר. אָמַר רָבִינָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: תּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁמַע מִינַּהּ.עשרה היו לחמץ עשרון לחלה - די' חלות היו חמץ ובמצה ג' מינין וכל אחד היה של י' חלות נמצא במצה שלשים חלות של י' עשרונות נמצאו שלש עשרונות ושליש עשרון לכל מין ומין וג' חלות לעשרון שמכל עשרון היה עושה שלשה חלות של מצה דשלשים חלות לא היו אלא י' עשרון ומה ששנינו עד כאן היא במדה מדברית אבל במדה ירושלמית שהיו ה' סאין שהן שלשים קבין דסאה ששה קבין ט"ו קבין לחמץ וט"ו למצה: קב ומחצה - היה נותן לחלה דמט"ו קבין היה עושה י' חלות: ושתי חלות לקב - דמקב אחד היה עושה שתי חלות שהרי מט"ו קבין היה עושה שלשים חלות של מצה: גמ' מנהני מילי - דאיפה שלש סאין: תוכן אחד - מדה אחת הן: לשאת (את) מעשר החומר הבת - והבת היא הוא נטילת מעשר על החומר דחומר הוא ל' סאין ואמר קרא דאיפה ובת תוכן אחד הוא: ומאי טעמא ילפת מבת לילף מאיפה גופה והכתיב האיפה עשירית החומר - שהוא שלשים סאין (איפה): אלא - משום הכי לא יליף מיניה דלא ידענא כמה הוא חומר: הכא נמי - מעשר החומר הבת דבעי למילף מינה לא ידענא כמה הוא חומר: אלא מהכא מעשר הבת מן הכור - וכור ידעינן ודאי שהוא שלשים סאין לפי שהוא לשון (חומר) נמצא שהבת שהוא מעשר הוא שלש סאין וכתיב האיפה והבת תוכן אחד שמע מינה דאיפה שלשת סאין והכי מתפרש קרא מעשר הבת מן הכור שמעשר של כור הוא בת עשרת הבתים חומר דבחומר איכא שלשים סאין שהן י' בתים נמצא דחומר נמי הוי שלשים סאין כמו כור כי עשרת הבתים חומר דסיפיה דקרא לא לחושבנא אתי אלא שכפל הדיבור כמנהג הנביאים: והמשתכר - באוכל נפש: מאי טעמא - אין מוסיפין על המדות יותר משתות: אילימא משום אפקועי תרעא - דכיון שמגדלין מוסיפין הדמים וחיישינן דלמא אתי לאוסופי הדמים יותר מדאי: אי הכי - כי לא מוסיפין אלא שתות איכא נמי למיחש להכי: אלא משום הכי - אין מוסיפין יותר משתות: כי היכי דלא ליהוי בטול מקח - דקי"ל (ב"מ דף מט:) אונאה שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח הכא נמי התגר שמכר את התבואה אם לא ידע דהוסיפו על המדות ומכר לו כדי המדה הראשונה וזה קיבל במדה גדולה הרי נתאנה שתות ואף על פי כן קנה הלוקח ונותן לו דמי אונאה ואין המוכר יכול לחזור בו כדי שיהא לו ללוקח מה לאכול: כל דבר שבמדה אפי' כו' - משום דקפיד עליה והרי נתאנה במדה: אלא משום תגרא - החמר שלוקח התבואה מבעל הבית ומוליכה בשווקים שרוצה להשתכר בה השתות ואילו היה מודד במדה שנתוספו ביותר הוי הפסד מטי דיאנא למוכר שהיה מפסיד אותו יותר משתות (אבל) ומשום דלא לימטייה דיאנא תקנו שלא יוסיפו יותר משתות: ומהדר בתמיה דיאנא הוא דלא לימטייה רווחא לא בעי זבן וזבין תגרא איקרי - אם כן שאין התגר מרויח כלום מה תקנה עשו לו: קרא אשכח ודרש - דגזירת הכתוב היא: עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל - הרי ששים שקלים אותן ששים שקלים יהיה לכם המנה וסלע ארבעה זוזים הרי ר"מ זוזי דינרים הוו בהאי מנה וקי"ל דמנה דאורייתא אינה אלא כ"ה סלעים שהן ק' זוזים: מנה של קדש כפול היה - דהיינו ר' דינרין: ושמע מינה מוסיפין על המדות - דהיינו מ' לר' של קדש דכוותיה לק' של חול כ': ושמע מינה שתות מלבר - שלחמש מוסיפין הששי דאי הוי שתות מלגיו לא היה צריך להוסיף ארבעים על מאתים: מתני' נמי דיקא - דשתותא מלבר דקתני חמש סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות שמע מינה דאותו [חלק] ו' הוסיפו על הה' עשו ה' ירושלמיות שהן ו' מדבריות נמצאת צריך להוסיף עליהן הששית והיינו שתותא מלבר: שקל האמור בתורה הוא סלע:והשקל עשרים גרה. תימה דעשרים וארבעה הוו דגרה היינו מעה כדכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ה) עשרים גרה ומתרגמינן עשרין מעין וקיימא לן סלע ד' דינרין ושש מעה כסף דינר הרי כ"ד ותירץ ר"ת דפעמים הוסיפו אחד בימי יחזקאל שהוסיפו על מנה של קודש לבדו שהיה של נ' סלעים ועשאוהו של ששים ושוב בימי חכמים הוסיפו על הסלע שהיה של עשרים גרה ועשאוהו של כ"ד וממילא נתוסף המנה בין של חול בין של קודש ועוד יש לומר שלא היה אלא תוספת אחד שהוסיפו בימי יחזקאל ולעולם מנה של חול של כ"ה סלעים ושל קודש של נ' סלעים אלא שהוסיפו על הסלע שתות ועשאוהו של כ"ד מעות ונתוסף בבת אחת מנה של קודש ושל חול וששים שקלים דקא חשיב קרא במנה של קודש בשקלים הראשונים איירי ואתא קרא למימר שהוסיפו על המנה שנכנסו בו מאותן שקלים הראשונים כו' וה"פ דקרא והשקל שהיה מתחילה עשרים גרה מאותן שקלים כ' וכ"ה וט"ו המנה של קודש יהיה לכם ומה שחלקם הכתוב עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל ולא כתב ששים שקלים המנה יהיה לכם אומר רבינו תם לפי שהיו להם שלשה משקלות אחת של שליש מנה של קודש אחר שנתוסף ואחת של מנה של חול ואחת של רביע מנה של קודש ושלשתן מחזיקות מנה של קודש וכן מוכיח התרגום דמתרגמינן סילעא עשרין מעין תלתות מנייא עשרין סלעין מני כספא עשרין וחמש סלעין רבעות מנייא חמש עשרה סילעין כולהון שיתין מנייא דהכא יהי לכון ולפי' בתרא אין מתיישב כל כך דתלתות מנייא ורבעות מנייא מיירי במנה של קודש אחר שניתוסף ואילו מנה כספא עשרין וחמש סלעים דאיירי במנה של חול לאו בשל חול אחר שניתוסף קאמר אלא במנה הראשון של חול ומיהו בקונטרס פירש כן בפירוש יחזקאל: